בשלושה עמודים שהודפסו בצפיפות במכונת כתיבה כל משפט מכאיב מקודמו. ב-18 בנובמבר 1948, פנתה אלמנתו של קצין צה"ל לדוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. הקרבות על מלחמת הקיום של המדינה שרק קמה לא הסתיימו, אבל האלמנה פנתה לאיש שכל כך הרבה הוטל על כתפיו באותם ימים והתחננה בפניו לצדק.
חמישה חודשים קודם לכן, בעלה, מאיר טובינסקי, הוצא להורג באשמת בגידה. בתום משפט שדה שארך שעה וחצי, ללא עורך דין, הועמד סרן טובינסקי מול כיתת יורים בכפר ערבי נטוש ונורה למוות. "המהלומה הזאת, שבעלי איננו ומת מות בוגדים, דיכאה אותי עד היסוד. העולם חשך בעדי", כתבה האלמנה לנה (חיה) טובינסקי לבן-גוריון. עוד הקפידה לכתוב כי התגייסה כעת לצבא, "בכדי להמשיך בכוחותיי הדלים את שירותו הוא".
70 שנה חלפו מאז אותו אירוע קשה, שאין דומה לו בתולדות המדינה. בן-גוריון השיב ללנה כי אכן בעלה "היה חף מפשע ופסק הדין וביצועו הם טעות טרגית". ראש הממשלה ושר הביטחון הודיע לה כי בעלה ייקבר בבית קברות צבאי, יועלה בדרגה והבטיח שהיא ובנה, בן ה-12, יפוצו.
יש הסבורים כי מאז ועד היום המדינה והחברה הישראלית לא הביעו מספיק צער על העוול שנגרם לטובינסקי ולמשפחתו, וכמעט לא נעשה דבר כדי להחזיר לו את הכבוד שנלקח ממנו, לנקות את הכתם שדבק בו ולספר את סיפורו הטראגי בקול רם וברור.
בבוקר יום שישי נערך בקיבוץ הראל טקס לציון 70 שנה להוצאתו להורג של טובינסקי. יוזמי האירוע היו שני אזרחים: זאב זמיר, חבר הנהלת קיבוץ הראל, שבסמוך לו התרחשה ההוצאה להורג, וסא"ל (במיל') גדעון מיטשניק, חוקר מורשת שהיה ראש ענף היסטוריה ומורשת באגף המודיעין והיום מנהל את מכון ז'בוטינסקי
"לפני שנתיים ערכנו לראשונה אירוע לזכרו של טובינסקי, אבל השנה ראיתי חשיבות מיוחדת בקיום אירוע זיכרון. זו שנת ה-70 למדינה, ומן הסתם מציינים אירועים שיש סביבם תהילה. לאף אחד לא נעים להזכיר את מאיר טובינסקי ונוח להמשיך לדחוק את המקרה לקרן זווית", אמר מיטשניק באירוע הזיכרון.
לדבריו, "האירוע הזה לא באמת טופל כראוי, הן בהיבט של הנצחה והן בהיבט של שימור מורשת. בנו של טובינסקי, יעקב בנטוב, היה בן 12 כשאביו הוצא להורג על לא עוול בכפו. מגיע לו חיבוק. וצריך גם לספר את הסיפור הזה, שיהיה מוכר. אני חושב שרק בפרקליטות הצבאית עסקו בו לאורך השנים".
מיטשניק אמר כי הנצחתו של טובינסקי לא הייתה מוסדרת לאורך השנים, אך לטקס הזה הגיע ראש מדור נפגעים בחיל אוויר, שכן טובינסקי היה מפקד שדה התעופה בירושלים. בנוסף, הגיעו גם נציגי ארגון "ההגנה" וארגון "יד לבנים", וזאת בנוסף לגלים גוברים של התעניינות מצד הציבור הרחב.
מאיר טובינסקי נולד בקובנה, ליטא, ב-1904, והיה פעיל בארגון "ההגנה". במלחמת העולם השנייה שירת באירופה כקצין בחיל ההנדסה הבריטי. במרץ 1948 מונה לארגן את בסיס הקבע הראשון של צה"ל בירושלים - מחנה שנלר. לאחר מכן התמנה טובינסקי לאחראי על שדה התעופה בעמק המצלבה בירושלים. במקביל, וכנהוג באותם ימים, עבד לפרנסתו בעבודה נוספת, כפקיד בכיר בחברת החשמל.
בתחילת יוני 1948, בקרבות הקשים שהתנהלו בירושלים הנצורה, הופגזו בעיר בתי מלאכה לנשק, מפקדות ארגוני המחתרת ומפעלים חיוניים. התחושה הייתה כי מרגל העביר מידע לאויב.
בנימין גיבלי, ראש הש"י (שירות הידיעות של ההגנה, שבהמשך הפך לשירות המודיעין של צה"ל) בירושלים, חשד בטובינסקי כמרגל. במשך כשבוע נאסף מודיעין לפיו טובינסקי העביר את המידע החסוי. גיבלי הציג את תוצאות החקירה למפקד העיר, האלוף דוד שאלתיאל. שאלתיאל, שכיהן לפני כן בשתי תקופות כמפקד הש"י ב"הגנה", סירב לקבל זאת ודרש המשך חקירה.
גיבלי העדיף לפנות עם המידע לראש הש"י, איסר בארי, ודיווח לו כי "הבוגד" נתפס. בדוח שחובר על טובינסקי לפני שנעצר נכתב כי בחברת החשמל הוא היה כפוף למנהל עבודה אנגלי בשם גרשהאם, "שטיפח אותו וטיפח כמו כן ערבי בשם אימאס". עוד נכתב שם כי "יחסו של טוביאנסקי לחייליו היה גרוע והדעה הכללית עליו הייתה גרועה גם כן". עוד עלה באותו הדוח סימן שאלה על כך שטובינסקי הפך לפקיד עם המשכורת הגבוהה ביותר בקרב העובדים היהודים, למרות הטענה כי ניסיונו היה מועט מניסיונם של אחרים.
גיבלי טען כי טובינסקי מסר לאנגלים מידע, "לא מתוך כוונה רעה. הוא עשה זאת מתוך לויאליות לאנגלים, מתוך טיפשות, ובמידה רבה מתוך נאיביות וחרדה לגורלו ולגורל משפחתו במצב שהיה אז בירושלים". ב-29 ביוני 1948 הגיע טוביאנסקי לתל אביב בענייני תכנון שדה התעופה חדש בירושלים, ובארי הורה לסרן שמואל גניזי מהש"י לעצור אותו. טובינסקי נלקח למשלט בכפר ערבי נטוש בשם בית ג'יז. בדרך הובהר לו כי יעמוד למשפט צבאי, ללא שנאמרה לו עילת המעצר והוא נדרש למסור לחיילים את אקדחו.
במשלט התכנס בית דין שדה שהקים בארי ובו ישבו שלושה מקציניו הבכירים, שהפכו בהנחייתו לשופטים לרגע. טובינסקי, ללא עו"ד, עמד בפני חקירה קצרה, בה הואשם בבגידה ולאחר דיון קצר נמצא אשם. גזר הדין היה מוות. ההוצאה להורג, עליה פיקח גיבלי היה מידי וללא אפשרות לערעור או היעזרות בייעוץ משפטי. גיבלי אמר לפני פקודת הירי כי הקצין נאשם בבגידה, במסירת ידיעות לאויב וכי הוא הודה באשמה ונידון למוות. הוא ניגש אליו, הסיר ממנו את כובעו וכותפותיו ואז ניתנה פקודת הירי.
בעקבות המכתב שכתבה אלמנתו של טובינסקי לבן גוריון והתערבות עורך הדין אשר לויצקי ומפקד מחוז ירושלים, שאלתיאל, הורה בן גוריון על חקירה, אותה הטיל הרמטכ"ל, יעקב דורי, על הפרקליט הצבאי הראשי, אהרון חוטר ישי. מהחקירה עלה כי טובינסקי לא בגד וכי התהליך התנהל תוך פגמים רבים.
ביולי 1949 הכריז בן גוריון שטובינסקי לא בגד. הוא נקבר כחלל צה"ל והחלה חקירה משטרתית. היועץ המשפטי לממשלה החליט לא להעמיד לדין את גיבלי, אלא רק את איסר בארי, שבינתיים הודח מתפקידו כראש אמ"ן בשל מתן הוראה לחיסול סייען ערבי על מנת לטהר את שמו. גיבלי לא נשפט, המשיך להתקדם, הגיע להיות ראש אמ"ן והיה מעורב ב"עסק הביש", כישלון המודיעיני ומבצעי במצרים.
באירוע הזיכרון נערך רב-שיח בהשתתפות הבן של טובינסקי, יעקב סימנטוב והעיתונאית נעמי לויצקי. אביה של לויצקי, עורך הדין אשר לויצקי, היה מהבודדים שעמד באותם ימים לצד אלמנתו של טובינסקי ופעל לטיהור שמו. "הייתי בת שבע ואני זוכרת שדיברו על זה בבית", אמרה נעמי לויצקי. "אבא שלי קרא לזה 'רצח', בלי הרבה חוכמות", הוסיפה.
במכתב שבן גוריון שלח ללנה טובינסקי ביולי 1949, התחייב ראש הממשלה כי בבית הספר בו לומד בנה ייערך "מפקד מיוחד בו ימסר לכל הילדים מטעם הצבא על הטעות הטרגית שנפלה כאן, למען ידעו חברי בנך שאביו נפל בטעות. וילדו יוכל להתגאות בשירות של הוריו במשך הרבה שנים בהגנת המולדת".