פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סליחה שהשמדנו: כשמנהיגים מתקשים להתנצל על פשעי העבר

      גרמניה גמגמה עד שקיבלה אחריות על השואה, טורקיה מתעלמת מרצח הארמנים ובארה"ב ממשיכים לציין את יום קולומבוס על אף המוות שהביא על העמים הילידים. מדינות לא ממהרות להכיר בחטאיהם, וגם כשזה קורה זה לרוב מסתכם ביום אחד של בקשת מחילה - כמו רבים מאתנו, ביום כיפור

      שגריר ישראל בגרמניה, אלישיב בן חורין, עם קנצלר גרמניה, וילי ברנדט, בטקס לזכר חללי מינכן, 1972 (AP)
      וילי ברנדט כורע ברך מול אנדרטת לזכר מרד גטו ורשה (צילום: אתר דר שפיגל)

      הבדיחה הצינית מספרת על המנהיג המזרח אירופי המבקר ב"יד ושם" ומבקש להתנצל בפני העם היהודי על ההיסטוריה רוויית הדמים, על הפוגרומים, האפליה, הרציחות, שיתוף הפעולה עם הנאצים. הוא מבקש לכפר על מעשי עמו, הוא מתחנן לסליחה, ובשיא הנאום הוא מציע את המחילה האולטימטיבית - שיקחו את דמו לצורך אפיית מצות.

      גם לבקש סליחה צריך לדעת. גם להתנצל. גם להתחרט. והדברים אינם זהים - יש ביניהם דקויות. והדקויות האלה, כשהן מתורגמות להתנצלויות ובקשות סליחה של מנהיגים, של מדינות, קובעות לא מעט. על הניסוח של בקשת הסליחה, ודאי בימינו, לא עוברים רק פוליטיקאים ודיפלומטים - יעברו עליו גם מומחים למשפט בינלאומי כדי לוודא שהסליחה לא תהיה מופרזת ושלקיחת האשמה תהיה מדודה.

      כדי שיהיה ברור שהמדינה או המנהיג אמנם מביעים צער על עוול היסטורי, רצח עם ישן ולקיחת מיליונים לעבדות לצורך בצע כסף - אבל אתם יודעים, טעויות קורות, זה היה מזמן ובקיצור - אל תעלו בדעתכם לבקש על כך פיצויים. מילים יפות זה המקסימום שתקבלו. מה, לא מספיק?

      גולדה מאיר עם קנצלר גרמניה וילי ברנדט בישראל, 1973 (יח"צ , אתר ארכיון המדינה)
      ברנדט מבקר בישרל (צילום: אי-פי)

      זכה בפרס נובל לשלום וביקר בישראל: תוצאות המחווה של ברנדט

      ואחרי שאמרנו זאת לבקשת הסליחה, אם היא נעשית נכון, אם היא נראית ומרגישה אותנטית, יש משמעות אדירה. אולי הידועה שבהן נעשתה כלל ללא מילים.

      ב-1970 כרע קנצלר גרמניה וילי ברנדט ברך בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. הוא לא הוציא מילה - כריעת הברך של המנהיג הגרמני נעשתה, הסביר לימים, כי זה מה שניתן לעשות כשאוזלות המילים. ברנדט לכאורה לא חייב להתנצל על פשעי עמו. המנהיג הסוציאל-דמוקרט לחם נגד השלטון הנאצי, גלה מארצו והקים תאי מחתרת בשם בדוי. שנה אחרי המחווה בורשה זכה בפרס נובל לשלום ולימים היה לקנצלר הגרמני הראשון שביקר בישראל.

      איך מתנצלים על השמדת עם? האם ניתן בכלל? האם לא כל מילה תהיה נגועה? אולי. אבל צריך לומר שגרמניה אכן מילאה אחרי כמה תנאים של התנצלות כנה, בין אם בין בני זוג שרבים, או מדינות, או עמים: חרטה, קבלת אחריות ורצון לפצות - אבל לא מלכתחילה.

      קאנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר חותם על הסכם השילומים, 10 ספטמבר 2014 (AP)
      קונרד אדנאואר חותם על הסכם השילומים (צילום אי-פי)

      ההתנצלות של אדנאואר: חתימה על הסכם שילומים

      אפילו הסכם השילומים המפורסם, שנחתם בין בן גוריון לבין אדנאואר קנצלר גרמניה נקרא הסכם שילומים ולא הסכם פיצויים כי אכן אי אפשר לפצות על רצח שישה מיליון בני אדם. לכאורה מדוע? הרי מדי יום בבתי משפט אנשים משלמים פיצויים על הרג, על פציעה, אובדן כושר עבודה. אז נכפיל בשישה מיליון. אבל הדברים כמובן אינם עובדים כך. וגם המחשבה על כימות בתי העסק שהוחרמו, הרכוש שנבזז, השאלה הדקדקנית האם מיין הר מכר את ביתו בגרוש ורבע כי הוכרח להימלט ואז זו עסקה כלכלית שבה צד אחד מנצל את מצוקתו של האחר או שנמלט בלי למכור ואז הוא זכאי לפיצוי.

      האם התמונות שהוחרמו וניתנו לימים למוזיאון הן רכוש המשפחה היהודית שהושמדה, של המוזיאון שירש את אמנות הדמים, של המיליונר שרכש אותה לימים? והרצח היום יומי של עשרות אלפי בני אדם. בהרעבה השיטתית והמשך הניצול הכלכלי בגטאות, במחנות הריכוז בגרמניה, בבורות הקבורה ההמוניים בבאבי יאר ופונאר, בתאי הגזים בטרבלינקה, בבלז'ץ'.

      אדנאואר לא ממש התנצל. הוא דיבר על פשעים שנעשו בשם העם הגרמני, לא על ידי העם. הוא בעצם המשיך את המיתוס, שיופרך רק כאשר ייכתבו ספרים כדוגמת "תלייניו מרצון של היטלר", שבעצם רק ההנהגה הנאצית נושאת באחריות ובאשמה. הוורמכט לחם בהגינות ובהתאם לחוקי המלחמה, טענה גרמניה. רק האס.אס. האיומים אחראים. והנה, הוצאנו אותם מחוץ לחוק במשפטי נירנברג, אפשר לחזור לעסקים כרגיל.

      זה עבד כי החלה המלחמה הקרה. ואויב האתמול הגרמני היה לבעל ברית היום כי בעל הברית מאתמול, ברית המועצות, היה לאויב. כך תחת אדנאואר - אויב לנאצים, שהיה במחנה ריכוז בעצמו, החל הטיהור הגדול. לא טיהור במובן של גילוי האשמים והוקעתם אלא ההיפך, טיהור והלבנת הפשעים מהעבר. אנשי הפרסיל קראו להם, לכל אותם עשרות אלפים במנגנוני המדינה הנאצית. פושעי מלחמה ריצו שנים ספורות בכלא, אם בכלל. יותר משליש ממשתתפי ועידת ואנזה, למשל, מתו בשלווה במיטותיהם.

      מפגין נגד עם דגל BLACK LIVES MATTER מוחה נגד הפגנת הנאו-נאצים לציון שנה לאירועי שרלוטסוויל, אוגוסט 2018 (רויטרס)
      מפלגות נאו נאציות באירופה בחודש שעבר (צילום: רויטרס)

      עם זאת, להיסטוריה יש דרכים מתעתעות. גם אם גרמניה בשנות ה-50 ניסתה להתעלם מהעבר, הדור הצעיר בגרמניה החל לשאול שאלות. משפט אייכמן העלה מחדש שדים מהעבר. גרמניה, ייאמר לזכותה, אכן לקחה אחריות, לפחות על פשעיה נגד העם היהודי.

      באירועים לציון יום השנה ה-50 לסיום מלחמת העולם השנייה - אירועים שצוינו במקביל בלונדון, פריז, ברלין ומוסקבה צף מחדש הנושא. גרמניה שבה ולקחה אחריות, והקנצלר קוהל דיבר על האשמה של אושוויץ. שני נשיאים גרמנים ינאמו בישראל ויקחו אחריות על הפשעים.

      לקח זמן רב מאוד עד שמדינות אחרות יצטרפו לגרמניה. אמנזיה סלקטיבית פקדה את אירופה. אוסטריה משך שנים סיפרה לעצמה ולעולם שהיא בעצם הקורבן הראשון של הנאצים - הרי הצבא הנאצי צעד לתוכה באנשלוס. הם בעצם נכבשו. שיתוף הפעולה הנלהב נשכח, למרבה הנוחות.

      כיום מפלגות שקמו על אהדה לנאצים, באירופה כולה, מחפשות תדמית חדשה. ברור להן שעם מצע של אנטישמיות ברורה אי אפשר להגיע לשלטון. הן כבר אינן רוצות להיות מפלגות שוליים של אלה המתרפקים על מרתפי הבירה וההתנדבות לדיביזיות הנאציות. הן מחפשות לגיטימיות. מי טוב מלתת לגיטימיות מאשר מדינת העם היהודי? וכך אנו רואים איך הפוליטיקה של היום משנה את ההתנצלויות על העבר.

      סמואל לינקולן וודוורד ועוד פעילים ניאו-נאצים מצדיעים במועל יד, ארה"ב (אתר רשמי , טוויטר)
      נאו נאצים בארצות הברית (צילום מתוך טוויטר)

      עם השנים ראיית העולם משתנה. באותה גרמניה שביצעה את הפשע הנורא בהיסטוריה קם דור חדש המסרב להמשיך ולהתנצל. השואל מדוע בעצם מתוך אלף שנים של היסטוריה, גרמניה נשפטת על 12 שנים שוב ושוב. יתרה מזו - מדוע איש לא נותן את הדין על פשעי המלחמה נגד גרמניה? מדוע איש אינו זוכר, שלא לדבר על מתנצל, על אירועים כמו הטבעת אוניית הפליטים וילהלם גוסטלוף, בשלהי מלחמת העולם השנייה בידי צוללת סובייטית, אסון שבו נספו קרוב לעשרת אלפים בני אדם - האסון הימי הגדול בהיסטוריה? מדוע איש לא מתנצל על ההפצצות הכבדות שהבעירו את דרזדן, ברלין, המבורג?

      התשובה היא שיש הבדל תהומי בין מלחמה, נוראה ככל שתהיה לבין רצח עם. וכן, הגבולות מיטשטשים. ויש משמעות לכך שגרמניה היא זו שהחלה במלחמה, והאחריות עליה. והיא מודה בכך.

      ארצות הברית או יפן - מי צריכה להתנצל?

      יפן מתנצלת, חלקית. ובמאוחר. לקח 70 שנה מתום מלחמת העולם השנייה עד ההתנצלות של ראש הממשלה שינזו אבה בפני דרום קוריאה על חטיפת הנשים לשפחות מין - מה שיפן כינתה נשות ניחומים. הוקמה קרן פיצויים - מעט יותר משמונה מיליון שולרים. די לעג לרש. מדי שנה עולים מנהיגי יפן, מכל המפלגות למקדש יסוקוני, מקדש השינטו המוקדש לחיילים ולקצינים שנהרגו בשירות הקיסר. בהם פושעי מלחמה מזמן מלחמת העולם השנייה. והאירוע השנתי הזה מעורר זעם, עד היום, בסין, בפיליפינים, בקוריאה.

      לא כך בעלת בריתה, יפן. וכדאי להזכיר, כי מדינות מזרח אסיה זוכרות היטב את זוועות היפנים. את טבח ננקינג. את כך שיפן הקימה יחידה שעשתה ניסויים ביולוגיים בשבויים ואזרחים בסין. שהצבא היפני לקח עשרות אלפי נשים לזנות ואונס לחייליו וקציניו. וכמובן - הוצאות להורג של שבויי מלחמה ואזרחים. על הסעיף האחרון ניתן, בדוחק רב, לומר שמדובר בהבדלי תרבויות, בין תרבות קוד הכבוד של הסמוראי המעדיף מוות על השפלה לבין תרבות ובחרת בחיים.ולא רק שיפן מתנצלת במאוחר, יפן מבקשת שיתנצלו בפניה. הירושימה, כמובן. ונגסקי.

      ארצות הברית מסרבת להתנצל. ודאי לא להביע חרטה. סוגיית הפצצת ערי יפן בנשק גרעיני ממשיכה להיות שנויה במחלוקת, ותמיד תהיה. בעיני ארצות הברית ההחלטה היתה נכונה, ודאי בזמן קבלת ההחלטה ואין שום מקום להתנצלות. כך גם בריטניה וארצות הברית בנושא ההפצצות על ערי גרמניה - מעבר לנושא הנקמה, מעבר לכורח להראות לסטלין שבעלות הברית המערביות שלו משתתפות בנטל הלחימה כאשר הצבא האדום ספג מיליוני אבידות בשנת 1943 לבדה, לא תהיה התנצלות.

      גרמניה, או גרמנים זועמים - הם מזכירים שכל הרוגי הבליץ המפורסם על לונדון פחותים במספרם מהורגי ההפצצה על המבורג לבדה.

      מלחמת העולם השנייה היא כמובן מקור לזעם, להתחשבנות היסטורית. ולעתים מדינה מגלה שביקשה סליחה, עשתה את המעשה הנכון - ומתחרטת על כך.

      העיר נגסקי, יפן, לאחר פצצת האטום שהטילה עליה ארצות הברית, 1945 (AP)
      נגסקי לאחר פגיעת פצצת האטום (צילום אי-פי)

      60 שנה לאחר הרצח - נשיא פולין התנצל

      הנה המקרה הפולני. בשנת 1941 רצחו פולנים את שכניהם היהודים בעיירה ידוובנה. אחד המקרים המזעזעים בתקופה שבה קהו הרגשות, וסף הרגישות נעלם. פולין ידעה על המקרה, כמובן, אך הכחישה והדחיקה אותו. פולין זעמה, מצידה, על העלמת חלקה של המחתרת הפולנית במלחמה נגד הנאצים, על זיהוי מחנות המוות והגטאות עם פולין ולא גרמניה הנאצית. רק בשנת 2000 התנצל נשיא פולין קוואשנייבסקי על האירועים - התנצלות כנה, אמיתית. 15 שנה אחר כך התנצל, שוב, נשיא אחר, קומורובסקי.

      ואז עלתה לשלטון מפלגת ימנית, לאומנית, בלתי מתנצלת. ופולין חוקקה את החוק הפולני, שמבקש לשיטתם לתקן את הראייה ההיסטורית. ויש לומר שבחלק מהדברים פולין אכן צודקת: אם גרמניה לא יכולה להתכחש לכך שגרמניה, הממשלה, השלטון, המדינה, העם, היו בדרגות שונות חלק ממעשי הזוועה, טוענת פולין שהיא הקורבן - וזה נכון. שפולין נכבשה, לא היתה בה ממשלה משתפת פעולה, לא פולנים תפעלו את מחנות המוות אלא הנאצים - ומסייעיהם היו אוקראינים, בלטים, לא פולנים.

      וישראל, שתחילה זעמה על החוק הפולני החדש המנקה את הפולנים לחלוטין ומאיים בצדק הפולני כלפי מי שיסתור זאת הגיעה להסכם עם פולין - הסכם מחילה הדדית ניתן לקרוא לו. היתה רבע התנצלות פולנית על כמאתיים אלף היהודים שנרצחו בידי פולנים או הוסגרו לנאצים על ידם - וישראל ופולין הבטיחו להילחם יחד נגד אנטישמיות ושנאת פולין. כי, שוב, הפוליטיקה של היום חשובה מעוולות העבר.

      נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין התקבל בקבלת פנים ממלכתית בארמון הנשיאות בורשה על ידי נשיא פולין ברוניסלאב קומורובסקי (לשכת העיתונות הממשלתית)
      ברוניסלב קומורובסקייחד עם ראובן ריבלין בביקורו בורשה (צילום: לע"מ)

      ואם דיברנו על מדינות המנסות לשכתב את ההיסטוריה, בהקשרה של השואה ומלחמת העולם השנייה בעזרת התנצלויות - או אי התנצלויות - הנה צרפת.

      בתום מלחמת העולם השנייה, מרגע שחרור פריז בידי האמריקנים דה גול ניגש במרץ, ובהצלחה, למשימת שכתוב ההיסטוריה. מנהיג צרפת הלגיטימי היחיד בזמן המלחמה היה דה גול - שבזמן תחילת גלותו בלונדון איש כמעט בצרפת לא הכיר. פטן - המנהיג שכל צרפת הכירה ורצתה בו - בגד בצרפת הנצחית. על כן שלטונו אינו לגיטימי, צרפת כולה לחמה בצבא צרפת החופשית או ברזיסטאנס, ואין על מה להתנצל. פושעי מלחמה ומשתפי פעולה נודעים לשמצה כמו מוריס פאפון נולדו מחדש: האדם שגירש את היהודים לדראנסי היה למפקד משטרת פריז ולימים שר. משפטו נגרר שנים רבות, אולי כי נשיא צרפת, מיטראן היה בעצמו פקיד בכיר במשטר וישי ולא רצה לפתוח את תיבת הפנדורה הזו. פאפון נאסר, לבסוף, שוחרר מהכלא בגלל סיבות בריאותיות ומת במיטתו בגיל 96.

      המצפון הצרפתי התעורר לאט. הסרט שואה של קלוד לנצמן היה אבן דרך, כמו גם פעולת של ציידי הנאצים סרז' וביאטה קלרספלד. מסמכים נחשפו, וקם דור חדש - היסטוריונים, פוליטיקאים, סופרים. וצרפת קיבלה אחריות, מסויימת. הפיקציה המוחלטת לפיה משטר וישי לא היה משטר צרפתי, לא ייצג את צרפת, נשבר. ואפילו חברת הרכבות הצרפתית התנצלה על שילוח היהודים לשואה ברכבותיה.

      השואה ייחודית. אבל היו עוד אירועים נוראיים בהיסטוריה. העבדות, למשל.

      טנקים של צבא צרפת בסיור, אלג'יריה, 1954 (AP)
      טנקים צרפתיים (צילום: אי-פי)

      ההתנצלות על העבדות בארצות הברית - "טעינו"

      נתון כמעט בל ייאמן - בין 1500-1800 הגיעו ליבשת אמריקה כמיליון אירופים לבנים. באותה תקופה הגיעו לאמריקה בספינות העבדים כ-15 מיליון עבדים, ועוד כמספר הזה מתו בדרך. רובם המוחלט מתו עריריים, בעוד ההגירה הלבנה נמשכה והלבנים הקימו משפחות, על כן כיום היחס המספרי בין צאצאי העבדים בארצות הברית ללבנים כמעט הפוך. העבדות כמובן התקיימה בעולם כולו, וביבשת אמריקה היתה באיים הקריביים, בברזיל, אבל כשמדברים על התנצלות על העבדות הכוונה בעיקר לארצות הברית, לשדות הכותנה של הדרום.

      אז האם ארצות הברית התנצלה, הביעה צער וחרטה על הפרק האפל בתולדותיה? בערך. מאד בערך. ביל קלינטון אמר בביקור באפריקה: "האירופאים?האמריקאים נהנו מפירות המסחר בעבדים. טעינו בכך".

      ואלה המילים הראשונות שנאמרו למעשה בנושא, כמעט מאה וחמישים שנה אחרי מלחמת האזרחים. הגמגום הזה הוא המיטב שיכלה ארצות הברית להוציא. אפילו אובמה, הנשיא השחור הראשון לא התנצל מעבר לכך. בין השאר עקב החשש מדרישות פיצויים גרנדיוזיות - של מדינות אפריקה מהן נלקחו הצעירים בכוח, וכמובן - של השחורים בארצות הברית עצמה. בכמה מקומות בארצות הברית היו התנצלויות בפני הקהילות השחורות המקומיות, או התנצלויות מאד כלליות, וזהו.

      ההתנצלות הקנדית - נתינת שטחים לילידים

      קנדה, השכנה בעלת מוסר הכליות המפותח יותר, התנצלה בפני העמים הילידים על העוול שנעשה להם - והעניקה להם שטחי ענק. המילה העניקה אולי בעייתית, בהתחשב בכך שאלה היו השטחים שלהם מלכתחילה, אבל הרבה קרח נשב על פני ערבות קנדה מאז. גם ניו זילנד התנצלה בפני הילידים המאורים, ואנגליה, שהיא הרי שלחה את האנשים שיהיו לימים קנדים, אוסטרלים, ניו זילנדים התנצלה. לפחות היתה הכרה בסבלם. גם הוואי, המדינה האחרונה שהצטרפה לארצות הברית קיבלה התנצלות על העוול שנגרם לילידי המקום עם הכיבוש האמריקני.

      אבל הוואי אינה מקרה מבודד. שליש משיטחה של ארצות הברית היה פעם מקסיקו. קריאת הקרב של טקסס היא זכרו את האלאמו. אלאמו הפכה בזיכרון הקולקטיבי האמריקני למעין תל חי - קרב גבורה הרואי עד האחרון. וזו אמת. אכן במצודת אלאמו התבצרו אמריקנים נגד מקסיקנים. רק דבר אחד קטן - השטח היה מקסיקני. האמריקנים - דייווי קרוקט, ג'ים בואי אבי הסכין המפורסמת, קולונל טרביס ושאר גיבורי התהילה הטקסנים היו הרפתקנים שפלשו למדינה אחרת בניסיון לקרוע ממנה שטחים. ובהצלחה. לימים ארצות הברית סיפחה משכנתה החלשה גם שטחי ענק המהווים כיום חלקים נרחבים, אם לא כל קליפורניה, ניו מקסיקו, נוודה, אריזונה ועוד.

      אין התנצלות על כך. אמריקני יתפלץ למשמע המחשבה שאולי פלישה, כיבוש וסיפוח שווים התנצלות, או גמגום שהיום הדברים היו שונים. ועניין פחות שנוי במחלוקת, לכאורה, לפחות בראייה היסטורית? התנצלויות בפני האמריקנים הילידים - שרומו פעם אחר פעם, שהסכם אחר הסכם איתם הופר, שהובלו בנתיב הדמעות לשמורות, שנרצחו ואדמותיהם נגזלו - היו כמה התנצלויות רפות. על פיצוי אין מה לדבר.

      הצגת התרבות האבוריג'ינית בכפר קורנדה, אוסטרליה (ShutterStock)
      שבט האבוריג'ינים (צילום: ShutterStock)

      ואם אנו ביחס לעמים ילידים - הקולוניאליזם. המארה האירופית. נכון, בריטניה, שלאחר קריסת האימפריה פיתחה מצפון (צריך לאמר למען היושר שגם בזמן האימפריה היו אנשי מצפון, שלחמו למען ילידים ונגד העבדות, דיוויד ליווינגסטון למשל והיו אחרים) והתנצלה בפני העמים ברחבי העולם. אבל ההתנצלויות האלה, הזעם של העמים מוביל לעוד תוצאה - לשינוי הראייה מי הם הגיבורים, מי הנבלים לאורך ההיסטוריה.
      באוסטרליה רוצים להוריד את פיסלו של ג'יימס קוק, מגדולי הימאים, שבבסיס הפסל לכבודו נאמר שהוא גילה את אוסטרליה, אמירה שלא באה טוב לאבוריג'ינים. והיום, בעידן התקינות הפוליטית הכיתוב הזה אכן בעייתי. בארצות הברית חוגגים את יום קולומבוס. מדוע בעצם, שואלים אמריקנים רבים - אמריקנים ילידים, שחורים, היספנים? הרי גילוי אמריקה הביא עליהם רצח עם, עבדות, חורבן. מדוע לחגוג את האדם שהחל תהליך זה? ואם מתנצלים על העבדות מדוע לשמר פסלים של גנרלים דרומיים, של סוחרי עבדים שהיו לנדבנים כדי לנקות את מצפונם?

      ויש מדינות הנוקטות במדיניות התעלמות. בלגיה למשל. הקולוניאליזם הבלגי היה הנורא מכולם. שלטון המלך ליאופולד בקונגו היה מופת לזוועות האדם הלבן. קטיעות ידיים למי שלא עמד במכסת ייצור הגומי, ההעבדה עד מוות. החורבן שהותירו שם. וגם בשתי המדינות הנוספות שבהן שלטו - רואנדה ובורונדי. התיקים חתומים בארכיונים, פסלי המלך ליאופולד נמצאים בבריסל, הרחובות עשירים ומטופחים בזכות רווחי העתק מהתקופה ההיא, התנצלות, חרטה - עיזבו פיצוי - יוק.

      כשטורקיה לא מתנצלת ומחרימה את מי שמעביר ביקורת - רצח העם הארמני

      גם טורקיה לא מתנצלת, ולא תביע חרטה על רצח העם בארמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה, מסיבות אחרות - היא מנהלת מלחמת חורמה בכל מי שמכיר ברצח העם הזה, או בכלל שמי שמותח ביקורת עליה. גם רוסיה לא בדיוק ששה להכיר בפשעי העבר, כלפי עמים שכנים, כלפי עמה שלה. היתה התנצלות אחת, שכיום לא היו חוזרים עליה, של המנהיג האחרון של ברית המועצות גורבצ'וב בפני פולין על טבח יער קטין.

      דתות, ככלל, לא רואות צורך להתנצל. הרי הן מייצגות את האל, וגם האל, כידוע, לא מתנצל בדרך כלל. היו לכך שני חריגים בולטים, שניהם של הכנסייה הקתולית.

      הראשון, והחשוב יותר מבחינתנו, הוא ההתנצלות בפני העם היהודי. התנצלות של ממלא המקום, האפיפיור בכבודו על שנות הרדיפה, המרות הדת, הרציחות שהיו בהשראת, ולעתים עידוד מפורש של מנהיגי הנצרות. מחווה סמלית, ברור, לא בלתי קשורה לזוועות השואה, ולתפקידו הבעייתי של האפיפיור באותה עת. וגם אחריה - הרי הכנסייה הקתולית דאגה להבריח פושעים נאצים ומשפתי פעולה קרואטים, בלטים ואחרים ממשפט צדק.

      ההתנצלות השנייה היא יותר תקיעת אצבע בסכר, ניסיון כושל בינתיים להביא לסיומה את הפרשה, בעצם הפרשות שבהן כמרים קתוליים אנסו ילדות וילדים, ניצלו מינית, התעללו. שבהם הממסד הקתולי התעמר בילדות קתוליות שילדו מחוץ לנישואין, לקח אותן להיות שפחות למעשה במשפחות אומנה. שבישופים וארכי בישופים ידעו, שתקו, חיפו, העבירו כמרים טורפניים מקהילה לקהילה שם המשיכו במעשיהם. הכנסייה שילמה עד כה הון בתביעות, הסיפורים רק מתרחבים, אבל ההתנצלויות, הבעות החרטה - ואני מאמין שהן כנות - הן מאד מאד חלקיות. דבר חשוב אחד לא נעשה, ובלעדיו כל השאר כמעט ולא משנה - אין טיהור שורות. אין גירוש של המטייחים והמחפים. אין הוקעה חד משמעית שלהם. כשהאפיפיור אומר שאין לחסוך שום מאמץ כדי להיאבק בתופעה זה יפה, אבל אלה גם מילים ריקות בהיעדר מעשים.

      ועולה שאלה. מה חשוב יותר - פתיחת דף חדש, דף חדש אמיתי או לבוא חשבון עם האשמים? האם יקוב הדין את ההר? בכל מקרה? האם השאיפה המובנת לחלוטין, הצודקת, להביא רודנים, אילי מלחמה, רוצחים בשם משטר מנוול לדין במקום הראשון - או שיקום?

      נלסון מנדלה במעמד קבלת פרס נובל לשלום ב-1993 עם נשיא דרום אפריקה לשעבר פרדריק דה-קלרק (רויטרס)
      פרדריק דה קלרק עם פרס הנובל לשלום (צילום: רויטרס)

      השאלה הזו עמדה לנגד עיניה של דרום אפריקה, עם תום משטר האפרטהייד. וכן, היתה התנצלות של המנהיג הלבן האחרון של דרום אפריקה, פרדריק דה קלרק על עוולות המשטר. ומעבר להתנצלות, לחרטה, מה עכשיו? ההחלטה, הלא מובנת מאליה היתה להקים ועדות אמת ופיוס. ושני החלקים חשובים - גם האמת, ובעיקר הפיוס. כל מי שבא להתוודות על פשעיו - איש המשטרה החשאית שעינה את אנשי הקונגרס הלאומי האפריקני, אנשי הקונגרס או אינקתה - ארגון הזולו - שביצעו פשעים משלהם בתקופת המאבק האלים התוודה - וקיבל מחילה. הפצעים החלו להגליד.

      דבר דומה, מדהים בהרבה אירע ברואנדה, שם לאחר רצח העם הנורא של ההוטו בטוטסי ובהוטו המתונים חזרו הרוצחים לכפריהם, שם נוהל תהליך הנקרא גצ'אצ'ה, של פיוס ומחילה, וכיום חיים זה לצד זה הרוצחים עם צאצאי הנרצחים ובני משפחותיהם באותה מדינה, אותן ערים, אותם כפרים ואין טבח נקמה. והדברים הרי לא אירעו בימי הביניים, אלא לפני עשרים שנה בלבד. בתקופת חיי הרוצחים.

      והבעת צער היא לעיתים נשק פוליטי. לא רק בזירה המדינית, בין מדינות - למשל הבעת הצער הישראלית מול טורקיה בשל אירועי המרמרה, שלכל ברור שמדובר במחווה ריקה שנדרשה כחלק מסגירת הפרשה - הבעת חרטה יכולה להיות כלי במאבק פוליטי פנימי. אם למשל מדינת ישראל מביעה צער וחרטה על, נניח, היעלמות ילדי תימן, אדם זר יכול לראות בכך קבלת אחריות אמיצה של המדינה על עוולות עבר. אבל כל ישראלי יודע שמדובר כאן בסגירת חשבון של צד אחד במאבק פוליטי מתמשך נול הצד האחר. קבלת האחריות במקרה זה פירושה בעצם הפניית אשמה כבדה כלפי יריב פוליטי- וכמובן שאם אכן היו מקרים כאלה יש לדוחח עליהם, לחשוך אותם, וכן, גם להתנצל עליהם.

      כך אולי גם ניתן להבין את התנצלותו של הנשיא קלינטון כלפי הקהילה היפנית אמריקנית, שהושלכה למחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה מחשש שהם מזדהים עם האויב היפני. נעשה להם עוול, בלי ספק. וחלף זמן רב מדי עד ההתנצלות - חמישים שנה. לבסוף זה קרה. זה כמובן קל יותר מול מיעוט שומר חוק, קטן מאשר מול, נניח, מיעוט דתי ולאומי אחר השואף למדינה משלו בעיצומו של מאבק לאומי. לא נראה בקרוב שום התנצלות של מדינות ערב מול היהודים שגורשו, נרצחו ורכושם הוחרם. לא נראה התנצלות ישראלית לפלסטינים. אולי, במסגרת הסכם שלום, לא שהוא נראה באופק, נראה הצהרה דו צדדית מתנצלת למחצה, במידת כנות קטנה עד אפסית. היתה התנצלות ישראלית חשובה לתושבי כפר קאסם על הטבח בתחילת מבצע סיני. והם, כזכור, תושבי ישראל - כך שהמחווה הזו היתה יותר סבירה מבחינה פוליטית.

      נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון בחגיגות ה-90 לנשיא המדינה שמעון פרס, 18 ביוני 2013 (עומר מירון)
      ביל קלינטון (צילום: עומר מירון)

      מרבית ההיסטוריה הכתובה שום מדינה, שום מנהיג לא חשב אי פעם להתנצל, להביע חרטה. גם במקרים שהדבר נעשה - ההליכה המפורסמת לקנוסה - זה נעשה במסגרת מאבק שבו ההתנצלות היתה נשק פוליטי. חיילים נשלחו לקרבות, מגלי עולם למושבות חדשות כדי לנצל ולבזוז אותן, איש לא נתן דעתו על הצד השני. גם אם היו רחמים, ובמרבית המקרים לא היו, איש פרט לאנשי דת לא הביע חרטה. ובדרך כלל גם הם לא.

      רק במאה האחרונה, בעצם מאז מלחמת העולם השנייה החלה חשיבה אחרת. לאט. במהוסס. עם חשיפת מעשי הזוועה שעשה איש לרעהו במהלך מלחמות. עם קריסת האימפריות הקולוניאליסטיות, עם עליית תנועות לשיוויון, עם התגברות קולם של האחרים, המושתקים, בזירה הציבורית, הדיפלומטית, הבין לאומית. ואולי אכן עם עליית המוסר, החרטה, המחשבה שדברים יכולים וצריכים להתנהל אחרת.

      כל התנצלות על העבר מקבלת כותרות. חלק ניכר מההתנצלויות האלה הן מהשפה ולחוץ, חלולות, נועדו לפתור פרשה מציקה, להמשיך הלאה. וחלקן, אולי מביעות באמת זעזוע, חרטה.

      אלא שהציניקן - או עורך חדשות החוץ שבי - חושד שבסופו של דבר אם היינו חוזרים לאותה נקודה אז האירופים בעלי עוצמת האש היו שבים ומנצלים את הילידים, היו ממשיכים להאמין שהאל הנוצרי - והמוסלמי - רואה בעין יפה סוחרי עבדים, שהנאצים היו שבים למשימתם ההיסטורית, השמדת העם היהודי. אחרי הכל, היום הזה נקרא יום הכיפורים. והאדם חוטא לפניו - ואחריו. ויום אחד בשנה הוא מבקש בדבקות סליחה ומחילה.