השנה שבה כללי המשחק השתנו: כשהציבור לא זקוק להכרעת בית המשפט

(בווידיאו: הצניחה במניית פוקס אחרי התלונות נגד ויזל)

היד שסטרה על ישבנה של חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין, ידו של חבר מפלגתה איתן ברושי, הופתעה כנראה לגלות כי בשנה האחרונה השתנו כללי המשחק. ברושי, וכמוהו גם הראל ויזל, מבעלי השליטה בחברת פוקס והמנכ"ל שלה, הם אולי האחרונים בשרשרת המתארכת של מי שחשו על בשרם את עוצמתו של קמפיין me too#, שהיוו את אחד מסמליה המשמעותיים של שנת תשע"ח.

היחס להטרדות מיניות עובר בשנים האחרונות שינוי משמעותי. הסלחנות וקריצת העין שבה התקבלו מעשים אלה בעבר פינו את מקומן לגינוי חברתי, ונפגעים ששתקו אזרו אומץ בעקבות הקמפיין העולמי וסיפרו על הפגיעות שחוו. המחיר שמי שנחשדים בהטרדה מינית משלמים יכול להתבטא בפגיעה אישית, מקצועית או כלכלית, כשכלל לא מתקיימים חקירה או משפט, בין אם בהיעדר תלונה ובין אם באירועים שבהם חלה התיישנות.

כך, למשל, הובילו הפרסומים על התבטאויות לא הולמות והטרדות מיניות לכאורה מצד הראל ויזל לירידה של 13% בערכה של מניית פוקס בתוך שבוע. כל זאת מבלי שמתקיימת חקירה פלילית בעניין. במקביל, בהוליווד, התרסקו להן קריירות משגשגות, לעיתים בשל חקירה ולעיתים בשל הקמפיין האינטרנטי בלבד.

כדאי להביט לאחור, לסוף המאה הקודמת, ולראות מה התרחש מאז. בשנת 1999 דן בג"ץ בעתירה שהוגשה נגד החלטת הרמטכ"ל לקדם קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף לדרגת אלוף, לאחר שהורשע בקיום מערכת יחסים בהסכמה עם פקודתו, תוך ניצול מרות. שופט בג"ץ אמר אז כי המלחמה בהטרדות מיניות לא יכולה להיפסק כשמדובר בקצינים בכירים, ולכן לא אושר קידומו בדרגה.

המסר הופנם. כיום איש לא ישקול ברצינות לקדם את מי שיורשע במעשה דומה. אם בעבר העולם המשפטי הכתיב מסר מחמיר, גם בהיעדר גינוי חברתי, במובנים מסוימים התהפכו היוצרות. על כך יעיד היטב משפטו של ניצב בדימוס ניסו שחם.

נגד שחם נטען כי הוא ניהל קשרים אינטימיים מוסכמים עם שוטרות צעירות שהיו כפופות עליו, במישרין או בעקיפין, וכי הוא טיפל בבקשות שהונחו על שולחנו מצדן - בנוגע לאיוש תפקידים או יציאה ללימודים למשל - חרף ניגוד עניינים מובהק שבו היה מצוי. שחם זוכה מעבירות אלה והורשע במעשה מגונה.

מעבר לנימוקים שהביאו לזיכויו של שחם, מעניינת אמירה של בית המשפט שבאה בסיומה של הכרעת הדין. "ההכרעה בהיבטיה הפליליים של הפרשה הגיעה לסיום", כתב שופט בית משפט השלום בתל אביב בני שגיא והוסיף: "נדרשתי להכריע אך ורק בשאלה האם הנאשם ביצע עבירות פליליות, ובכך, ובכך בלבד - הכרעתי".

המשמעות היא שבית המשפט אחראי על פירוש החוק ועל הקביעה האם נעברה עבירה פלילית. לעומת זאת, האחריות על הכרעות מוסריות ועל עיצוב הנורמות שלנו כחברה חונה במקום אחר. ניתן להתווכח עם תזה זו, אך ברור שקל יותר להחזיק בה כשמתעצבות נורמות חברתיות שגובות מחיר ממה שכשלו מוסרית, אף אם ייתכן שלא עברו עבירה פלילית.

גם פרשת ניצב רוני ריטמן מלמדת במשהו על המגמה הנוכחית. לבג"ץ הוגשה עתירה בדרישה לפטר את ריטמן מהמשטרה בגין אירוע שבו, על פי הנטען, אחז בשוטרת וניסה לנשק אותה בניגוד לרצונה. העתירה נדחתה ובפסק הדין נרמז שבנסיבות מקרה זה די יהיה בנקיטת סנקציה קלה בהרבה כלפי ריטמן, כמו "הדרכת מפקד" - צעד חמור עוד פחות מהערת מפקד.

אלא שבסופו של יום ריטמן הבין, ככל הנראה, כי אף על פי שהוא צלח את המכשלה המשפטית בנזק מזערי יחסית - סיכוייו לקבל תפקיד משמעותי במשטרה קלושים ביותר, והודיע על התפטרותו משורותיה. נראה שאם בעבר בית המשפט סימן לחברה כי אין עוד מקום ליחס סלחני כלפי הטרדות מיניות וניצול מעמד של בכירים בפן המיני, כיום החברה מייצגת את הצד המיליטנטי ואילו השופטים, במקרים מסוימים, הם אלה שממתינים.

לצד הברכה במגמה החברתית, חשוב להצביע גם על סיכונים הקיימים במציאות החדשה. תלונות אנונימיות על אירועים מהעבר הרחוק מעמידות בחלק מהמקרים את מי שהתלוננו נגדו בפני מצב בלתי אפשרי של חריצת דינו ללא משפט, בלי יכולת בסיסית להתגונן, להילחם על שמו הטוב שנשחק תחת גלגלי האהדה הטבעית כלפי החלש. בין כל תלונות האמת, שהן הרוב המוחלט, יכולות להסתתר גם אחרות - נקמניות, שקריות. פתרון קסמים אין, רק זהירות גדולה שמתחייבת תמיד כשמדובר בדיני נפשות.

תופעת me too היא לא פחות ממהפכה, וכדרכן של מהפכות קשה לדעת היכן היא תיעצר. בפתח השנה העברית החדשה ראוי לשאול האם קיים סיכוי לכך שהשינוי שהתחולל בכל הקשור ביחס החברתי למי שנחשד בהטרדות מיניות יחלחל גם לתחומים נוספים כמו מעשים שיש בהם שחיתות ציבורית, בין שעולים כדי עבירה ובין שלא?

הסבר אפשרי אחד להבדל ביחס החברתי לעבירות השונות נעוץ בכך שקורבן עבירת מין מעורר הזדהות משמעותית יותר מקופה ציבורית שנעשקה. לזו האחרונה אין שם ואין פנים. הפגיעה בה ערטילאית ולא מוחשית. הסבר מוחשי אחר הוא שקל יחסית לגורמים בעלי עניין לנסות לצבוע חקירות שעניינן שחיתות ציבורית בצבעים פוליטיים. מובן שגם כשהחשדות נוגעות לתחום עבירות המין נעשים פעמים רבות ניסיונות להציג את החקירה כ"ניסיון חיסול פוליטי", אך אלה נשמעים חלשים בהרבה.

נכון להיום נראה שבפעמים רבות המערכת המשפטית פועלת בתחום זה לבדה בעיצוב הנורמות, ואין הוקעה חברתית אמיתית של מי שחשוד במעשי מרמה כלפי הקופה הציבורית ואף של מי שהורשע במעשי שחיתות. על דבר אחד הכול יסכימו - חשיבות המלחמה בשחיתות השלטונית. הרי לא נרצה להידמות למדינות שבהן התפיסה הרווחת בציבור היא שאין סיכוי אמיתי למנוע מעשי שחיתות במסדרונות השלטון.