רפאל איתן, רפול, היה מג"ד 890 בצניחה במיתלה במבצע "קדש" ומח"ט 35 שנפצע קשה בקרבות רפיח והציר הצפוני בסיני במלחמת ששת הימים. לאחר פיקוד על חטיבת הבקעה, שהוקמה כדי לחסום את החזית הפרוצה ביותר מקיץ 1967 ואילך, מונה לתפקיד המוכר כיום כקצין חי"ר וצנחנים ראשי (הסדר המקורי היה הפוך, צנחנים תחילה). זה היה קידום בדרגה, לתת-אלוף, אך תמרור מבוי סתום. ראשי המערכת, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל חיים בר-לב, כמו גם יורשו דוד (דדו) אלעזר, ראו בו מפקד קשיש מדי - יליד 1929 - ומוגבל מדי. תפקידו הבא, באוגדת המילואים 36, נועד להובילו לפרישה שהיתה נגזרת עליו לולא הועידה לו מלחמת יום הכיפורים פיקוד קרבי נחוש ברמת הגולן, קידום לאלוף ולבסוף גם לרמטכ"ל שהאריך שנים יותר מכל 21 הראשונים בכהונתו.
בקיץ 1969, בעוד מלחמת ההתשה קוטלת בחיילי צה"ל בתעלת סואץ, הוטל על גדוד צנחני המילואים 66, בפיקוד יוסי יפה, לאייש את הגזרה הצפונית של מעוזי קו בר-לב ואת הסיורים המסוכנים, המועדים למארבים, צליפות, הפגזות וחטיפות, בין המעוזים. אלה היו צנחנים ותיקים, נושאי המותג "משחררי ירושלים" וביניהם עוד מהשנתונים של פעולות הגמול ו"קדש", ואף ממלחמת תש"ח, דוגמת המח"ט דני מט שליווה את הכנות הגדוד לתעסוקה המבצעית. הרופא הגדודי יוסי ז"ק נזכר לאחר שנים, ערב יום כיפור, שלקראת הירידה לקו זומנו קציני הצנחנים לרפול, לצמד הרצאות, על "לוחמת מסוקים - לקחי וייטנאם" ועל "הלחימה לאורך קו המעוזים".
וייטנאם, כבודה במקומה, היתה חשובה פחות מ"טמפו", המעוז הצפוני בואכה פורט סעיד, שלא הרחק ממנו הונח מארב כפול לשיירה. "דעו לכם", הזהיר רפול, "הצבא המצרי הוא לא אותו צבא שהכרתם" - הם ירו בעומדם חשופים על סוללת עפר ופגעו בטנק ב"משהו שפער חור ענק בשריון", הלא הוא טיל הנ"ט סאגר. "קשה מאוד להביא אספקה למוצבים", אמר, "כל תנועה אליהם ומהם חוטפת אש".
הקהל הקשוח, המחושל והמחוספס שמע ולא הפנים. רק שאלה הייתה הפעם לרופא. "אם זה כל כך קשה, מדוע בכלל צריך לשבת על קו המים? לא מוטב לסגת, להיערך מאחור בכוחות ניידים של טנקים וזחל"מים ולרוץ לפגוע במצרים אם הם ינסו לעבור לסיני, לגדה המזרחית של התעלה?"
הקצינים גיחכו במבוכה לשמע הקושיה ששיקפה תמימות, חובבנות ואולי אף מורך לב בצבא ששחצנותו שכפ"צו. "זה הדוקטור שלנו",\ הצטדקו, לבל יטעה רפול לחשוב שהסגן הוא מפקד פלוגה.
"אל תלעגו לדוקטור", סטר להם רפול, "לפחות שני אלופים במטכ"ל, טליק ואריק, חושבים כמוהו". וגם הוא-עצמו, מעמדתו המשנית, בשלוט השריון - אך לא זה של ישראל טל, מפקדו היוצא של הגיס, אלא של בר-לב והמפקד הנכנס אברהם (ברן) אדן, קבלן ההקמה של קו בר-לב.
אריק שרון, שנזכר אצל רפול, מכר את נשמתו לבר-לב כדי לקבל את פיקוד הדרום, בסוף אותה שנה, ורמז מהרגע הראשון לבעיות שיביאו אותו במלחמת יום הכיפורים כמטחווי חמש דקות מהדחה מפיקוד על אוגדתו. בספרו "המלחמה להפסקת ההתשה", מצטט ההיסטוריון הצבאי שמעון גולן שיחה בין דיין, בר-לב ואלעזר בפברואר 1970, חודש וחצי לאחר משיחת שרון למצביא הדרום. דיין התרשם ששרון "יוזם פתיחות באש בניגוד למדיניות שקבע המטכ"ל" ובר-לב אישר כי "באחד המקרים הורה שרון על ירי יזום, בניגוד לאותה מדיניות, אבל הדבר לא נשנה, כי ברגע שהסברתי לו שזו המדיניות, ירדה פקודה והיא נשמרת".
אלא שדיין, שהמציא את שרון עוד בפעולות הגמול של שנות ה-50, לא היה פתי. בהמשך הלחימה הסתייג מאישור שניתן לשרון לירות לא הרחק מפורט סעיד, למרות נוכחות סובייטית בנמל. "הקומבינציה של אריק ונמל ורוסים ומרחק של שני קילומטר מהנמל מדאיגה אותי". בר-לב הבטיח, "נוריד את זה", אך דיין הגיב, "אחד מהם לא ידייק - לא נצא מזה כל חיינו. כולנו מכירים מה זה אריק ומה זאת ארטילריה ומה זה שני קילומטר ולדייק".
ישראל האחרת
זה מבוא ארוך כמלחמת ההתשה, וכתקופה שלאחר ההתשה, לסיפור המרכזי של אוקטובר 1973, כי הדרך היחידה להבין את מלחמת יום כיפור היא לרדת לשורשי מלחמת טרום כיפור, הלא היא ההתשה של 1969-70, על אירועיה, נסיבותיה ולקחיה, האמיתיים והכוזבים. דבריו החסכניים של רפול התייחסו, למעשה, לשני היבטים - התרגום השגוי של אחיזת ישראל בשטחים להיערכות על קו המגע ונחישותו החדשה של החייל המצרי להילחם לשחרור אדמתו, בניגוד לרפיונו היחסי (מי כמו רפול ידע שהיו גם קרבות מרים) במלחמה לא-לו.
זאת הייתה ישראל אחרת, בשחור-לבן, עם שליש מאוכלוסיית 2018 ותוחלת חיים קצרה בעשור שלם (גברים - 70 לעומת 80). אך כדי ללמוד את מלחמת 1948 הכרח להתוודע לשלוש השנים שקדמו לה, מאז סוף מלחמת העולם השנייה; כדי לפענח את הגלישה ל"קדש" ב-1956 נחוצה העמקה באירועי שלוש השנים הקודמות, ממינוי דיין לרמטכ"ל, פעולות הגמול וההסלמה היזומה; כדי לנתח את המדרון אל ששת הימים חיוני להכיר מה שהתרחש בשלוש השנים שמ-1964: הטיית הירדן, פעילות חבלנית עוינת, "מלחמה עממית" מצד המשטר הסורי ותגובות צה"ל.
וכדי לתפוש מה קרה בתקופת 1967-73 נכון להתייחס למקף המחבר שתי מלחמות גדולות כרצף אחד אם כי לא אחיד - מלחמת שש השנים, שמתוכן שלוש ראשונות ללא הפוגה ושלוש אחרונות שכמעט כולן הפוגה. זאת ההפוגה שהרדימה, שהפיחה אשליה, שהמלחמה אמנם בלתי נמנעת אך אינה קרובה ושהחזית הביטחונית העיקרית עברה מצבאות ערב המורתעים לארגוני הטרור הפועלים נגד ישראלים בחו"ל.
מלחמת טרום כיפור לא הייתה רק ישראלית-מצרית. ההקשר היה גם אמריקני-סובייטי, ירדני-פלסטיני, סורי ולבנוני, ולימים אף סעודי ואיראני (נפט, האמברגו והייקור). הזיקות בין הגורמים השונים היו כה מורכבות ומשוחות בצבעים פוליטיים, אצל כל השחקנים, עד שניתן רק לנוד לאסכולת האיסוף המודיעיני - בעיקר של יוצאי המוסד ו-8200 - התולה את קולר השאננות ב-1973 בהערכה השגויה של אמ"ן/מחקר, ששווקה כלפי מעלה על ידי ראש אמ"ן שאימץ אותה; כאילו היה ביכולתו ובסמכותו של המודיעין הצבאי לחקור את, כלומר לרגל אחרי, ממשלת ישראל והממשל האמריקני.
הדיבור הפשטני על הפתעת יום הכיפורים מבלבל בין כל שלושת הממדים - האסטרטגי, האופרטיבי והטקטי. אסטרטגית, לא הייתה שום הפתעה בהחלטת אנואר סאדאת וחאפז אסד לצאת למלחמה כדי להחזיר למצרים את סיני ולסוריה את הגולן, להבדיל מהשאיפה הבין-ערבית ב-1967 לפלוש לישראל ולהשמידה. מנהיגי מדינות ערב הציגו את שחרור השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים כיעדים לאומיים עליונים. ההונאה העצמית של ממשלת גולדה מאיר ובמרכזה דיין ושל המטכ"ל בראשות בר-לב ואלעזר נשענה על שתי הנחות יסוד: איומי המלחמה הם רהב מילולי בלבד שלא ימומש - ועובדה היא שההצהרות והאזהרות באו וחלפו בנשק נצור - ואם ישתטו המאיימים לזרוק את צבאותיהם למגרסה של צה"ל, ישלמו באובדן שטחים נוספים. זה היה צירוף של "אף שעל" ו"אף שאלה", שגרם לגולדה, דיין ואלעזר לסתור את טענת מוכנותם למלחמה בהחלטה על קיצור שירות החובה.
תיקו שכולו ניצחון
הבלבול בין מושגי המטרה, המשימה והשיטה גרם לגולדה, דיין, אלעזר ועמיתיהם להתכחש לדבקותו של סאדאת, המנוע העיקרי של החזית הערבית נגד ישראל מאז מות גמאל עבדאל נאצר בספטמבר 1970, במטרת-העל של החזרת סיני. המשימה הייתה הנעת ישראל מסירובה הנחרץ לחזור לקווי 5 ביוני 1967. השיטה הייתה דיפלומטית, בגיבוי הכנות צבאיות, ובהיכשל הדיפלומטיה - פעולה מלחמתית לשבירת הקיפאון. הכוח הצבאי נועד לשמש מנוף לחילוץ ישראל מסיני, לא באמצעות כיבוש חצי-האי, הרבה מעבר לעוצמת הצבא המצרי וקווי האספקה שלו, אלא בקעקוע תורת הביטחון של ישראל, שהתיימרה להציב קיר פלדה על גדת התעלה.
מלחמת ההתשה הסתיימה בתיקו כפוי שישראל פירשה, לנוחותה הגוברת, כניצחון. אמנם גולדה הוכנעה מדינית ונאלצה, כדי לקבל פנטומים נחוצים כחיל-אוויר לנשימה, להסכים לעקרון "שטחים תמורת שלום" של החלטה 242 ולוותר על נוכחות מנחם בגין ושריו בממשלה, אך במהרה התמוסס הממד המדיני, בגלל סדרת אירועים: המחלוקת על הפרת סעיף הקפאת הכוחות בהסכם הפסקת האש עם מצרים, "ספטמבר השחור" בין המלך חוסיין ליאסר ערפאת, מות נאצר, ההפיכה בדמשק שהעלתה לשלטון את אסד.
זה היה ניצחון פירוס, ולא רק בגלל מחירו הכבד בחיי אדם, 260 חללים ואלף פצועים. ההשתמטות הצוהלת מההתקדמות המדינית, שהובטחה בהפסקת האש, הביאה לאחר שלוש שנים למלחמה. התקדמות ליד השולחן המדיני, משמע נסיגה בשטח; ולכך לא הסכימו גולדה, דיין, שאר חברי הממשלה, בגין מבחוץ ואף המטכ"ל שלא הסתיר את השקפתו השוללת, הגם שהיה מציית להוראה כמו יגאל אלון בצפון סיני במבצע "חורב" בסוף 48', דיין בנסיגה מסיני ומעזה ב-57' ורפול בימית ב-82'.
השי"ן, שעת הפתיחה של המלחמה, היה בעצם השי"ן של השלום ושל השטחים. ישראל רצתה שלום מלא בזול, ברבע מחיר, עם נסיגה שתשאיר בידיה את מזרח סיני מאל עריש עד שארם א-שייח. סאדאת רצה ההיפך: נסיגה מלאה - מהשטח המצרי כולו, בהבטחה מראש אם גם בביצוע מדורג, ובהכרזה שהעקרון יחול גם על הגולן והגדה המערבית - תמורת פחות משלום מלא. אלא שזאת הייתה עמדת הפתיחה שלו, שבירור גמישותה היה מתאפשר רק במיקוח שגולדה לא השכילה לנהל בערוצים עקיפים כי התבצרה בצדקנותה. הרי גם בבואו לירושלים, אחרי השיחות המקדימות של מקורבו חסן תוהמי עם דיין במרוקו, עמדת סאדאת כללה מרחב ויתורים בואכה קמפ דייויד והסכם השלום באביב 1979.
צבאית, ישראל התכוננה לא למלחמה הקודמת, אלא לשתיהן - למלחמת ששת הימים ולהתשה כאחת. המלחמה הבאה, זאת שאכן אירעה באוקטובר 73', הייתה אמורה להיפתח ממלחמת ההתשה ב' ולהתגלגל למלחמת ששת הימים ב'. הפסקת האש בתעלה נקצבה מראש לשלושה חודשים. באותו רבעון ובסמוכים לו היה הפיקוד הצבאי בכל הדרגים - רמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, מפקדי החטיבות והגדודים - מנוסה, דרוך ומוכן, שרוי באווירה מלחמתית שנקטעה להתאוששות קלה ושבקרוב תתחדש, והיפוכו במערכת הפיקוד והשליטה של הצבא המצרי, מסאדאת המבסס את שלטונו מול חתרנות מבית ועד לגנרלים הנרפים. צה"ל והצבא המצרי היו כשני מתאגרפים החבוקים זה עם זה באופן שאינו מאפשר הנחתת מהלומה פתאומית על לסת חשופה. הסיכון גבר ככל שההפסקה בין הסיבובים התארכה והמתאגרף המצרי שמר בידיו גם את היכולת להכות לפתע בגונג - וביריב.
שנת ההכרעה
בהיעדר התקדמות בשיחות שליח האו"ם גונאר יארינג היו המצריים חופשיים לחדש את האש ב-8 בנובמבר 1970. כשלא עשו זאת, אך המשיכו להתאמן, הוענקה לרמטכ"ל בר-לב שנה רביעית בתפקידו (קדמו לו בכך רק דיין ויצחק רבין) כדי לפקד על צה"ל ב"שנת ההכרעה", כפי שסאדאת הגדיר את 1971 - הכרעה אם פני האזור לשלום או למלחמה. הכרעה שנדחתה, בנימוקים או בתירוצים שונים, עד ליום הכיפורים.
בסוף דצמבר 1970 ערך הצבא המצרי תרגיל מפקדות בין-זרועי מקיף, בעיקר ביבשה, "לבחינת תוכנית-אב כוללת לכיבוש סיני ומרחב שלמה". בסקירת אמ"ן, עדיין בראשות אלוף אהרן יריב, נאמר בסוף התרגיל ש"התוכנית המבצעית שבאה לידי ביטוי אינה שונה במהלכיה העיקריים מהתוכניות המוכרות לנו מתרגילי מפקדות שנערכו מאז 1969, אבל יש בה חידושים חשובים, ביניהם לוח זמנים כפול בערך, כיבוש קו המעברים (מיתלה וגידי) בתוך שישה-שבעה ימים וסיני כולה בשבועיים. אוגדות החי"ר יילחמו למעלה מיממה ללא עוצבות משוריינות ורק אז יועברו לגדה המזרחית סוללות טילי קרקע-אוויר. לפי נתוני התרגיל היה מבצע הצליחה וכיבוש סיני המשך ישיר למלחמת התשה שבמהלכה הפעילו שני הצדדים כוחות מיוחדים, אוויר וארטילריה. שעת השי"ן לקראת אור אחרון". הכוח המצרי נערך במסגרת ארמיה 2, ארמיה 3 ופיקוד מרחב שלמה. להערכת המצרים, צה"ל יסיים את גיוס מילואיו בתוך 48-72 שעות ויפעיל במלחמה בסיני שמונה אוגדות; סדר הכוחות האמיתי ביום הכיפורים היה חצי מכך ופחות, כי שלוש האוגדות הנותרות רותקו לחזית הסורית.
מנתונים אלה מזדקרת המסקנה שהוחמצה אז, גם ללא קשר לשינויים הממוקדים שהוכנסו בתוכנית המצרית בשנתיים הבאות, לאחר מינוי סעד א-דין שאזלי לרמטכ"ל ומוחמד עבד אל-ע'אני גמאסי לראש אגף המבצעים - שינויים שהמוסד טען לימים שאמ"ן הזניח, אך שהיו שוליים לעומת העיקר: המהלך הצבאי לא יוכל להיות שאפתני מדי בשטח, בגלל עוצמת צה"ל, חישובי זמן ומרחב והתערבות בינלאומית להפסקת הקרבות בטרם הישג קרקעי משמעותי; הוא יהיה זרז או נפץ מדיני; והוא יכלול חזית נוספת לפיצול הכוח הצבאי והמדיני של ישראל (סוריה, ירדן, נפט).
באפריל 1972 התארח שליט רומניה, ניקולא צ'אושסקו, אצל סאדאת בקאהיר. סאדאת, שניהל מגעים עם ממשל ניקסון על הסדר בשלבים בסואץ, אמר לצ'אושסקו שהוא מוכן לשישה חודשים נוספים של הפסקת אש, אך לא להפוגה בלתי מוגבלת, וביקש ממנו לתווך בינו לבין גולדה, כי "היא אומרת דבר אחד, אלון שני ואבא אבן משהו שונה לחלוטין. האמריקנים אינם אומרים לי מה בדיוק הישראלים רוצים. בסופו של דבר, אני מעוניין לדעת מה הישראלים רוצים".
צ'אושסקו: "ב-1970 פגשתי את גולדה ושוחחנו שעתיים וחצי. היא אמרה לי שהיא רוצה פתרון מדיני, שהיא מוכנה לוויתורים ולהבנה קבילה. שאלתי אותה אם יש להם מטרות בשטח. היא אמרה שהם רוצים לקבל ערבויות מסוימות, תיקונים קטנים. נחוצה יוזמה, אולי הידברות חשאית, כמו בוייטנאם. נוכל לדבר עם הישראלים, אבל הם מתעקשים על שיחות ישירות. הם אינם סומכים על האמריקנים".
בהמשך אותו שבוע נפגשו השניים שוב. סאדאת דיבר נגד ההתערבות הסובייטית בענייניה הפנימיים של מצרים - הכנת הקרקע לסילוק היועצים הסובייטים לאחר שלושה חודשים - והבהיר שבניגוד לנאצר "אינני שואף להיות מנהיג העולם הערבי. הכרזתי ברורות שאני מוכן להכיר בישראל ולחתום איתה על אמנת שלום. שום מנהיג ערבי לא העז לעשות זאת ב-22 השנים האחרונות. קיבלתי את ההחלטה לנוכח העם המצרי והעולם הערבי, ולא הייתה כל תגובה מישראל, למעט ההצהרות בכנסת, שכעקרון-יסוד של מדיניותם לא ייסוגו לקווי 4 ביוני. אם ישראל, באמצעותך, ידידי הנאמן וגם נאמנם, תאמר לנו בבירור מה היא רוצה, יהיה טוב. אינני רוצה להימצא במצבו של המלך חוסיין, שדיבר עם ישראל, ומה הייתה התוצאה? הם זנחו אותו! גברת מאיר אמרה לאחרונה לתלמידים כמה דברים שיחסלו את חוסיין, וזה אחרי שהוא עשה כל מה שהם רצו ממנו. איני רוצה דבר לעצמי, רק לארצי. אני מוכן לשלום צודק. כוחות או"ם יוצבו בשארם א-שייח. אם יסכימו לכך, נפלא, אבל שום שליט לא יוכל לוותר על סנטימטר אדמה, העמים לא ישלימו עם כך. האמן לי, אתה עובד עם העם שלך, אני עם שלי. אסור לי לסיים כמו חוסיין, מנותק לחלוטין מהעולם הערבי".
צ'אושסקו: "אם הבנתי אותך נכון, בנקודה כלשהי ייערך מפגש בין נציגי מצרים וישראל, בתנאים שייקבעו". סאדאת הנהן בהסכמה. צ'אושסקו: "לא אספר לישראל על נכונותך, עד שאשתכנע שהם רציניים. אדבר איתם אישית ואם אגיע למסקנה זאת אשלח אליך את נציגי האישי, סגן שר החוץ גיאורגי מקובסקו, שקיים מגעים עם נאצר". סאדאת: "בסדר גמור. אני מכיר אותו". צ'אושסקו: "אם משהו מתפתח, תוכל לשלוח אלי מישהו. אקבל אותו. הטיסה בין בוקרשט לקהיר נמשכת רק ארבע שעות, או שלוש במטוס טוב".
מצרים תחילה
סאדאת שיגר בכך לגולדה שני מסרים חשובים ביותר, אחד מדיני ואחד מודיעיני. "מצרים תחילה", הוא יתעקש תמורת שלום על החזרת כל סיני, אם גם בשלבים, וייצא ידי חובתו המילולית להימנע משלום נפרד בהכרזה ישראלית שהסדר דומה יחול גם בגזרות הנוספות, סוריה וירדן, שידאגו לעצמן במיקוח עם ישראל; ושהוא יודע שחוסיין מדבר עם ישראל. משמע שחוסיין מסוגל לשמש ערוץ להעברת איתותים לגולדה, ושבפגישה המשולשת סאדאת-אסד-חוסיין בספטמבר 1973, כשנמסר למלך ירדן שההכנות הצבאיות של מצרים וסוריה רציניות, בלי לגלות לו את המועד המדויק, רצה סאדאת שהמידע יגיע לגולדה, שאכן חוסיין נזעק אליה בתוך שבועיים, וישפיע עליה לוותר מדינית ללא מלחמה. זה הרי היה גם המידע שמסר אשרף מרוואן לראש המוסד צבי זמיר בלונדון, 16 שעות לפני תחילת המלחמה "שסאדאת עדיין יכול בהינף יד לבטל".
אשר למקורות השותפים לסודו של סאדאת, בעיצומה של המלחמה נמסר מידע שהעבירו שניים מסוכניו המצריים של המוסד, שכינוייהם ישונו כאן ל"סלק" ו"טפיל". זמיר השתבח בנכסיו וסיפר על רקעו הצבאי של "סלק", כקצין בכיר בחיל קרבי חשוב ואחד ממתריעי המלחמה. "קיבלנו היום ממקור מהימן, 'טפיל', ידיעה הכוללת את כל התוכנית המצרית, שנשארת כפי שהיא", עידכן זמיר. "גם ממנו שמענו על עניין המלחמה". גולדה הגיבה, "נכון, אבל מדוע לא להתווכח על זה? עובדה היא שאותו 'טפיל' אומר בכל אופן שישב עם סאדאת, וסאדאת לא אמר לו שבימים הקרובים הוא מתכוון ללכת למלחמה. אבל זה לא חשוב ולא רלוונטי עכשיו".
עד כמה טעו בישראל בקריאת המצב ברור מתרגיל "איל ברזל", שנכתב במחלקת ההדרכה במטכ"ל, בראשות אלוף שמואל גורודיש, במקביל לשיחות עם צ'אושסקו. "בעקבות הכישלון להשגת פתרון מדיני להחזרת השטחים לשלטון המצרי וכתוצאה מלחצי פנים ובתמיכה והשתתפות ברה"מ הורה נשיא מצרים ב-1 במאי 1972 למטכ"ל המצרי לעבור למערך התקפי, להגביר את ההתכוננות והכוננות ולסיים בהקדם את התכנון המשותף עם מדינות ערב לפתיחה במלחמה כוללת נגד ישראל. ב-15 במאי סיימו הכוחות המצריים את היערכותם במערך התקפי שכלל שתי אוגדות ממוכנות ושתי חטיבות טנקים, קידום אמצעי גישור, יחידות ארטילריה וסוללות טילי קרקע-קרקע, תיגבור והשלמת מערך הנ"מ. בעקבות שינוי ההיערכות המצרית המצביעה על אפשרות של מעבר למתקפה מצרית בפרק זמן קצר הורה המטכ"ל ב-12 במאי לתגבר את פיקוד הדרום בשתי חטיבות שריון סדירות, להפעיל את התוכנית 'כוננות לקראת חידוש הלחימה' ולהשלים את הפערים בטנקים בשתי חטיבות השריון של האוגדה הסדירה בסיני".
כלומר, צה"ל לא המתין להתרעה מודיעינית על כוונות סאדאת, וגם לא השיג מידע כמוס כזה בעשרת הימים שלאחר הוראת סאדאת לצבאו, אלא פעל בתגובה לשינוי ההיערכות המצרית, כי היא גילמה "אפשרות מעבר למתקפה בפרק זמן קצר". כך נהג רבין, כרמטכ"ל ב-1967, וזו גם הייתה גישתו של אלוף טל, חניכו של רבין ומפקדו של גורודיש כראש אגף המטה, מספר 2 של הרמטכ"ל אלעזר. אשר לתגובה, היא כללה רק תיגבור של הכוח הסדיר.
"לאחר חודש של רגיעה לאורך התעלה הורה המטכ"ל לשחרר אחת משתי חטיבות השריון ואת כל יחידות התגבור, פרט לחטיבה השנייה, ולהמשיך בכוננות מוגברת עם היחידות בקו" - די דומה לכוננות כחול-לבן באביב-קיץ 1973, בעקבות התרעת המלחמה באפריל-מאי, שהתבדתה.
לפי התרגיל, "התקבלה במטכ"ל ב-18 ביולי התרעה על כוונת מצרים וסוריה לחדש את מעשי האיבה בגזרות המצרית והסורית. הוחל בריכוז כוחות בהתאם לתוכנית 'כוננות לקראת חידוש הלוחמה' ובגיוס חלקי הכולל את הכוחות המיועדים להפעלת תוכנית 'בנדיגו' - מהלומה ארטילרית על טילי קרקע-אוויר בגדה המערבית של התעלה - ושני גדודי הנדסה, באותו לילה. ב-20 ביולי, בשעה 1700, החל חיל האוויר המצרי בתקיפת שדות תעופה, מכ"מים, סוללות טילי הוק ומפקדות. באותה שעה התחדשה האש לכל אורך קו התעלה. בשעה 2000 התחילו כוחות מצריים לנסות לצלוח את התעלה, בסיוע אוויר וארטילריה, בחמש גזרות. הצבא הסורי פתח בלחימה במקביל לצבא המצרי, במגמה לכבוש את רמת הגולן. צבאות ירדן ולבנון נערכו במערכי חירום. אוגדה משוריינת של צבא עיראק החלה בתנועה לעבר סוריה וירדן, על מנת להצטרף ללחימה. ארה"ב קראה להפסקת אש מיידית".
רק כוננות, ללא גיוס וללא שינוי
מהנתונים עולה שההתרעה המודיעינית, שבעקבותיה ננקטו האמצעים הפיקודיים, התקבלה שתי יממות לפני חידוש האש, ושאחת ההחלטות הייתה להסתפק בגיוס מצומצם של מילואי תותחנים והנדסה. בפועל, בבוקר 5 באוקטובר, יום ו', נהגו דיין ואלעזר כאילו קיבלו התרעה - למרות שהערכת אמ"ן עדיין שללה את סבירות המלחמה - והחליטו רק על כוננות בצבא הסדיר, ללא גיוס מילואים וללא שינוי פריסה.
המשימה התרגילית הראשונה של פיקוד הדרום הייתה הגנתית - "להיערך במרחב סיני להדיפת כל ניסיון צליחה מצרי, ישתלט על השטחים שנכבשו על ידי המצרים ממזרח לתעלה ובמרחב שלמה, יסכל פשיטות ופיגועים במרחב הפיקוד וימשיך בקיום הגנה קשוחה לאורך קו התעלה ומרחב שלמה" (בין השאר, לא יפנה מעוזים). הזמן שהוקצה למשימה זו - יממה פחות שלוש שעות. ב-21 שעות, עד 1400 למחרת הפלישה המצרית, ובעוד מתחוללים קרבות אוויריים ויבשתיים גם בחזית סוריה, "השמיד פיקוד הדרום את כוחות האויב במרחבו והשתלט על השטחים שנכבשו".
וזה עדיין לא הכול: עכשיו כובש צה"ל בתוך ארבעה ימים את פורט סעיד, איסמעיליה והשטח שמדרום לחיץ החקלאי ונערך לדובדבן שבקצפת, התקדמות לעבר קהיר. כן התרעה, לא התרעה, כן גיוס, לא גיוס, ביום הראשון מביסים את הצולחים, למחרת צליחת-הנגד מערבה וקדימה, לקהיר.
שניים מהשותפים הראשיים להערכת-יתר זו של צה"ל והערכת-החסר של הצבא המצרי היו דיין וסאדאת. גם לאחר תחילת המלחמה דבק דיין בהערכה המזלזלת, שגרמה לו ולגולדה, כמו לדדו, לאלי זעירא ולאחרים בממשלה ובפיקוד הבכיר (חריגים בולטים היו טל ואלוף פיקוד הצפון יצחק חופי) להניח שמצרים לא תרהיב להסתכן בתבוסה בטוחה. זאת "אבנטורה", קבע דיין, הרפתקה.
בישיבת הממשלה, באותו יום כיפור, אמר דיין על הצליחה שפתחה את המלחמה, "ההערכה שלנו היא שבצד המצרי זו אבנטורה מוחלטת מצידם, כי נניח שהם יעשו כמה גשרים ויעבירו חלק מהכוחות ויתקדמו מספר קילומטרים - הטנקים שלנו, וכל טנק אחרי, אינם מושפעים מטילי קרקע-אוויר. נניח שיש להם מערך טילי קרקע-אוויר, הטנק יכול לרדוף אחרי כל כוח ויש להם מאות טנקים. אנו מעריכים שזו אבנטורה מצידם לנסות ולעבור את התעלה וכו', ויש לנו גם חיל אוויר".
גם סאדאת לא האמין שצה"ל ייכשל בהדיפת הצליחה. בשעות אחר הצהרים המוקדמות של 7 באוקטובר, יממה לאחר תחילת המלחמה, זימן אליו את שגריר איראן בקהיר כדי להעביר באמצעות השאה מסר לניקסון. ראש ממשלת איראן, עבאס הוביידה, הזעיק אליו לקראת חצות את השגריר האמריקני בטהראן, ראש הסי-איי-אי לשעבר ריצ'רד הלמס, וקרא באוזניו את המברק מקהיר. הכוח המצרי, ביקש סאדאת מהשאה לספר לניקסון, נאחז היטב בראש גשר בגדה המזרחית. עד עתה, המשיך, כדי להימנע מלחימה, הייתה מצרים נכונה לשלום בתנאים מסוימים. עכשיו נאלצה להילחם ולסבול אבידות. אם ישראל תפנה את כל השטחים הכבושים, מצרים תפעל לפרוש עליהם את חסות האו"ם, המעצמות הגדולות או פיקוח בינלאומי אחר כלשהו, בנוסף להשגחה בינלאומית על שארם-א-שייך ומפרץ עקבה. סאדאת מבקש מהשאה להסביר כל זאת לניקסון, כדי שניתן יהיה בהקדם לשים קץ לאבידות.
הלמס הופתע כל כך מתוכן הצעת סאדאת, עד שבמברקו לקיסינג'ר דיווח שהוביידה ועוזרו הרב-לשוני תרגמו את המברק למענו שלוש פעמים.
ההצעה לא הועברה לישראל. גולדה והמוסד לא הצליחו, או לא טרחו, לכונן ערוץ ישיר להידברות עם סאדאת, לדיון חשאי בהפסקת המלחמה לפני שייקטלו עוד יותר מ-2,000 ישראלים.
מלחמה של מה בכך
באותו יום, 7 באוקטובר, יצא ד"ר יוסי ז"ק למסע ארוך מלוס אנג'לס, שם השתלם ברפואת ילדים, בדרכו למלחמה בסיני. בהגיעו לתעלה, לחבריו מחטיבה 55, הציב אותו האוגדונר שרון בצוות הרפואי בחצר הצליחה, "חצרמוות" המופגזת תדיר, בעוד הצנחנים, עדיין בפיקוד דני מט, מוסיפים למותג שלהם את התואר "צולחי התעלה".
יריבו של שרון, בר-לב, מפקד חזית הדרום מעל - ובמקום - גורודיש, שימש בלא יודעין חוליה בשרשרת שתפיל את גולדה ודיין. גיוסו של בר-לב לשירות מילואים פעיל, בעודו שר בממשלה, הכעיס את שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, עד אז ממקורבי גולדה, וגרם - בנוסף לתחרותו עם היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר - להתפטרותו מהממשלה, כשגולדה סירבה לפטר את דיין. התפטרות שפירא שכנעה מקורב אחר של גולדה, השר ישראל גלילי, לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
דיין ניסה לשכנע את גלילי, כאילו מלחמת יום הכיפורים הייתה עניין של מה בכך, שאין צורך ואפשרות "לנהל את חיינו הממלכתיים על ידי ועדות חקירה. אין לדבר גבול, אין לו טעם ואנו מאבדים כל קנה מידה מעשי על ידי מינוי מפקחים שיקבעו מה נעשה בסדר ומה לא". די בבקשת דיווח לממשלה מפי "האחראים לפעולות אלו, ואם יהיה צורך, להשיב לשאלות, בכנסת, בוועדת חוץ וביטחון, במסגרת עורכי העיתונות שלא לפרסום".
מי שלא מנע את מלחמת טרום כיפור ולא היטיב להיערך לה גם לא מנע ביוזמה מדינית את מלחמת יום כיפור ולא היטיב להשגיח על היערכות הצבא לה. ועדת אגרנט, כשלעצמה, ניסתה להציל את דיין. יגאל ידין, שהתבקש לכהן כחבר בוועדה, גישש תחילה אצל גולדה באשר לנכונות למנותו לשר בלי תיק לענייני השלום. כשלא הגיעה תשובה, הצטרף לאגרנט ולשלושת החברים הנוספים וחתר איתם להקריב את אלעזר, זעירא וגורודיש ולגונן על גולדה ודיין. חבר הוועדה, השופט משה לנדוי, לימים נשיא העליון, פטר את השניים מאחריות למחדל אי-הגיוס המוקדם של המילואים. "היה ברור שכל גיוס מלא של מילואים גורם לקשיים גדולים במשק המדינה", כתב לנדוי לאחר רבע מאה. "יתר על כן, גם גולדה וגם דיין חששו שמא גיוס כזה יפורש ליצירת הרושם המוטעה שישראל עומדת לפתוח במלחמה יזומה, דבר שעלול היה לגרום להטלת אמברגו על אספקת נשק אמריקני חיוני".
כבדרך אגב, זיכה בכך לנדוי את המודיעין מהאשמה שלא התריע בעוד מועד, כי עם התרעה או בלעדיה, שיקולים מדיניים עליונים הצדיקו להימנע מגיוס וממהלומה ראשונה, ונותרה רק פריסת הצבא הסדיר. אבל לנוכח הלחץ הציבורי הגובר קרסה הגנתה של ועדת אגרנט על הדרג המדיני כמו קו בר-לב ביום כיפור.