פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המשימה - לקבור את בן-גוריון: המבצע להכנת הטקס הכי חשוב במדינה

      בשנים שלפני מותו של בן-גוריון היה רק ארגון אחד שנתפש כיעיל לביצוע משימות לאומיות מורכבות: צה"ל, שהתכונן מראש למיתות עתידיות של מנהיגי המדינה הצעירה. ארכיון המדינה חשף את תיק ההכנות למבצע שכלל אלפי חיילים, מאות מנות קרב, שני פמוטים ומעטפה סגורה בשם "חבצלת"

      דוד בן גוריון (GettyImages)
      צה"ל סגד למי שהנהיג אותו כ-14 שנה. דוד בן-גוריון (צילום: GettyImages)

      זה סיפור על לידה ומוות, על מקריות וסמליות. דוד בן-גוריון ברא את משה דיין כאישיות ציבורית, בצבא ובפוליטיקה, ממג"ד לאלוף פיקוד, לרמטכ"ל, לשר. דיין, בתורו, היה שר הביטחון שצבאו הופקד על ההכנות להלוויית בן-גוריון. קורות שני האישים התמזגו בלוח השנה, ב-16 באוקטובר, יום הולדתו של בן-גוריון בסוכות ב-1886 שהיה ליום מותו של דיין ב-1981.

      בתקופתו הארוכה של בן-גוריון בראשות הממשלה מתו בזה אחר זה, בעודם מכהנים בתפקידם ובגיל זהה - 78, שני הנשיאים הראשונים, חיים ויצמן ויצחק בן צבי. אלה היו ימים שוחקים, מקצרי חיים. היו"ר המייסד של הכנסת, יוסף שפרינצק, מת בן 73, וכמוהו גם ראש הממשלה השלישי לוי אשכול. ראש הממשלה השני, משה שרת, היה צעיר עוד יותר, בן 70, אמנם עשור שלם לאחר שחדל לכהן בתפקידו. בצמרת הממלכתית, בדור ההוא, ניתנה לפיכך משמעות נוספת לשבועת המחתרת, "משורה משחרר רק המוות".

      ראש הממשלה דוד בן גוריון, הרמטכ"ל היוצא משה דיין, שמעון פרס והרמטכ"ל הנכנס חיים לסקוב, בטקס חילופי רמטכ"לים, ינואר 1958 (לשכת העיתונות הממשלתית , COHEN FRITZ)
      בן גוריון לצד דיין ופרס (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית , COHEN FRITZ)

      רק ארגון אחד בישראל, כאז כן עתה, נתפש כיעיל דיו לביצוע משימות לאומיות מורכבות. על צה"ל הוטל להתכונן מראש, במגירת התוכניות, למיתות עתידיות של נשיאים וראשי ממשלה; הצבא כחברה קדישא של המדינה. מעליו, במשרד ראש הממשלה, פעלה ועדה בין-משרדית לטקסים מיוחדים. לא היה צורך בפירוש מהותו של הטקס המיוחד.

      פיגועי התאבדות? מדובר בערבים, לא ביפנים

      כותרת תיק ההכנות, "חבצלת", התפרסמה לפני שנים רבות והייתה לשם נרדף לטיוטת אבל ממלכתי. עכשיו חושף ארכיון המדינה את הפירוט המלא של ההכנות, מתוך מסמכים ששמר שלמה ארזי, מהבולטים באנשי הפקידות הבכירה במנגנון המדינה בעשורים הראשונים לקיומה. בכורו, אפי ארזי, היה מחלוצי ההיי-טק הישראלי.

      "חבצלת" הייתה גרסה משוכללת של תכנון קודם, "ראובן", מתחילת שנות ה-60'. הקצין החתום על "ראובן" באוסף ארזי, רב-סרן מרדכי נדיבי, בנו של האלוף אלימלך אבנר ("זליג"), נהרג לימים במיקוש בהיותו אלוף-מישנה.

      אחרי ש"ראובן" של חטיבת מחוז ירושלים נגנז והתגלגל ב"חבצלת", שהופעלה ב-1969 בהלוויית לוי אשכול היא הוצאה שוב מארונה בגלל ראובן מסוים - ראובן ברקת, שנפטר על משמרתו והיה זכאי לפי התקנון לא רק להלוויה ממלכתית, אלא גם לשלושה ימי אבל. הקדרות שנכפתה על המדינה לנוכח מותו של עסקן מסור וחביב, אך לא בסדר-גודל ויצמני או בן-גוריוני, צרמה לרבים.

      תכנית חבצלת (מערכת וואלה! NEWS , ארכיון המדינה)
      נחשף הפירוט המלא. שער תיק ההכנות (צילום: ארכיון המדינה)

      ברקת מת באפריל 1972, יומיים לאחר הפצת הטיוטה של "חבצלת". כיאה לעניין שסופו שש אמות באדמה, היא נכתבה בבור של המטכ"ל, במחלקת המבצעים. ראש המחלקה שקציניו עמלו על התוכנית היה תת-אלוף עמנואל (מנו) שקד, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. שקד היה קצין מנוסה בגבעתי, בצנחנים ובפיקוד הצפון, סגנו של אשר לוי במבצע "ירקון" לאיתור נתיב התקדמות לשארם-א-שייך לפני מבצע "קדש". בתפקידו הבא, קצין צנחנים וחי"ר ראשי, היה בין השאר מפקדו של מבצע "אביב נעורים" בביירות. שקד היה מנאמניו של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר וכך גם רמ"ח מבצעים אחריו ובעת מלחמת יום הכיפורים, תת-אלוף יעקב שטרן. לולא המלחמה ואילוץ אלעזר להתפטר, היו שקד ושטרן מקודמים בוודאי לתפקידי אלופים.

      במאי 1972 היה נמל התעופה לוד לזירת שני אירועי טרור ייחודיים. בראשון הונחת בו המטוס החטוף של "סבנה", חברת התעופה הבלגית שהלכה לעולמה בתחילת המאה הנוכחית. האחריות על האירוע הוגדרה מראש כשייכת לפיקוד המרכז; לא איש כאלוף הפיקוד רחבעם (גנדי) זאבי יחמיץ הזדמנות כזאת להפגנת יכולת. אך משום הסמיכות לתל אביב התקבצו במקום בכירים ממנו, השר דיין והרמטכ"ל אלעזר, והכל טיכסו עצה עד לפעולה המוצלחת של סיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק.

      משה דיין בתפקיד הרמטכ''ל (GettyImages)
      בן-גוריון ברא אותו כאישיות ציבורית. משה דיין (צילום: GettyImages)

      גם מנו, רמ"ח מבצעים, היה שם. לאחר שבוע, בשיחה בחדרו בבור, לנוכח תמונות כל קודמיו מאלוף-מישנה יצחק רבין ואילך, סיפר מדוע היה רגוע בעוד הקודקודים האחרים חרדים שמא החוטפים יממשו את איומיהם לפוצץ את המטוס: הוא הזכיר להם שמדובר בערבים, לא ביפנים, והרי רק הקאמיקזי של סוף מלחמת העולם השנייה יצאו למשימות התאבדות.

      לא רק פיגועי ההתאבדות של ארגונים לבנוניים ופלסטינים, משנות ה-80' ועד אינסוף, לא הבליחו בדמיונו, אלא שבסוף אותו חודש הגיעה ללוד חוליית "הצבא האדום היפאני" של קוזו אוקמוטו וטבחה ב-28 אזרחים. בשיחה נוספת הדגיש שקד שבאומרו "הם לא יפנים" הסתמך על ידע כללי - לא היה כל מודיעין על אוקמוטו וחבר מרעיו.

      כשנמל לוד הפך לנתב"ג

      שנה וחצי לאחר פיגוע אוקמוטו מת בן-גוריון ונמל לוד היה לנתב"ג. גם ללא יכולת לחזות עיתוי ומיקום, זה היה מוות צפוי בעיקרו, משום ההידרדרות במצבו של בן-גוריון. תכנית "חבצלת" שנכתבה אצל מנו שקד, בחתימת רב-סרן אמיתי לביא, נוסחה לפיכך כשבן-גוריון במוקד. היא עסקה בנשיא, מכהן או לשעבר - לא היו אז "לשעברים" - הנשיא זלמן שז"ר, יליד 1889, סיים כמתוכנן את כהונתו ב-1973 ומת שנה אחר כך. בנוסף אליהם, עסקה התכנית גם בראש הממשלה גולדה מאיר ידועת החולי, שהייתה בת כמעט 74 בהיכתב הפקודה, אבל גם, ובמפורש, בבן-גוריון.

      צה"ל סגד לשר הביטחון הראשון, שהנהיג אותו כ-14 שנה. ביום הולדתו ה-70, ערב "קדש", השתפכו הפרסומים הרשמיים של הצבא בפולחן אישיות. ביום ההולדת ה-80, והוא אז ח"כ שזמנו עבר, עלה אליו לרגל הרמטכ"ל רבין. אבל בגיל 85, כשמוחו דועך בעקבות גופו, נותרה רק ההמתנה למילוי משאלתו: להיקבר לצד רעייתו פולה בשדה בוקר.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      קבר בן-גוריון בשדה בוקר (צילום: בית הכנסת 'שיר חדש' בלוס אנג'לס)

      לכן היה על קציני המבצעים לנסח פקודה שתתאם בין שני פיקודים - המרכז, כי הארון יונח למעבר הקהל במשכן הכנסת, והדרום, שאליו יגיע מסע ההלוויה. גם אם המוות היה מתרחש בשדה בוקר יהיה זה המסע בוודאות, הלוך ושוב. בפועל, הוא אירע בבית החולים שיבא, בפיקוד המרכז.

      אף על פי שכל פיקוד הוא לעצמו, העברת המקל ביניהם היא באחריות המטכ"ל. כהמחשה מאוחרת לכך, במקבילה המשטרתית, ניתן היה להיווכח בסתיו 2005, בפגישה עם המפכ"ל משה קראדי בלשכתו התל-אביבית. ראש הממשלה אריאל שרון לקה בשבץ (הראשון, שממנו לכאורה התאושש) בחוות שקמים ופונה ל"הדסה" בירושלים. המחוז הדרומי של המשטרה ליווה את שיירת האבטחה שלו עד לאמצע הדרך והזדכה עליה שם לטובת, או לרעת, מחוז ירושלים. קראדי, שקידומו המהיר במשטרה נרשם כשהקים את מחלקת המבצעים במטה הארצי, עקב כל אותה עת לילית אחר דיווחי הטלוויזיה, בעודו משוחח עם שני המחוזות. תקלה, ידע, תיתלה על קולר המפכ"ל, לא על צוואר מפקד מחוז זה או אחר.

      6,500 שקיות מזון, 10 אלף ליטר, 800 חליפות מגוהצות

      בניגוד לקלישאת החלוקה המקובלת בצה"ל לשלושה, היו חמישה שלבים בפקודת המבצע הסודית "חבצלת": פטירה (באחריות הנפטר), העברה לירושלים, אשכבה בכנסת, הלוויה למקום הקבורה, טקס הקבורה. לשלב האחרון יוזמנו "סגל א' - 250 איש, סגל ב'- 1250 איש, סגל ג' - 1,500 איש". נושאי הארון יהיו ששה סגני-אלופים וארבעה סגני-ניצבים. מלווי הכבוד - שישה אלופים ושני ניצבים. להכנות יהיו שותפים קציני האג"ם בשלושת הפיקודים, ענף אישות וקבורה ברבנות הצבאית, ענף תחזוקה באגף האפסנאות, חיל האוויר לתובלת המשפחה והרב הצבאי הראשי במסוק ולממסר מוטס, חיל הקשר, המשטרה הצבאית, חיל ההנדסה, המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון שהתבקשה לכרות את הקבר ולהכינו מראש, מחלקת ביטחון שדה, ענף גיוס וכוננות במחלקת מבצעים, קצין הכנסת, בה"ד 1 ("קצין 1, רס"ר 1 ו-60 צוערים") וחיל הים (לא ברור מדוע; אולי למקרה מוות בהפלגה או בשחייה).

      הפקודה נוסחה במתכונת הרגילה של כוונה, שיטה, כוחות ומשימות. עם זאת, בניגוד לשעת השי"ן של תחילת מבצע או מלחמה, או "ק" לגיוס (כנראה נגזרת של "קריאה"), נקבעו כאן יום ה"ס" - סוף - ליום הפטירה ושעת ה"פ", הפטירה, לתחילת אחריות צה"ל לסדרי ההלוויה שתיערך בהר הרצל, הר הזיתים או שדה בוקר. גבול הגזרות בין הפיקודים במרכז ובדרום, לקראת הלוויית בן-גוריון, נקבע לצומת נחשון. כל פיקוד ימנה סגן-אלוף למפקד מסע ההלוויה. מהכנסת עד לנחשון, הסא"ל מפיקוד המרכז יהיה המפקד והסא"ל מהדרום סגנו, ובנחשון יתחלפו בתפקידיהם - המרכזי אינו חוזר הביתה, אלא נוסע דרומה וכפוף לסגנו-לשעבר.

      הלוויה של יצחק רבין, נובמבר 1995 (AP)
      התכנון המדוקדק מסביר איך היה ניתן להיערך אליה בתוך חצי יממה. הלווייתו של יצחק רבין (צילום: אי-פי)

      מלכתחילה נקבע שחטיבה 35 תקצה למשמר הכבוד שליד מקום הקבורה ולירי הכבוד שלוש מחלקות צנחנים, 20 חיילים בכל אחת, בפיקוד רב-סרן ורס"ר. זה היה רק חוד החנית: לייצוג ולאבטחה נדרשו עוד שש קצינות ו-40 חיילות מבסיס ההדרכה של חיל-הנשים, בה"ד 12, תריסר פלוגות ובהן 1,200 חיילים מבסיס ההדרכה בה"ד 4 להר הרצל, או 16 פלוגות עם 1,600 חייל להר הזיתים, או ארבע פלוגות לדרום, ביניהן מסייירת "שקד"; 330 שוטרים צבאיים, 16 אופנוענים ושלושה ג'יפים של המשטרה הצבאית; טירונים, מילואים, הג"א. אם הכוחות הסדירים יימצאו כולם בתעסוקה מבצעית, יגויסו מילואים ליומיים "בצווי תרגיל בגיוס סמוי".

      התוכנית לא תורד לכוחות המוקצים לביצועה, אלא תישמר במעטפה סגורה אצל הקצין התורן במפקדה המתכננת, עד לרגע הודעת מחלקת המבצעים: "חבצלת - מופעל". בכל פיקוד יוכן מחסן "חבצלת", ימ"ח מוות, לריכוז כל הציוד הייעודי הנייד, בכוננות להוצאה מידית. גדרות, ברזלי זווית והלמניות לתקיעתם, רמקולים, גנרטורים, כלי עבודה, חומרי הנדסה, 6,500 שקיות מזון ו-400 מנות קרב (ועוד 3000 בדרום). תלושי דלק - בעידן הקדם דלקני - ל-1,500 ליטר בנזין "לבן" (מיועד לאמבולנסים וכבאיות") ו-10 אלף ליטר ממלאי הפיקוד. 4,300 אלות שוטרים, אלף שמיכות, 8,650 חבלים, עשרה סולמות. 67 פטישים. 18 מגהצים. חמש טוריות. 800 חליפות מגוהצות באריזות קרטון. שתי במות לעיתונאים. שני פמוטים. שני דוכנים לאומרי תהילים. 140 מחסומים ניידים; ואלה רק דוגמיות במסמך ארוך ומפורט של נספחי מנהלה, אפסנאות, קשר, שליטה; לוח שעות למקרים ותגובות; מפת הציר, עם שבע תחנות עד לשדה בוקר.

      ביקור ראש הממשלה שר הביטחון והרמטכ"ל, 1.07.1967 (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה")
      משה דיין לצד רבין (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ובמחנה)

      הדרג והמעמד נשמרו, גם בכבוד האחרון, השוויוני לכל כביכול. לבסוף קורא הרב הצבאי הראשי את תפילת צידוק הדין ומקנח בבקשת מחילה, כשבין שתי משימותיו משמיע החזן הצבאי הראשי את אל מלא רחמים. אלה בכירי הרבנות, והיא אמורה גם להקצות "חוליות רבנים צבאיים זוטרים לאמירת תהילים במשמרות". כשנערם עפר על הארון, מודגש כי "סתימת הגולל כשהסלים האחרונים מורדים על ידי המכובדים".

      אלפי ההלוויות שלא הוכנה "חבצלת" למניעתן

      זהו תכנון מדוקדק, שמסביר מדוע על בסיסו ניתן היה לאחר כמעט רבע מאה להיערך בתוך יממה מרצח רבין להלווייתו. הוא גם מגדיל את התמיהה: איך זה התכונן צה"ל בדקדקנות כזו ובעוד מועד להלוויית אדם אחד, רם-מעלה ככל שהיה, ולא נערך בזמן ובסדר ובימ"חים שלא נועדו ל"חבצלת" למלחמת יום הכיפורים, שגרמה לאלפי הלוויות צבאיות ושבן גוריון מת בה, כחודש לאחר שהופסקה האש בחזית הדרום?

      שלושה עשורים בלידתם ושמונה שנים במותם הפרידו בין איש המאה ה-19 בן-גוריון לאיש המאה ה-20 דיין. במלחמת ששת הימים פרח דיין מהקן של בן-גוריון וסמך, כדבריו, "על כוח כנפי שלי", כי לאחר השיחות ביניהם ערב המלחמה - ובהן ראיית השחורות של בן-גוריון, שדיין הסתייג ממנה אך גם נעזר בה, כי היא שמוטטה ארעית את רבין כרמטכ"ל ובכך תרמה למסירת תיק הביטחון לדיין - חדל דיין להתפעל מכושרו של בן-גוריון. הוא "אינו רואה את מצבנו נכונה, חי בעולם שחלף, מגזים בכוחו של (נשיא מצרים גמאל עבד-אל) נאצר ואינו יודע להעריך את מלוא העוצמה האצורה בצה"ל".

      כך כתב דיין, שיחסו לבן-גוריון היה חם יותר מאשר לאביו, בספרו "אבני דרך", שחיבר בשנות דחיקתו לשוליים לאחר כישלונו המר במלחמת יום הכיפורים, מלחמה אחת יותר מדי של רמטכ"ל "קדש" ושר הביטחון בששת הימים ובהתשה. אז הסתבר שדיין הוא שלא ראה נכונה את מצבה של ישראל, המעיט בכוחו של נשיא מצרים אנואר סאדאת והגזים בהערכת עוצמת צה"ל. לא היתה נחמה בשבחים עליו שצוטטו מפי בן-גוריון, לאחר ה"חבצלת" שלו, אף ש"לא היה איש בעולם שהחשבתי 'מילה טובה' מפיו יותר מאשר מפי בן-גוריון". כתב, ולא ידע מה צופן לו ה-16 באוקטובר.