"הצוואה של מאי": שנה אחרי מות בתה, החלה ענת טיפולי הפרייה

שנה אחרי שענת עמישי איבדה את בתה היחידה מאי גורפינקל, שהייתה בת 15 במותה בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן, היא חזרה לאחת מאותן שיחות אינטימיות שהיו לה עם בתה לפני מותה. "על המיטה במחלקה האונקולוגית בבית החולים איכילוב, דיברנו על הכול", סיפרה. "השיחות התנהלו בפתיחות גדולה, כל המגננות ירדו, ומה שנשאר לי כאמא זה להקשיב, להכיל, לבלוע את הקושי ולהיות שם בשבילה".

לדבריה, "שמעתי נערה בת 14 שמדברת על הפחדים והחששות שלה, ששואלת בבגרות שאלות על המוות ועל העולם הבא, וגם מעלה את השאלה מה יהיה איתי, עם אמא שלה, אחרי שהיא כבר לא תהיה בחיים. אני זוכרת שאמרתי לה: 'מאי איך את שואלת דבר כזה? אנחנו לא שם, יש לי אותך'".

כשהביטה באחת מעשרות תמונותיה של בתה, בחדר שנשאר כמו שהיה, ובידיה ליטפה את ליצ'י, כלב המלטז שעוד קנתה למאי, היא חוזרת לשיחה ההיא. זו התרחשה שנה לפני מותה של בתה, כשהסרטן היכה בבתה בפעם השלישית, שבועות בודדים לאחר שהמשפחה קיבלה מהרופאים את בשורת האיוב על התקדמות המחלה: "'אמא תבטיחי לי, אם אני לא אהיה פה, את חייבת שיהיה לך ילד או ילדה, אני לא רוצה שתישארי לבד', זאת הייתה הצוואה של הבת שלי".

לפני כמה חודשים החלה ענת בטיפולי הפרייה. "אחרי שמאי נפטרה, השיחה ההיא במחלקה האונקולוגית לא יצאה לי מהראש והפכה להיות עבורי צוואה. אני רוצה להאמין שמאי ידעה מה אני באמת צריכה כדי לשרוד".

רבים בישראל נשבו בקסמה של מאי גורפינקל, בתם של השף גולן גורפינקל וגרושתו ענת עמישי, שחלתה בגיל 11 וחצי במחלת הסרטן. גורפינקל נאבקה במחלה ששבה ותקפה אותה שלוש ופעמים. בשנה שעברה, ימים בודדים לאחר שמלאו לה 15 - היא הלכה לעולמה. ברשת החברתית אינסטגרם תיעדה מאי את שלבי המאבק שלה במחלה, ועשרות אלפי עוקבים צפו בסרטונים ובתמונות שהעלתה מבית החולים, אך גם מבילויים עם חברות וביקורים מפתיעים של שלל ידוענים.

"היא חשפה שם את חייה, סיפרה על הטיפולים שעברה ואפילו הייתה עונה על שאלות. מאי בחרה לשתף ולשתף, ואלפי העוקבים פשוט התמגנטו אחריה", אמרה ענת. גם היום, לאחר מותה של בתה, ממשיכה ענת לתפעל את דף האינסטגרם של בתם. "חשוב לי לשמר את הקשר עם אלפי העוקבים שלה, גם היום אני מוצאת עצמי קוראת את מה שמאי הייתה כותבת לעוקבים שלה. איזה חיזוקים והודעות עידוד היא הייתה שולחת לחולי סרטן אחרים, ואני מתמלאת בגאווה עצומה".

"נכנסנו מפוחדים למחלקה ואז עבר לידנו אבא עם ילד קרח יושב בכיסא גלגלים, ושאל את אמא שלי: 'אתם חדשים כאן'? אמא שלי ענתה שאנחנו רק נכנסים לפיענוח של ה-MRI ואז הוא אמר: 'אנחנו כאן כבר מעל שנה, יש לכם עוד דרך'. אני זוכרת את הכעס שהרגשתי באותו רגע. מי אמר שמאי תהיה במקום הזה? זה כל כך רחוק מאתנו. 12 יום לאחר שבוצעה ביופסיה, אנחנו נכנסים לרופא. מצד אחד יושבת בחורה צעירה עם מבט מושפל ועצב בעיניים ולידה שני רופאים. היה לי ברור שהיא עובדת סוציאלית והם מבשרי בשורת האיוב". (מתוך הרצאתה של ענת, CONTROL SAVE)

אחרי מותה של מאי בער בענת הצורך לדבר עליה ולספר את הסיפור של בתה. במהלך השנה שחלפה מאז, היא חיברה את ההרצאה בת השעה וחצי שעוסקות בארבע השנים שעברה עם בתה. "החלטתי שאני רוצה לעשות את זה עוד בימי השבעה של מאי", אמרה. "זה נולד מתוך תחושת גאווה בילדה הזאת, ובחודשים הראשונים לאחר המוות של מאי זה מה שהחזיק אותי. הרגשתי שאני רוצה להקיא את זה לעולם, לצעוק את זה, שכולם ידעו איזה דרך היא עברה, הרגשתי שאני חייבת לספר על ההתנהלות היום יומית שלה, עם הקושי המטורף שהיא עברה בכזאת פתיחות, אצילות ובגרות נפש, עם עוצמות מטורפות. היא הייתה דוגמא לכל כך הרבה אנשים שהתמגנטו אחריה".

היא הוסיפה: "כחלק מהנצחה שלה הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה. מאי אמנם נפטרה, אך אינני רואה זאת כהפסד, אני רואה זאת כניצחון. ההתנהלות והדרך שהיא עברה הייתה מעוררת השראה. קודם כל זה בשביל מאי, לספר עליה. בקרוב, ברגע שאהיה מוכנה וחזקה נפשית, אוכל לעלות לבמה ולהיחשף, לשתף, לחזק משפחות שנמצאות במצבי קיצון, בסיטואציות דומות. גם אם הן יודעות שהסוף לא יהיה סוף טוב, חשוב לי להראות לאותן משפחות דרך אחרת שאפשר להתנהל בה ובקרוב זה יקרה".

"עוד בבית החולים מאי הייתה מוציאה מתכונים שאהבה מהאינטרנט, מכינה רשימת מוצרים לסופר ולא מפסיקה לפנטז על הרגע שבו אנחנו חוזרות הביתה ומתחילות לבשל יחד. האוכל בשביל מאי היה תשוקה לחיים, טעם החיים, וזה נדבק בי. לאורך הדרך היו עוד הרבה אשפוזים ובכל פעם שהשתחררנו מאשפוז, הדבר הראשון שעשינו זה שופינג. לאן? אמריקן איגל? לא. ZARA? לא. MANGO? לא. לסופר". (מתוך הרצאתה של ענת עמישי, "CONTROL SAVE")

את אהבתה לציור גילתה ענת כבר לפני שנים, והיא בעיקר ציירה על גבי קנבסים ענקיים עם טקסטורת שונות. בעבר סגנון הציור שלה היה ריאליסטי יותר, והיום הוא יותר מופשט. "כשהיינו במצב פחות מזהיר הרגשתי צורך לחזור לציור. כנראה שזה חלק מהתהליך שעברתי ועדיין עוברת. אני מציירת את החיים, נותנת ביטוי לנשמה שלי וזו אהבה מאוד גדולה. הציור מבטא את הרגשות, את מה שעברתי באותה תקופה. רואים בציור סערה מאוד גדולה: הוצאתי על כן הציור את העצב, השמחה, האופטימיות, התקווה והחרדה. הייתי בסערת רגשות מאוד גדולה והייתי חייבת לפרוק את זה על קנבס. הכן עמד בסלון והייתי משתפת את מאי בכל שלב שעברתי ביצירות, הייתי עוצרת ושואלת 'מה את רואה כאן?' ומאי בבגרותה הייתה רואה את מה שאני הרגשתי".

"הצורות האלה שהשתנו כל הזמן על קנבס תיארו את מה שהרגשתי, שדברים יכולים להשתנות כל הזמן, שתמונת המציאות משתנה כל הזמן", הסבירה. "מה שהיה ריאלי הפך להיות אבסטרקט בעקבות המציאות שהשתנתה בתקופה שהתפרצה המחלה של מאי. אני זוכרת שהייתי מחכה לרגע שאנחנו חוזרות הביתה אחרי יום קשה בבית החולים לעמוד מול כן הציור ולהתפרק על הקנבס, לצייר".

אחד הפוסטים שהעלתה מאי לדף האינסטגרם שלה לפני מותה היה ציור משותף האחרון שציירה יחדיו עם אמה ענת. "אני ואמא עשינו יחד", היא כתבה בפוסט, וגרפה אלפי לייקים ומחמאות מעוקביה.

שנה אחרי מות בתה, ניסתה ענת לפרש את הציור: "בציור ניתן לראות באותיות קידוש לבנה את צמד המילים מעוררות ההשראה והאופטימיות 'BE POSITIVE'. מאי ציירה את הציור בעת גילוי המחלה. מאחורי הציור ישנה דרך לא פשוטה, דרך שבסופה 'אנחנו רואים את האור', ולכן נכתב 'BE POSITIVE'. זאת גם הייתה המנטרה שלי ושל מאי לאורך הטיפולים. יש לנו דרך לעבור, דרך שהיא לא פשוטה, אבל אנחנו על הדרך הנכונה, עם הרבה מחשבות טובות ופסיכולוגיה חיובית לאורך הדרך. אם אתה לא יכול לדמיין את האור בסוף הדרך, הדרך תהיה יותר קשה".

"יש ימים שאני לא רואה את עצמי חיה. לא יודעת איך אני אוספת את עצמי וממשיכה לחיות עם הגעגוע והכאב המטורף הזה. תחשבו שעברה רק שנה וחודשיים לערך מאז שמאי לא כאן וזה מרגיש כמו נצח. אבל אני יודעת שגם כשאני נמצאת בתחתית ולחצתי על כפתור ה-Delete אני מחליטה, אני בוחרת לטפס חזרה למעלה. אני לוחצת על הכפתור שלי, על ה-Control save שלי וממשיכה לחיות. אני בוחרת בחיים. הבנתי שישנה חשיבות גדולה מאד לנפילות. הבנתי שאני חייבת לתת לכאב מקום ולא לפחד ממנו. אני מוציאה הכל, משחררת את הכאב שחייב להשתחרר באותו רגע ולמחרת אוספת את השברים ובונה את עצמי מחדש". (מתוך הרצאתה של ענת עמישי, "CONTROL SAVE")

השנה הזו הייתה עבור ענת שנה שהיא לא תשכח. "זו הייתה ועודנה השנה הקשה ביותר שיכולתי לדמיין. האמת והעובדה שאנחנו מדברים כרגע, מצליחה אפילו להפתיע אותי. לא האמנתי שאוכל לשרוד עד היום את הקושי והכאב העצום הזה", אמרה.

על התהליכים הפנימיים שעוברים עליה מאז הפרידה מבתה היא סיפרה: "התהליך המנטלי שאני עוברת השנה הוא אתגר לא פשוט עבורי, ואני מנסה בכל כוחי לשמור על אופטימיות בכדי לראות קדימה. לא סתם קדימה, אלא לראות את הטוב. אני מאמינה בעצמי, ביכולות שלי ובמסוגלות שלי לראות עתיד שפוי יותר. אני כן יכולה לראות באופק רגעים של שמחה - שמחה שתהיה מהולה בעצב וכאב ולעולם לא אוכל לשנות את זה. אבל הבנתי השנה שמהמקום הכואב והעצוב הזה אני בוחרת לבנות את עצמי ולהתחזק".

את החיבור עם בתה היא אומרת שתרגיש כל חייה. "אני מרגישה את מאי איתי, בתוכי כל הזמן, וזו הרגשה מטורפת שנובעת מחיבור מטורף ואהבה עצומה שהייתה בינינו, שגרמה לאנרגיה הזו להישאר ואני באמת מאמינה שהיא איתי. אני מנסה ללמוד 'ליהנות' מהאנרגיה הזו, ומתחושת הביחד הזה, למרות שפיזית היא לא נמצאת כאן".

ענת חזרה לפני כמה חודשים אל מעגל התעסוקה, ארבע שנים לאחר שנאלצה לצאת ממנו בעקבות מחלת בתה. היא כיום עובדת בחברת "בלנצ'ארד" ישראל, והמרכז לאימונים בעסקים, שם היא אחראית על הפאן האופרטיבי. "זה לא היה דבר פשוט, אבל הפתעתי את עצמי לטובה ושגרת העבודה היא דבר מבורך ובריא לנפש".

ומה היא חושבת על אהבה וזוגיות? "אני מאוד רוצה, כמהה לאהבה, אבל לא בכל מחיר. איבדתי את כל עולמי, אבל לא איבדתי את עצמי, אני בן אדם שלם ולא מחפשת את הגבר שיהיה החצי השני שלי, או שישלים אותי. מחפשת חיבור נכון, בריא ויציב. פרטנר, שיחד איתי נהפוך יחדיו את הלימון ללימונדה".

יצירותיה של ענת הוצגו בשבועות האחרונים בגלריה בתל אביב. ענת מציירת לפי הזמנה והיעד הבא שלה הוא להציג את העבודות שלה בתערוכת יחיד. "הכול", אמרה. "יקרה בקצב שלי".