בערב ראש השנה, בדיוק לפני שנתיים, הייתה שושנית בודנשטיין, מעצבת פנים בת 33 מהיישוב לשם-עלי זהב, במרחק דקות ספורות מקבלת זריקה להפסקת הריון שבסופו הייתה מאבדת את בתה. היה זה אמור להיות סיומו של הריון שלווה בחוסר אונים מטלטל וששינה את חיי וחיי משפחתה.
כיום בודנשטיין היא אימא לשני בנים בכורים ולתינוקת בת חצי שנה. זאת, לאחר שעברה חמש הפלות טבעיות רצופות שפגעו ברחמה, אבל נטעו בליבה משאלה איתנה להעניק חיים נוספים ויהי מה. כמו משפחות רבות, גם היא לוותה על ידי ע"י עמותת לה"ב-למען הפגים בישראל.
הסיפור של בתה, חיה-נועה, התחיל כבר בשבוע השמיני בו נכנסה בודנשטיין לשמירת הריון ובשבוע ה-14 אושפזה בבית החולים בעקבות איבוד דם רב. "ההיריון עם נועה התחיל עקום מן ההתחלה", נזכרה בודנשטין. "חייתי על מנות דם והרופאים אמרו לי שאני צריכה להפסיק אותו כי יש סכנה ממשית שיתפתחו אצלי ואצל העוברית מחלות אבל לא הסכמתי".
כעבור שלושה שבועות נערכה סקירה מוקדמת להריון שבה הסבירו לבודנשטיין כי הסיכוי להמשך ההריון אפסי בעקבות היפרדות שלייה. "אמרו לי שאם התינוקת תיוולד יהיו לה המון בעיות רפואיות, שהיא תחיה עם בלון חמצן ושהחיים של כולנו ישתנו 180 מעלות", סיפרה בודנשטיין. "בכיתי נורא. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו של משהו שאתה כל כך רוצה, במיוחד אחרי חמש פעמים שעברתי הפלה כי הם פשוט מתו לי ברחם. אמרתי לבעלי שאנחנו ממשיכים, גם אם זה לא הולך בדיוק כמו שרוצים. ההחלטה הזו של ליטול חיים זו ההחלטה הכי קשה שאפשר לעשות".
כך אושפזה בודנשטיין למשך כמה שבועות, שבמהלכם היא מתארת את הניסיונות החוזרים של הצוותים הרפואיים לשכנע אותה להפסיק את ההיריון לפני שייגרם נזק בלתי הפיך לה ולעובר. "הרופאים הכירו אותי מהלידות וההפלות הקודמות שלי, הם אמרו 'אנחנו רואים שהרחם שלך מקרטע לחלוטין, אל תעשי את זה לעצמך'", סיפרה בודנשטיין. "חשבתי לא פעם ולא פעמיים שההיריון הזה יגמר בגלל הדימומים המאסיביים שלי. עניין המוות ריחף מעלינו כל יום אבל הייתה לי אמונה בילדה, בכוחות שלה ובעוצמות שלה. הרגשתי שאני לא עוברת את המהלך הזה סתם ואם היא שורדת ברחם שלי - היא תשרוד גם בחוץ".
בודנשטיין הצליחה להגיע באפיסת כוחות לשבוע 24, שבו עובר הופך ל"בר חיות" לפי היהדות והרפואה, והועברה למחלקה להריון בסיכון, שם התחילה להראות סימני שבירה ראשונים. "כשהגעתי לשם פשוט קרסתי, כמו מי שמחכה להגיע לקו הסיום ומתמוטט", נזכרה. "הייתי מרותקת לכיסא גלגלים, אסור היה לי לזוז במשך חודשיים".
הרופאים המשיכו להסביר לבודנשטיין שהמצב קשה, שהסיכויים שהתינוקת תיוולד עם נזקים קוגניטיביים ועיכובים התפתחותיים קשים גבוהים מאד. "אחת הרופאות, שכבר הפכה לחברה שלי עם השנים, עשתה לי שיחה מלב אל לב על המשמעות של לגדל ילד חולה, במיוחד כלפי שאר הילדים שלי - זה טלטל אותי", שיתפה. "החלטתי שזהו, שאני אוספת את המסמכים ומפסיקים את ההיריון. כולם המליצו לי לקבל זריקה להפסקת הריון לפני שהעובר יהפוך לבר חיים".
שנה חדשה והצלת חיים
זה היה בערב ראש השנה בדיוק לפני שנתיים. בודנשטיין פונתה לחדר הלידה לקבלת הזריקה, אבל אז קרה דבר שהיא לא ציפתה לו - רגע לפני הזריקה היא הרגישה צירים. "הרגשתי אותה בועטת מבפנים במלוא הכוח, כאילו נתנה לי סימן שהיא פה והיא חיה", סיפרה בהתרגשות. "בכיתי לרופאים אמרתי שאני לא מסוגלת ליטול חיים ויצאתי משם".
שבועיים לאחר מכן בודנשטיין סבלה מצירים קשים כתוצאה מאיבוד הנוזלים. "זה היה פשוט גיהינום עלי האדמות", היא שחזרה. "ביקשתי לידה בהרדמה מלאה כי לא רציתי להתמודד עם השאלה האם התינוקת חיה או מתה. בלידה היא פשוט שכבה בקרקעית הרחם ולא מצאו לה דופק. אמרתי לבעלי שזהו, נגמר ההיריון ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להביא לנו עוד ילדה".
בודנשטיין הורדמה ולאחר מכן נולדה בתה נועה. "היא נולדה ללא נשימה וללא דופק, במשקל 445 גרם - חצי ממה שהייתה אמורה להיות בשבוע הזה", היא הסבירה. "שאלו אותי לפני שנכנסתי לחדר לידה האם אני רוצה להחיות אותה אם תיוולד ללא נשימה בגלל הסיכונים לפגיעות מוחיות, אבל ביקשתי שינסו".
כשהתעוררה בודנשטיין מיד שאלה לשלום הילדה. היא התבשרה שהצליחו להחיות אותה והתינוקת הקטנה מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ יילודים. כך החלו 72 שעות מורטות העצבים בהן נקבע האם לתינוקת יש סיכוי לשרוד. "זימנו אותנו לשיחת פרידה", המשיכה בודנשטיין. "היינו לידה כל הזמן, אבל אפילו לא העזנו לתת לה שם, גם לילדים לא סיפרנו שהיא נולדה. פחדנו להיקשר אליה. כי מה הסיכוי שהיא תחיה? אף אחד לא בירך אותנו מזל טוב ואפילו לא קיבלנו ערכה ליולדת מבית החולים, בגלל כל החוסר וודאות הזו. הייתה רמת מתח מטורפת".
לאחר שהתגברו על כל הקשיים בדרך והלכו נגד הסיכויים נועה נולדה באופן נדיר בלי שום דימום מוחי, היא פתחה עיניים מה שהעיד אינה עיוורת וגברה על מחלת מעיים NECשאופיינית לפגים. לאחר ארבעה חודשים, היא השתחררה מהפגייה בשבוע 39 כאשר היא שוקלת 2.2 קילו וללא שום בלון חמצן.
היום, כמעט שנתיים אחרי, בודנשטיין מתארת ילדה חכמה, פעלתנית, פעוטה שנלחמת על מקומה בבית ומביאה איתה המון שמחת חיים וצחוק ללא שום מעקב רפואי. "מגדירים אותנו נס רפואי", צחקה בודנשטיין. "אבל מה שנועה עשתה זה הרבה מעבר - היא שינתה לי את ההבנה והכניסה לי לתודעה שהכול אפשרי בחיים. זה תהליך, אתה מבין שהכל קורה בחיים בזמן המתאים וארבעת ילדיי גדלים היום לפי האמונה הזאת. זה הפך להיות דרך חיים שלנו".
בודנשטיין הוסיפה שבמצבים הכי שעברה בבית החולים כשהייתה מחוברת למכשירים ומרותקת לכיסא גלגלים ניהלה יומן בו כתבה איך תראה בתה כשתיוולד: "דמיינתי איך היא צוחקת, שרה, מדברת. לרגע לא ראיתי בעיניי רוחי ילדה חולה והכל באמת קרה. נולדה לי ילדה מדהימה, איך שדמיינתי אותה לפרטי פרטים הכל קרה - מחשבה יצרה מציאות. אני מאמינה בזה מאז בכל ליבי".
"אסור אף פעם לוותר": אמה של מור על ההיריון המסובך
גם סיפור לידתה של מור, פגה שנולדה בשבוע 24 במשקל של 500 גרם בלבד, חיזק בליבה של אמה, שמחה מרציאנו, את האמונה כי אסור לעולם לוותר. לאחר 23 שנים של ניסיונות כושלים להבאת ילדים לעולם, מרציאנו, אז בת 45, הצליחה לבסוף להיכנס להריון אך סבלה מרעלת הריון כבר בשבוע 11. "בשבוע 19 כבר המליצו על הפסקת הריון כי חששו לחיי", שיחזרה מרציאנו בשיחה עם וואלה! NEWS. "זומנתי לשיחה בה אמרו לי שהסיכויים שהתינוקת תשרוד הם במקרה הטוב 10% וגם אם היא תחיה היא תיוולד עם מוגבלויות. באותו הרגע השמיים נופלים עליך".
לאחר ניסיונותיה של מרציאנו להביא ילדים לעולם היא סיפרה על כך שלאחר בשורת הרופאים הרגישה שהיעוד שלה הוא לטפל בילד חולה. היא המשיכה את ההיריון עד שבוע 24 אז הוכנסה לניתוח קיסרי חירום וילדו אותה. "אחרי הלידה אושפזתי בחדר מבודד ולא במחלקת יולדות כדי שלא אהיה בסערת רגשות שלכולן יש תינוק ביד ולי אין", אמרה מרציאנו. "כשראיתי לראשונה את ביתי חטפתי את שוק חיי. ראיתי עובר בתוך אינקובטור - גוון עור כהה, הראש גדול מאד ביחס לגוף, רואים רק את העיניים וכולה הייתה מכוסה צינורות ומכשירים, זה היה מזעזע".
המראה המטלטל גרם למרציאנו להרגיש ייסורי מצפון: "לא ידעתי איך לאכול את זה, שאלתי את עצמי למה הייתי צריכה לתת לה לעבור את כל הסבל הזה?". מור הקטנה עברה חמישה ניתוחים בשבועות הראשונים לחייה שהותירו את הוריה בחרדה יומיומית לקיומה. "כל הזמן הבהירו לנו שאין וודאות שהיא תשרוד את הניתוחים. אסור היה לי להחזיק אותה בשלושה חודשים הראשונים לא יכולתי אז הייתי שרה לה, שמה לה בובות מעל האינקובטור ומתפללת שהיא תצא מזה", סיפרה.
שישה חודשים מורטי עצבים בין חיים למוות עברו בפגייה ומור השתחררה לביתה. כיום מור בת עשר. כשהייתה פעוטה סבלה ממשקל נמוך והתחילה ללכת רק בגיל 2.4 שנים, אולם מלבדם אינה סובלת מבעיות בריאותיות כלל. היא מלווה על ידי עמותת לה"ב - למען הפגים בישראל, כמו שאר הפגים בכתבה, ובמעקב פיזיותרפיה וקלינאית תקשורת עד היום. למרות ההתחלה הקשה מור ילדה רגילה לכל דבר ויותר מכל היא אוהבת לרקוד. "היא רקדנית היפ הופ וג'אז מחוננת", העידה עליה אמה בגאווה.
"סיפרנו לה על הפגות כבר בגיל מוקדם", אמרה האם. "למרות שבהתחלה היא לא רצתה לראות תמונות מהתקופה הזאת היו אחת לשנה ביום הולדתה אנחנו הולכים לביקור בפגייה, היא ממש מחכה לזה".
כשמרציאנו מסתכלת על תהליך ההתמודדות שעברה חשוב לה להעביר מסר שמלווה אותה מאז. "אסור אף פעם לוותר", אמרה בנחרצות. "הדעות הן מרובות ולכל רופא יש את התפיסה שלו. הרופא שניסה לשכנע אותי להפסיק הריון איבד יולדת בגלל רעלת הריון ולעומתו רופאה אחרת, היא אימא לחמישה שאמרה לי לא להילחץ ולא להחליט עכשיו 'ביום שתהיי באמת בסכנת חיים את תדעי, וגם אנחנו נדע וניילד אותך'. בזכותה ניסיתי ותודה לאל נולדה לי ילדה מתוקה. היא לא חירשת ולא עיוורת, היא ילדה שמחה ומאושרת".
בת אל חזרה להתנדב בפגייה שהצילה אותה: "בחרתי לסגור מעגל"
בת אל לובשסקי, בת 19 מקריית טבעון, נולדה בשבוע 26 במשקל 480 לאחר שגם אמה סבלה מרעלת הריון. היא עברה מסכת ארוכה של אשפוזים וסיבוכי פגות. היא השתחררה לביתה אחרי חמישה חודשים והייתה באשפוז בית עד גיל שנה וחצי כשהיא מחוברת לחמצן.
"כל אותה התקופה היא הייתה מחוברת למוניטור רפואי עם אחות ורופא שהיו צמודים אלינו. היה לי מיני טיפול נמרץ בבית", אמרה איריס לובשסקי, אמה של בת אל. "היו המון עליות וירידות, ניסינו להמשיך בחיינו כמה שאפשר כי היה לנו ילד קטן בבית שגם היה צריך אותנו".
כיום, 18 שנה לאחר מכן, בת אל תורמת בחזרה לקהילה. היא החליטה לעשות שירות לאומי בפגייה בה נלחמו על חייה בבית חולים "כרמל" שבחיפה. "אני בחרתי בשירות הזה בשביל לסגור מעגל", סיפרה. "הרופאים פה נתנו לי את החיים שלי במתנה ואני באתי להוקיר להם תודה ולתרום כמה שיותר לצוות הרפואי ולכל הצוות שעובד איתי".
עוד מספרת בת אל כי העבודה שלה נותנת תקווה להורים אחרים, כשהיא מספרת להם את הסיפור שלה "הייתי במצב של חיים ומוות, לא האמינו שאשרוד אבל ההורים לא ויתרו עליי", הסבירה בתאל. "אני מקבלת תגובות חיוביות מההורים, זה מעורר בהם השראה ותקווה לנס - זה משמח אותי. גם הרופאים מאד התרגשו לראות אותי שם, זו סגירת מעגל עבורם".
