יוני 2001. עוד שלושה חודשים ישנה פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה את העולם, ובמחנות אל-קאעדה באפגניסטאן ניכרת תכונה. תחמושת, נשק, גנרטורים וציוד אחר מועברים למקומות מסתור. מחשבים מנותצים, ניירת סודית נשרפת. לכל ברור שמשהו גדול עומד להתרחש. אבו אל עבאס, לוחם ותיק בארגון ומומחה לפצצות עם התמחות בהכנת מטענים כימיים, נקרא לקנדהאר לפגישה עם אבו חפס אל מסרי, סגנו של אוסמה בן לאדן, שחיפש בדיוק בלדר אמין שניתן להפקיד בידיו ללא חשש מסר חשאי.
"אבו חפס שאל אותי אם אני יוצא ללונדון", סיפר איימן דין השבוע לוואלה! NEWS, בשיחה רגועה הרבה יותר. דין, הוא אל עבאס, יצא לבריטניה כל כמה חודשים כאיש הלוגיסטיקה של הארגון, ונענה בחיוב. "הוא אמר לי 'יש לי בשבילך משימה'. אתה תפגוש בבריטניה ארבעה אנשים, משלנו. אלה השמות. ולכל אחד מהם תאמר את המסר הבא, שנן אותו: 'ארגנו את כל עניינכם, סיגרו מה שאתם צריכים, אבל בכל מקרה אתם חייבים להגיע עם משפחותיכם לאפגניסטן עד סוף אוגוסט'. הבנת? 'עד סוף אוגוסט'". לאחר היסוס קל, תיאר דין, הוסיף הסגן כי "משהו גדול עומד להתרחש, וכשזה יקרה האמריקנים יגיעו לכאן. אל תחזור, אל תבוא להילחם את מלחמת הג'יהאד באפגנגיסטן. תישאר היכן שתהיה, אנחנו נדע להגיע אליך, ניצור קשר בבוא הזמן".
הנהגת אל-קאעדה יודעת שהתגובה האמריקנית לפיגוע הקטלני המתוכנן תהיה קשה. הם כבר חושבים על היום שאחרי - ואיך לא "לבזבז" את בעלי הידע הייחודי, מומחי הפצצות, מתכנני הפיגועים הכימיים. אבו אל עבאס, למשל, או "רמזי" - כפי שכינו אותו מפעיליו ב-MI6, שירות הביון הבריטי המיתולוגי.
כן, דין הוא אל עבאס הוא "רמזי", סוכן כפול בארגון הטרור הקטלני בהיסטוריה, בדיוק בתקופה שבה הוא הצליח, לפחות לתקופה מסוימת, להוריד את העולם כולו על ברכיו.
הוא פגש את הפעיל הראשון (דין סירב למסור שמות, אך רמז כי מדובר באדם ששהה 14 שנים בגואנטנמו), העביר לאחר מכן את המסר גם לשלושת האחרים, ופגש את מפעיליו כבר בנמל התעופה הית'רו. הוא אמר להם את המסר, והבין מהם שהגיעו רמזים נוספים, מקוטעים ופזורים, על התכנון הגדול של אל-קאעדה. כעת הם יודעים שהאמריקנים הם המטרה, אבל היכן? האם מתכננים שוב פיגועים בשגרירויות? האם המטרה היא בסיס הצי החמישי? הקסרקטינים בערב הסעודית? איש לא מעלה בדעתו שהמטרה היא מרכז הסחר העולמי בניו יורק. המידור של אל-קאעדה עבד היטב - גם על המרגל שהצליח להסתנן לתוך המעגל הפנימי ביותר של הארגון.
דין נולד בערב הסעודית בתחילת שנות השמונים, והיה חאפיז בגיל צעיר, כלומר ידע בעל-פה את הקוראן. הוא הצטרף לקבוצת לימוד בתקופה שבה הגי'האד היה מטרה ראויה, לא רק בעולם המוסלמי או הערבי - ארצות הברית תמכה הרי בקבוצות מוג'הידין שנלחמו מול ברית המועצות באפגניסטן. אויב אויביי הוא ידידי, וצעירי ערב הסעודית ומדינות המפרץ, שתמיד תמכו בייצוא האידיאולוגיה הרדיקלית הרחק מגבולות הממלכה, כדי שלא תופנה נגד המשטר, יוצאים נלהבים להגן על אחיהם בשדה הקרב, היכן שלא יהיה. "הייתי בן 16", הסביר, "ולא יצאתי להרוג חפים מפשע, או לרצוח נשים וילדים. יצאתי להגן עליהם. להגן על אחי, בבוסניה".
הוריו של דין כבר לא היו בחיים כשיצא "לטיול סוף שבוע", כפי שהסביר לחמשת אחיו ולדודיו בערב הסעודית. הוא התקשר אליהם מגבול בוסניה, וכשאחיו לקח את הטלפון הוא שאל אותו בתדהמה: "אתה הולך להילחם?". דין השיב: "לא, לגדל בצלים... ודאי שלהילחם". הפעם הבאה שמשפחתו תשמע ממנו תהיה אחרי שנה וחצי.
מלחמות האזרחים ביוגוסלביה המתפוררת משכו לבלקן לוחמים מכל העולם, ובהם מוסלמים שבאו להגן על אחיהם הבוסנים שנטבחו בידי הסרבים בסדרה של פעולות טיהור אתני, שהמפורסמת שבהן הייתה הרצח הנורא בסרברניצה. שם, באוקטובר 1995, יפגוש הצעיר הנלהב והאדוק את חאלד שייח מוחמד, קצין המבצעים של אל-קאעדה המכונה בתיקי הסי.איי.איי. KSA, ראשי תיבות שמו באנגלית.
"אתה חושב עליו ורואה בעיני רוחך את הצילום שלו מהכלא. אבל כשפגשתי אותו בפעם הראשונה בבוסניה הוא היה נינוח, לבוש היטב, דיבר באופן אלגנטי ומרשים. הוא עסק בגיוס טאלנטים - צעירים מוכשרים למען הג'יהאד. הוא אמר להם שזה העימות הנכון. לא עוד מאבק בשולי העולם או במדינות ערביות אלא בלב אירופה. כאן ברור שהמוסלמים הם קורבנות, והאויב גם הוא ברור - ארצות הברית".
אבל רגע אחד, אני מוחה, הרי ארצות הברית של ביל קלינטון שולחת את מטוסי נאט"ו, למרות התנגדות אירופה ושאר גורמים, להפציץ את הסרבים, לסיים את המלחמה.
"אבל לא כך ראו זאת הלוחמים", הסביר דין. "מוחמד ראה זאת הפוך - שארצות הברית הצילה את אירופה, ובסופו של דבר בוסניה חולקה, והסרבים קיבלו נתח שלא היו זכאים לו".
משם המשיך דין לקווקז. הוא לא הצליח לחדור לצ'צ'ניה, שם תכנן להמשיך את מלחמתו נגד הכופרים הסובייטים, ויצא למקום שאליו הגיעו בסופו של דבר כל לוחמי אללה - אפגניסטן. וכן, פה הוא אכן פגש את כולם - כולל איימן אל זווהירי ואוסמה בן לאדן.
"כשבן לאדן הגיע לאפגניסטן, הוא לא היה מנהיג של ארגון טרור מטיל אימה. מגיעים לקנדהאר פליטים מסמורטטים שמצאו מקום מבטחים אחרי מסעות ונדודים. איש לא יכול להעלות בדעתו שתוך שנים ספורות החבורה הזו, של קנאים מזוקנים, תשנה את העולם". בן לאדן, יליד ערב הסעודית, שואל אם יש עוד סעודים בסביבה. "הייתי במחנה במרחק 45 דקות בלבד, וכך פגשתי אותו לראשונה, בשיחה בין שני יוצאי ערב הסעודית", סיפר, ותיאר כיצד נשבע לו אמונים באופן אישי את שבועת חברי אל-קאעדה, שניהם כורעים, וברכיהם נוגעות אחת בשנייה.
בערב הסעודית עצמה מתחילים - לאט מדי, מאוחר מדי, לאחר שנים רבות של ייצוא הג'יהאד ועצימת עיניים, כל עוד הפיגועים לא מכוונים כלפי בית - להשתנות דברים. המחולל: הפיגוע במתחם צבא ארצות הברית בח'ובאר ב-1996, שהוביל למות 19 חיילים אמריקנים ולפציעת כ-500 בני אדם נוספים.
אזרחותו של בן לאדן נשללה, החלו מעצרים וטיהור של ג'יהאדיסטים ממוסדות חינוך, צדקה ופיננסים. גם דין עצמו הוזהר לא לשוב לערב הסעודית. לא שהוא רצה - הוא היה במקום שבו רצה להיות. שם עסקו האנשים בדיונים תיאולוגיים, מיזגו את האידיאולוגיה של הג'יהאד עם כתבי סייד קוטב, האידיאולוג של האחים המוסלמים, ושם התאמנו למלחמת הקודש.
ואז בא הפיגוע ששינה הכול מבחינת אבו אל עבאס הצעיר - המתקפה הכפולה על שגרירויות ארצות הברית בקניה וטנזניה, שגרמה ב-1998 למות יותר מ-200 בני אדם ולפציעת אלפים. "כן", הודה דין בתשובה לשאלתי, "אם ההרוגים היו אמריקנים סביר שהייתי מגיב אחרת, לצערי. אני ראיתי בהם אז אויב, אבל הם לא היו. רוב הקורבנות היו אפריקנים. וכששאלתי שאלות הצדיקו מנהיגי אל-קאעדה את הרצח ההמוני בפיגועים האלה בנימוקים דתיים שידעתי שאינם נכונים. הם התייחסו בביטול, בקלות דעת נפשעת לרצח ההמוני. זו הייתה נקודת השבר שלי".
הוא התלבט כמה חודשים. לא ביום אחד החליט שמעתה הוא בוגד בחבריו ובשותפיו. "מה שהיטה את הכף היה הזלזול הנורא של ראשי אל-קאעדה בחיי אדם. הסטייה ממצוות הדת. הבנתי שהם מובילים את העולם המוסלמי כולו לאסון. שהעולם כולו יפנה נגד האיסלם - וזה הרי מה שקורה כעת. כולנו חשודים כטרוריסטים. וזאת המורשת של אל-קאעדה".
הוא החליט להפקיד את גורלו בידי אללה. חזר למפרץ, לקטאר. בתחילה קיווה לשים מאחוריו את ימי הטרור ולהיות מורה להיסטוריה, אבל שירות המודיעין הקטארי עלה עליו, ומכיון שהיה מבוקש בבחריין ובערב הסעודית, הוא הועבר לבריטים. דוחא, שאיכלסה באותה עת כרבע מיליון תושבים בלבד, הייתה קטנה מדי עבור פעילות מודיעינית מורכבת, וה-MI6 קיבל בזרועות פתוחות את המתנה הלא צפויה.
"המרתו" כללה שיחות עם ערביסטים משירות החוץ. על אידיאולוגיה, על האסלאם. הוא זוכר לטובה דיונים אינטלקטואלים עם אדם שדיבר איתו בניב בדואי-סעודי (לא, הוא התעקש, הוא לא יודע את שמו, וגם אם היה יודע לא היה אומר אותו). אחרי ההכנה חזר לאפגניסטן,הפעם כ סוכן ביון בריטי.
הוא נעדר מאפגניסטן למשך שבעה חודשים, ולמזלו הייתה לו סיבה רפואית מוצדקת שלא עוררה חשד. כשחזר, החל לעסוק במסחר עבור אל-קאעדה - כיסוי מושלם לנסיעות למערב. בין 1999 ל-2001 היה באפגניסטן חמש פעמים, כל פעם לכמה חודשים.
לא היה לו משדר, רק זיכרון. הוא שינן הכול, וכשהיה מגיע למערב נפגש עם מפעיליו וסיפר להם מה שידע. תפקידו המשני כבלדר חשף אותו, כמו המסר המסתורי לפני הפיגוע בתאומים, להודעות נוספות שאותן התבקש להעביר לאנשי ותומכי אל-קאעדה במערב. קרבתו לשיטת גלגול הכספים הובילה בהדרגה את הבריטים להבין את היקף הרשת במדינה, ולא רק בה.
"אתה מבין את הסיכון המטורף? יודע כל הזמן שאם תיתפס הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך הוא מוות מהיר יחסית?"
"כן, עונה דין. "אבל הייתי אדם צבוע מאד אם הייתי מוכן למות למען הג'יהאד, ואז, מששיניתי את דעתי והבנתי שחייבים לעצור את אל-קאעדה, לא הייתי מוכן לסכן את חיי למען המטרה ההפוכה".
הוא מתחיל לעבוד עבור המשטר, אותם אנשים שרצה להרוג כמה חודשים קודם לכן, שהתאמן בייצור פצצות נגדם. הוא עדיין שנא אותם, אבל את אל-קאעדה יותר. וככל שמסר יותר מידע, למשל על אבו זביידה, הרגיש שהוקל לו.
כמובן, בוגד היא אולי המילה הטעונה ביותר. "האימם עלי (החליף הרביעי, אחרי אבו בכר, עומר ועותמן, מקודש לשיעה אבל גם לסונה) אמר כי נאמנות לבוגדים היא בגידה בעיני האל, בגידה בבוגדים היא נאמנות בעיני האל", אמר דין. "לאלה הסוברים שאל-קאעדה הם פטריוטים מוסלמים אני כמובן בוגד. לאלה המאמינים בתיאוריות קונספירציה - שארצות הברית וישראל פיברקו את פיגועי 11.9 או ביצעו אותם בעצמן כדי להשחיר את פני האסלאם אני בוגד גרוע אף יותר. אבל יש רבים, אקדמאים, מדינאים, הוגים, מעגלים רחבים התומכים בי".
אחרי הפיגוע בתאומים הוא חזר למפרץ הפרסי ונשאר שם, עדיין נאמן לכאורה לאל-קאעדה אבל בפועל מדווח על תאי הארגון במפרץ ובאיראן. עוד מעלל מרכזי אחד יישאר לו - חשיפת מנהיג אל-קאעדה המסתורי בערב הסעודית, אדם שנודע בכינויו סייף אל באטאר, "החרב המבתרת" (כינויה של אחת מחרבותיו של מוחמד), שאיש לא ראה ואין דיוקן שלו.
והחשיפה מתרחשת באמצעות שבירת מידור "פשוטה". איש אל-קאעדה בא לדין לבקש סיוע בהכנת נשק כימי, וכבדרך אגב מסר לו דרישת שלום ממורו הותיק לאסלאם, יוסוף אל איירי. כשתהה דין לקשר בין המורה לרוחניות לאיש הקשר, הבין כי אל איירי הוא הוא "החרב", מנהיג אל-קאעדה המסתורי. הוא ביקש מכוחות הביטחון לוודא שלא ייהרג אלא יילכד, אבל איירי נלחם לילה שלם וסירב להיכנע, ולבסוף נהרג בקרב יריות עם כוחות הביטחון.
לאחר שמונה שנים בזהות כפולה, נחשף דין בשנת 2006. "בפעם הראשונה בחיי לקחתי חופשה. נסעתי לפריס, וכשאני נמצא בדבר התיירותי מכל - שיט בנהר הסיין - קיבלתי הודעת טקסט מחבר בבחריין, איש אל-קאעדה. 'קראת 'טיים'? יש שם כתבה עלינו, ומתברר שיש בוגד בקרבנו. אתה חייב לרדת למחתרת'", כתב לו החבר לנשק בלי לדעת כמובן שהוא מזהיר את הבוגד.
"ירדתי מהאונייה בנוטרדאם, רצתי לקפה אינטרנט ופתחתי את המאמר. לבי צנח. זה היה לקראת יציאת הספר 'דוקטרינת האחוז האחד' של העיתונאי האמריקני רון סוסקינד, שבו הוא מגן על מדיניות הממשל האמריקני. במאמר, ובספר, נכתב על מרגל הפועל בתוך אל-קאעדה, סוכן סי.איי.איי שהזהיר את האמריקנים מהפיגוע הכימי שתוכנן נגד מערכת הרכבת התחתית בניו יורק ומפעולות נוספות. הם גנבו את התהילה לבריטים - וחשפו אותי. ארבע מזימות טרור שונות שנחשפו למערב בזכות הסוכן פורסמו במאמר, ואני הייתי המכנה המשותף, האדם היחיד באל-קאעדה שהיה פעיל בתכנון של כולן".
לדבריו, גם המקריות התערבה. "במאמר נתנו לסוכן את הכינוי 'עלי', ומתוך 4,000 שמות ערביים, הם במקרה לגמרי נקבו בשמי האמיתי - עלי דוראני". דין התקשר מיד למספר החירום, וקיבל הוראה להגיע ישירות ללונדון. "הקריירה שלי הסתיימה", תיאר. הוא קיבל אזרחות בריטית - בחריין שללה את אזרחותו, ערב הסעודית סירבה להכיר בו, וכן פיצוי של 150 אלף לירות שטרלינג, כדי שלא יתבע את ארצות הברית על חשיפת זהותו וסיכון חייו.
ואז יצא לדרך חדשה. הביון הבריטי סידר לו עיסוק בבנקאות, וכיום הוא מומחה למימון טרור - כיצד מגייסים, משקיעים ומעבירים כספים, מעמותות צדקה ועד חברות קש, ועוד.
חייו עדיין בסכנה. "פעמיים לפחות ניסו לרצוח אותי", סיפר. פעם אחת בלונדון ראו אותו במקרה שני אנשי אל-קאעדה, זיהו אותו ורדפו אחריו, הוא הצליח לנער אותם ברכבת התחתית. פעם שנייה תכננו לרצוח אותו בחתונת אחיינו בבחריין, חתונה שידעו שיגיע אליה. כוחות הביטחון המקומיים עלו על המזימה והזהירו אותו. האירוניה היא שהוא מרגיש בטוח בדובאי, באבו דאבי, בהרצליה או בתל אביב (דין הגיע לארץ כאורחו של המכון למדיניות נגד טרור (ICT) של המרכז הבינתחומי הרצליה, והרצה בוועידה הבינלאומית ה-18 נגד טרור השבוע), אך הוא לא מרגיש בטוח במערב. "יש שכונות בלונדון וערים בריטיות שלא אכנס אליהן - בירמינגהאם או אולדהאם, למשל. כשאשתי שמעה שיש לי נחיתת ביניים בבירמינגהאם, היא נבעתה והתחננה שלא אנחת שם. לא אכנס למולנבק בבריסל, לסאן דני בפריס, למאלמו, לרינגבק בשטוקהולם. זה עצוב וזה נורא, אבל אלה מקומות לא בטוחים עבורי".
אשתו פקיסטנית, ולפני שנישאו הושיב אותה במסעדה טורקית בלונדון לשיחת "יחסינו לאן", שכללה במקרה הזה סיפור קצת מורכב יותר, שארך ארבע שעות. אם היא תרצה לעזוב, הוא יבין, אמר לה. היא איתו, ומשפחתה גם. לפני כחודשיים, פורסם הסיפור לעולם כולו, באוטוביוגרפיה שלו, ששמה ההולם הוא "תשע נשמות".
הוא מוסלמי מאמין. לא שותה, לא מעשן, מתפלל לאללה שישמור על משפחתו, בעיקר על בתו הקטנה. הוא רוחני בתפיסתו, ומתנגד לג'יהאד בכל ליבו. "נטשתי רק את החלק האלים, המעוות, של הדת", הסביר.
"מנהיגים אירופים, נשיאי ארצות הברית כמו בוש ואובמה, אמרו פעם אחר פעם שהאסלאם היא דת של שלום", אני מתחיל לנסח שאלה, אבל דין קוטע אותי באמצע. "לא היא לא. האסלאם אינה דת של שלום. היא מעולם לא הייתה. תעשה לאסלאם עוול אם תאמר כך, אבל", הוא מדגיש, "היא גם לא דת של מלחמה. כמו בכל דת אתה יכול לבחור - להושיט ידך אל החרב, או להושיט אותה אל האדם מולך וללחוץ את ידו".
המלחמה הפנימית המשסעת כיום את האסלאם היא מלחמה בין המודרניות לבין השמרנות, כמובן, אך לדעת דין המאבק הוא בין מדינות הלאום המייצגות את העולם המודרני, ובין שלוש קבוצות המתקיפות אותן - האסלאם הפוליטי-הסוני דוגמת האחים המוסלמים, האסלאם המיליטנטי-הסוני דוגמת אל-קאעדה, אל שבאב ודאעש, והאסלאם המיליטנטי-השיעי. עתיד העולם המוסלמי כולו, ניתח, הוא במעבר ההדרגתי ממלוכות ודיקטטורות למלוכות חוקתיות, דמוקרטיות. "כל מי שחולם כעת על הקמת חליפות על החורבות מתעלם מהעובדה שהחליפות התקיימה רק מאה שנים", סיכם.
דאעש, הארגון מטיל האימה שצמח מתוך אל-קאעדה, הצליח בכך, לפחות לזמן מה, ונדמה שהרעיון הג'יהאדיסטי לא נעלם ולא ייעלם. דין כמובן מתוסכל מכך שצעירים מוסלמים בעולם עושים את המסע שהוא עשה, אך בלי התובנות שלו. כולל ממשפחתו שלו - בן דודו מערב הסעודית נהרג בגיל 20 בסוריה. אחיינו מבחריין נהרג שם כשהוא צעיר יותר בשנה. שניהם התנדבו לג'בהת א נוסרה, שלוחת אל-קאעדה במדינה. בגללם כתב את הספר.
של מי הכישלון?
"שלנו", השיב. "לא הבנו את הסיבה. האסלאם מתאמצת לא בהצלחה למצוא את מקומה בעולם המודרני. היא חולה ומעוותת. וכן, צעירים, ודאי אלה שלא מוצאים את מקומם, מתלהבים מאלימות ומרצחנות. אל-קאעדה הייתה הג'יהאד של הבורגנות, דאעש הוא הג'יהאד של הפרולטריון, וכשהייתה להם טריטוריה, אנשים יכלו להגר לשם".
לדבריו, "האסלאם הוא דת המבוססת על רגשות אשם". הנצרות הקתולית? המשפחה היהודית? "בנצרות אתה יכול להתוודות ולקבל מחילה. באסלאם יש שלושה יסודות - אהבה, פחד ותקווה. בילדותי למדתי שצריך איזון בין היסודות האלה. אבל מטיפי האסלאם הקיצוני מטיפים רק לפחד. הם פוחדים מהמודרנה, פוחדים שהצעירים, במיוחד במערב, יתקלקלו. אז הם מטיפים להם את המסרים הקיצוניים. וזה מצליח".
לסיום, שאלתי את האדם שהיה בתוך אל-קאעדה, ששוחח עם הטרוריסטים הידועים ביותר לשמצה בדורנו, שהיה אחד מהם, מה התובנה שלו, איך מתגברים על הטרור מבית מדרשו של האסלאם המיליטנטי?
"צריך עוד תקווה", הוא משיב. "להילחם בטרור, כמובן, אבל בפחות פחד ויותר תקווה ואהבה. כרגע השנאה היא השלטת, ואת זה חייבים לשנות".
