הסרטן שלי ואני: ארבעה חולי סרטן מבקשים סליחה מעצמם וממשפחתם

יפית אלפרסון-אלימליח, בת 48, מהוד השרון. אובחנה כחולה בסרטן השד בינואר 2015.

"תסלחו לי אבל הפעם אני רוצה לבקש סליחה קצת שונה
אני רוצה לבקש סליחה...
סליחה מגופי.
סליחה שהחדרתי לתוכך חומרים רעילים.
סליחה על שהעמסתי עליך עייפות ומכאובים.
סליחה על שהשכבתי אותך במיטה חסר אנרגיות או שנתתי לך להסתובב חסר מנוחה בלילות.
סליחה על כל הטעמים שהשתנו, על כל השערות שנשרו ועל כל הנוזלים שהצטברו.
סליחה על כל הדקירות והחורים, על כל הורידים שהצטמקו
וסליחה על מה שעוד עומד להיכרת.
אני רוצה גם לבקש סליחה מנפשי.
סליחה על לילות ללא שינה, על מעמס של רגשות, סליחה על בכי, עצב, כעס, דאגה ותסכול.
סליחה על תנודות רגשיות, סליחה על נבירה במעמקים וחפירה בנסתר.
סליחה על שדים שהתעוררו ופחדים שעלו, סליחה על כל מה שהודחק וצף מחדש.
וסליחה על כל מה שעתיד לבוא.
אבל אני לא רוצה לבקש רק סליחה ואף מודה לכם גופי ונפשי שלמרות כל המעמסה הרגשית והפיזית אתם מצליחים לעמוד בגבורה ובאומץ, לא מוותרים לי לרגע ודוחפים אותי קדימה. מזינים אותי באנרגיות וכוח ומאפשרים לי לגלות בעצמי עוד ועוד נדבכים שהיו מוסתרים בנבכי נפשי ובנימי גופי. עוזרים לי להיפתח לכל הטוב שמסביבי, לחדד את מה שקיים, להעצים את מה שנעלם ובעיקר להחדיר בי אמונה ותקווה, אופטימיות ואהבה לחיים"

אור אלימה בת 43 ממודיעין, אימא לילדה בת שנה. אובחנה כחולה בסרטן השד באפריל 2018.

"המילה סליחה כמה עוצמה יש בה... קשה לנו להגיד סליחה גם שהיא עומדת על קצה הלשון... הסליחה שלי שונה ואחרת. היא נכפתה עליי, אני חייבת לומר אותה בעל כורחי. לא באמת התכוונתי להיעלם בשלושת החודשים האחרונים האלו, לא באמת התעצלתי לנצל את הקיץ הזה שהביא עמו קושי: קושי לרוץ אתך לבריכה השכונתית, קושי ללכת לגלידריה בערב חם ולקנות יוגורט קר ומרענן מלא בפירות שאת כל כך אוהבת, נאלצת ללכת לבד או עם אבא. בהתחלה לא הבנתם את גודל העניין.
אימא, אימא שלך במיטה.
אימא שפעם כל היום הסתובבה עם לוח זמנים קבוע מלא וגדוש בחוגים ופעילויות ועכשיו -
מיטה, מטבח, סלון והמון רביצות בכל מיני מקומות בבית ועייפות מילולית, חוסר ריכוז וחוסר סבלנות משווע להמון סבלנות, אלייך...
ילדה קטנה שלי,
סליחה,
אני מבטיחה ששנה הבאה נעשה המון כייפים כמו שהבטחתי לך,
אהבה קטנה שלי
נחזור להיות כמו פעם לפני הכול"

אייל יונגר בן 30 מת"א, נשוי. אובחן בסרטן הלימפומה בפעם השנייה באוקטובר 2017.

"סליחה? למה שאני אבקש סליחה? עשיתי למישהו רע? לא נראה לי...
אבל אולי בעצם כן? אז בגלל זה חליתי בסרטן?
סתם, לא באמת חושב ככה.

אני לא צריך באמת יום מיוחד כדי לבקש סליחה, ואם בכלל עשיתי משהו רע למישהו, אולי בכלל מגיע לו שעשיתי לו רע? די נו, כבר אכלתי לעצמי את הראש. אבל רגע, אם בכלל מישהו צריך לבקש ממישהו סליחה זה הסרטן שלי, פבלו.
באיזה קטע הפבלו הזה מרשה לעצמו להידחף ככה משום מקום לחיים שלי?! באיזה קטע הוא גורם לי לבחילות, להקאות, לכאבי עצמות בלתי פוסקים, להפסיק לאכול בחוץ, לאבד את הטעם בפה, לגרום לאשתי להעביר לילות שלמים בלי שינה כי היא ראתה אותי מתקפל מכאבים לפני שהצלחתי להירדם, להיות נטל על אנשים אחרים.

האמת, לא מעניינת אותי הסליחה שלו. בכלל מרגיש שלאחרונה כל הסליחות וההתנצלויות זה מס שפתיים אחד גדול, וסליחות נזרקות לאוויר כמו הבטחות ללא תוקף של פוליטיקאים בתקופת בחירות.

הנה, עובדה: הייתי בטוח שבסיבוב הקודם כשהסתיימו הטיפולים הצלחנו לכופף את פבלו על הברכיים ולגרום לו לבקש סליחה לפני שהוא מת, ככה חשבנו. והנה, שוב הוא חזר וכל כך מהר, עאלק סליחה.

שוב, בחילות, הקאות, כל הכיף והפעם גם הוא דפק לי טיול חלומות ליפן. בקש סליחה יא בן ז**ה. מצחיק שתוך שתי פסקאות שיניתי את דעתי ודרשתי את הסליחה מפבלו, אבל בסדר נו... יום כיפור לפנינו, שישים כיפה ויבקש ממני סליחה.
ואם לדבר קצת רצינות אז נכון, פבלו מנאייק לא קטן, אבל בדרכו שלו הוא מביא איתו כמה דברים טובים. הוא מראה שאפשר להיות חולה אבל גם להסתכל על החיים בהומור גם שכואב ולא נעים, הוא מראה עד כמה אשתי היא סוג של "וונדר-וומן" ומשפחה היא לפני הכול, ובכלל... כנראה עשיתי כמה דברים טובים בחיים שלי שגרם לאנשים ממש טובים להיות מסביבי. אבל הכי מצחיק שבסופו של דבר הוא מצליח לגרום לבן אדם ציני שכמוני להשתמש בקלישאות ומשפטים כאילו נלקחו מפתקים שמוצאים בעוגיות מזל.

האמת שאני חושב על זה, לא שאני בן אדם מאמין או אחד שמקפיד על יום כיפור, אבל אני כן מצליח לראות קווי דמיון בין יום כיפור למחלת הסרטן. זה גורם לך לעצור, לעבד דברים בראש, לחשוב על דברים שאולי לא חשבת עליהם ואולי גם על הדרך לחשוב איפה טעינו ואיך אנחנו יכולים לתקן (עוגיית מזל, כבר אמרנו?). בכל מקרה, אני עדיין בשלי, לא צריך את יום כיפור ולא את פבלו כדי לבקש סליחה, אבל אם בכל זאת פגעתי במישהו, אז סליחה, ובאטה, אשתי היקרה אני אנצל כבר את המעמד ואני מתנצל שהשארתי את המקרר פתוח בלילה"

שונית יוגרמן בת 30 מקיבוץ אייל. אובחנה כחולה בסרטן השד בנובמבר 2016.

"#מכתב סליחה.
אף פעם לא הייתי אחת ששומרת חגים ומסורת, אף פעם לא צמתי בכיפור, כי לא באמת ראיתי נכונות לזה. אני לא חושבת שיום אחד של צום באמת יכפר על עוולות שאנשים עושים לאחרים. תגידו שאני כופרת, תגידו עליי מה שאתם רוצים אבל אני שלמה עם עצמי ועם מי שאני.

השנה הזאת היא בסימן קצת אחר מבחינתי, סימן של סליחה וגם השנה אני לא אצום, צמתי מספיק בשנתיים האחרונות...
השנה יש לי שתי סליחות גדולות לבקש, סליחות שהמילה סליחה פשוט לא מספיקה עבורן.

הראשונה היא מהמשפחה הקרובה קרובה. סליחה על הטלטלה הקשה שאתם עוברים בשנתיים האחרונות בגללי. חליתי וזה קשה, ההבנה שהבת, האחות הקטנה, הגיסה שלכן חולה ועוד בסרטן, מחלה קשה, מפחידה. נאלצתם לעבור בגללי סערה, סופה שנכנסה הביתה והפכה הכול, שברה ואפילו ריסקה אתכם. סליחה על שהגוף החליט ככה פתאום לבגוד, סליחה על כל הלילות, על המחשבות, הפחדים, הדאגות והבלבול, על כך שנאלצתם לטפל בי כאילו אני ילדה קטנה וחלשה. סליחה על הלילות טרופי השינה, על חוסר האונים וההרגשה שאתם לא יכולים לעזור. תדעו שהחיבוק והנשיקה, פשוט הנוכחות שלכם עזרו לי הרבה יותר ממה שאתם מבינים.

סליחה מעומק נשמתי על כל מה שעברתם בגללי!
אבל אני לא אבקש סליחה על כמה שחושלנו כמשפחה, על כמה שהתחזקנו ביחד ולחוד, על כמה שהתקרבנו עוד יותר מלפני הסרטן, ועל כמה שהתחברנו יותר ממה שחשבנו שאפשר כמשפחה אחת גדולה!

הסליחה השנייה שלי היא מעצמי, מ-שונית.
קודם כל סליחה על שהייתי במקום שלא לגמרי שלם עם עצמו, אני סולחת לעצמי על כך שהיו תקופות ומצבים שהייתי מונעת ממקום של פחדים ולא משל הרצונות שלי. עם כל זה אני מבינה היום שכשאת נמצאת במקום שלא טוב לך את צריכה לדעת לקום וללכת למקום שייתן לך יותר שקט ושלווה.
סליחה על כמה שעברת עם עצמך ובגללך, סליחה שחלית אבל בהתחלה לא באמת הבנת את גודל הבשורה. סליחה שנלקח ממך חלק שכל כך חשוב לך, סליחה שזה גרם לאבד קצת את עצמך וממך, סליחה שאת עדיין לא מרגישה בנוח עם עצמך אבל תדעי זה רק זמני למרות שלעולם לא יהיה שלם בעינייך...

סליחה על אין ספור לילות מלאי מחשבות ומפחדים, על הלילות מלאי כאבים פיזיים ונפשיים. סליחה על הטיפולים והניתוחים וכל מה שהם גרמו לך לעבור, סליחה על שלקח לך הרבה זמן למצוא את עצמך בחזרה, סליחה שלא הבנת, ולקח לך זמן לעכל, להיות, להתחזק, ולמצוא גם קצת נחמה.
סליחה על כל מה שנאלצת לעבור, סליחה שהיית צריכה ללמוד מהי בגידה של הגוף שהוא בעצם שלך.

אבל היום את יודעת בדיוק מי את ועד כמה את חזקה, אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך גם לא המחלה.

אז רגע לפני שמבקשים סליחה ומחילה מהעולם שבחוץ בואו נדע לסלוח לעצמנו לפני שסולחים לנו. שנה טובה וגמר חתימה טובה, ובאמת באמת סליחה!"

הכותבים הינם חברי קהילת חלאסרטן (של עמותת מרכז טל) לצעירים חולים ומחלימים מסרטן