"הישגיו למטה מיכולתו": כשאורן נהרי חזר לבית הספר

בארוחות חג וסתם מפגשים לאורך השנים ישובו ויספרו במשפחת נהרי את הסיפור שהיה לחלק מהמיתולוגיה המשפחתית. כיצד יום אחד הגיע דוקטור ארתור בירם, מייסדו ומנהלו של בית הספר הריאלי לבקר את ידידו, הפרופסור קורט מרקס, המורה להתעמלות, שגר בדיוק מול משפחתנו ברחוב לוטוס שבחיפה. בירם טעה בדלת, הקיש על דלת אמי בנימוס גרמני. אמי, בשלב זה פסנתרנית, רעיה ואם בת 25, שהודחה מהריאלי אחרי קריירת לימודים קצרה ובלתי מזהירה בעליל, ונודעה בקרב כל מכריה בזכות צחוקה המתגלגל, פתחה את הדלת, ראתה את בירם והתעלפה.

רק עכשיו אני חושב מדוע, לאור הסיפור הזה ורבים הדומים לו על בית הספר מטיל האימה, שלחו הורי אותי לשם. מדוע עשו המורה לפסנתר והקצין בקבע את המאמץ הכלכלי, הושיבו אותי קיץ שלם לנקד ספרים, ללמוד כתיב ודקדוק מפי ידידת המשפחה ציפורה שר, עוד מורה מטילת אימה מהריאלי (באותה עת זו הייתה הנורמה) כדי שאוכל להתקבל למקום שבוגריו, מדור מסוים לפחות, עדיין מתייחסים אליו כ"המוסד" - ונא לבטא את המילה במבטא ייקי כבד.

וכל המאמץ, וההשקעה, כדי שבתיק האישי שאותו קיבלתי בביקורי לרגל כתבה זו (לא ברור מדוע מישהו חשב שראיית הדברים על הכתב תשמח אותי) אראה הערות נוסח: "קורא יותר מדי ומתפרס על יותר מדי תחומים", "בעל ידע כללי נרחב - בניגוד לידע הלימודי", והאהובה עלי מכל - "הישגיו למטה מיכולתו". שזה, אני מניח, עדיף על הישגיו מעל ליכולתו. ואלה עוד ההערות הבונות.

אני מניח שאין אדם היכול להיות שווה נפש לבית הספר שלו. זו חוויה מעצבת חיים. שם החברים, המורים, פינות העישון, שם מרכז החיים, מלימודים ועד החיים החברתיים. ודאי בריאלי, ששם דגש אדיר על הלימודים, ועל החיים החברתיים של התקופה, של תנועות הנוער, הגדנ"ע, ההתנדבות.

וגם היום, מתברר: נכנסתי לאותו קמפוס יפהפה על הכרמל, מתאים לאוניברסיטה או בית ספר פרטי אנגלי ולא דומה כלל למבנה המרכזי המכוער בלב עיר המוכר לנו מבתי ספר כה רבים בישראל, ובפגישה עם קבוצת תלמידים מקרית למדי מהתיכון מספר איתמר מכלוף, פעיל בצופים, כמה בית הספר הולך לקראתו, כיצד המורה אורן הרצמן עובד איתו על מערכי הוראה בתנועה. ומנהל בית הספר, דוקטור יוסי בן דב, אומר כאילו זה מובן מאליו שאין שיעורי בית לרביעי וראשון בבוקר, כי ימי שלישי ושבת הם ימי התנועה.

עוד נחזור לשיעורי הבית. אבל ניסיתי להבין מהילדים מדוע הריאלי? הרי גם בזמנו, וגם כעת, היו ויש בתי ספר אחרים, טובים בחיפה. זולים בהרבה (שכר הלימוד בריאלי בשנה הקרובה, אחרי הורדה, יהיה כ-10 אלפים שקלים בשנה. ויש משפחות רבות שכל ילדיהן לומדים בבית הספר, ובכיתתי לבדה יש בנים ממשיכים - משפחות ששלושה ואף ארבעה דורות בוגרי בית הספר), אז מדוע?

התשובה הייתה השם. וכן, הם אומרים, השם מוצדק. המיתוס עדיין נכון. דניאל פודולר תימצתה זאת היטב: "אני אוהבת ללמוד, וזו הסביבה הנכונה ביותר והאנשים הנכונים ביותר למי שאוהב ללמוד. דביר ערמון הוסיף שבריאלי מדברים אחרת. שהדיבור פחות אלים, פחות בוטה.

שלושה עקרונות יש בבית הספר, או לפחות בוויכוחים הפוליטיים בכיתות ובכלל: ללא גזענות כלפי עמים ועדות, ללא אפליה של הקהילה הלהט"בית, ללא אלימות. אלימות היא הדבר שבגללו יועפו תלמידים מבית הספר, אומר המנהל. ולמראה גבותיי המורמות מתברר שהמדיניות הקשוחה כלפי מי שלא עומד בסטנדרטים הלימודיים השתנו, כבר בשנות השמונים. היום נלחמים על כל ילד, מעניקים מעטפת. על אלימות אבל ידיחו בלי היסוס (ולשאלתי בדבר אלימות מילולית - כן, אומרת תמר פנחס, ודאי שיש מילים לא יפות, ומוסיף שחר אגוזי שהם בסופו של דבר בני נוער. לא מלאכים. אז כן, יש קללות. אבל מעולם, מדגישים כולם, בכל שנותיהם בבית הספר לא היה מקרה אלימות אחד שהם זוכרים).

אם בתרבות הפופולארית, התיכון הוא סוג של גיהנום שבו לילד השקט, לזה שאוהב ללמוד, ליוצא הדופן, אין שום מקום בין המקובלים - כל הצעירים טוענים שבריאלי זה אחרת. שלא תהיינה אי הבנות - תמיד היו, תמיד יהיו מקובלים יותר ופחות. מלכת הכיתה לא נולדה בריאלי אבל בהחלט חיה גם שם על כס מלכותה, בכל דור ודור.

ההבדל אולי הוא שבריאלי בזמני - והצעירים אומרים שגם כיום - היה כבוד לתלמידים הטובים. כבוד לכל סוג הצטיינות. חנון לא הייתה מילת גנאי (בעצם עוד לא הייתה מילה כזו בזמני, אבל מקבילותיה בהחלט היו). המסדרון נראה אותו דבר. צר, ובסופו לשכת המנהל, דוקטור יצחק שפירא. ממשיכו של בירם, נצר לאותה מסורת פרוסית-ייקית. שליחת תלמיד למשרד המנהל בתקופתי הייתה אירוע מצלק נפשות. ובניגוד ליוסי החייכן, המנהל כיום, איש לא ראה את שפירא מעולם מחייך. הוא היה התגלמות הערכים המיושנים, גם לפני חמישים שנה.

ראו למשל את הצילום הזה של פרוטוקול ישיבת ההנהלה - כולם מורים ותיקים, גברים, הדנים בכובד ראש במגמות החדשות והמסוכנות לנפשו של הנוער: "אם נטיל על התלמידים להסתפר, נצטרך להסביר להם שעליהם להימנע מחיקוי. שאין בו שום מקום לאישיותם... עלינו לבקר לשלילה את ההדגשה של החיצוניות. עלינו לתפוס עמדה נגד השיער הארוך העלול לקרב חלק מתלמידינו לצורת חיים שאיננו יכולים להסכים איתה… השאיפה היא לחנך דור לערכים שבהם תומך בית הספר".

וזה ב-1970. וודסטוק כבר התרחש. הביטלס כבר התפרקו. האדם צעד על הירח. והריאלי עדיין נלחם מלחמה נגד השיער הארוך. ונוצח.

היו מלחמות אחרות במהלך חיי בית הספר. הריאלי והטכניון עמדו בחזית מלחמת השפות לפני מאה שנה וניצחו. בארץ ישראל ילמדו בעברית, ולא בגרמנית. גם במוסדות שנראו כאילו הקייזר ירגיש בהם מאד בנוח. לריאלי הלכנו בתלבושת אחידה מזעזעת באופנתיותה, וגם בזמן אמת ידענו זאת. התלבושת עדיין קיימת, בערך, אבל כעת החולצה האחידה מותרת בשלל צבעים.

ובעצם הייתה אחידות בתוך מגוון, או מגוון בתוך האחידות: בית הספר, במבט לאחור, היה קונפוציאני. אולי עדיין. כבוד למורים, כבוד להורים, כבוד להיררכיה ולשלטון. שמרנות. אבל כך הייתה הרי כל מדינת ישראל אז, בימים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. וגם אנו, ככלל, היינו תמימים. הפוליטיקה שלנו הייתה מאוד בתוך הגבולות, של רובנו. מעטים מאוד היו חברי מצפן, אנשי ימין קיצוני לא היו כלל. הרוב היה במפא"י פינת הציונים הכלליים. אחרי הכול, חיפה האדומה. הוויכוחים היו על גבולות, על השטחים. כלכלה? היינו ילדי מעמד בינוני, והפערים במדינת ישראל אז היו קטנים בהרבה מהיום. עורך הדין או הרופא הרוויח יותר מהקצין בקבע או נהג אגד או העובד בנמל - ולכולם היו ילדים בריאלי. וכולם חיו בערך באותה רמת חיים, כשההבדל המעמדי הבולט היה בין אלה שירדו לחוף הסגור לאלה שהיו בחוף הפתוח - שני חופים זהים לחלוטין, צמודים זה לזה - האחד לבורגנות והאחר לבעלי התודעה המעמדית הפועלית. ידענו שיש אחרים, בהחלט: ברחוב רחל, מאתיים מטר בקו אווירי מביתי, גר בן המחזור שלנו, דורון, והשמועה אמרה שלאבא שלו, יולי שמו, יש אוניות והוא עשיר. אבל לא הייתה לכך משמעות גדולה אז.

הפעמים הבודדות שהפוליטיקה חדרה לבית הספר נתקלו בהתנגדות נחושה ומוגרו: הפעם שבה המורה ברוך אוד בשעת מחנך משותפת לכל בית הספר ביום שישי עלה על הבמה בבית פבזנר והחל לדבר על השטחים ושיש לצאת מהם. שפירא נזעק, והורה לעיני כל התלמידים והמורים למורה לרדת מיד מן הבמה בלי לסיים את דבריו. הוא לא המשיך בריאלי.

או הפעם שבה כמה תלמידים, וזאת כבר בשנת הלימודים האחרונה, כיתה ו' (בריאלי לומדים שש שנים ביסודי ושש בתיכון) החליטו למרוד ולא לצעוד בטקס יום הזיכרון. וזאת בבית ספר הגאה ברשימת הנופלים הארוכה, הנוראה. ההנהלה החליטה אחרי התלבטות לשלוח את המורים שיספרו לכל כיתה על נופל שהכיר המורה, להביא את סיפורו האישי. המרד בחיתוליו התמוסס - וצעדנו.

שישה חודשים אחרי אותו יום זיכרון תישמע הצפירה בשעה עשרה לשתיים ביום שבת, יום הכיפורים והמדינה תשתנה לתמיד. 72 תלמידי הריאלי נפלו במלחמה. יותר משלוש מאות תלמידים נמצאים על קיר הנופלים. מאליהו חכים עולה הגרדום בקהיר, ועד הצוערת סג"מ שירה צור שנרצחה בפיגוע בארמון הנציב, ורס"ן דודי זהר שנהרג באסון האפאצ'י בשנה שעברה.

המחזור שלי התגייס למלחמת יום הכיפורים. ההרוגים הראשונים היו בהתשה הקטנה. המחזורים שמעלינו, מבוגרים בסך הכול בשנה או שנתיים, התגייסו עם הילת חשופים בצריח, ומי שרצה קריירה צבאית - בוגרי הפנימייה בעיקר - הלכו לחיל היוקרתי מכולם אז, השריון. והם היו מפקדי המחלקות וסגני מפקדי הפלוגות והצוערים בטנק הקצינים. והם נהרגו כשהם מחזיקים את הקווים עד שהמילואים יגיעו.

ובאנדרטה, כתמיד, אני נעצר ליד שמות בני המחזור. ישראל ויואב ויחזקאל ויפתח וניר. אלה שיישארו צעירים לנצח, ימשיכו לחייך לנו לתמונות המחזור וספר הנופלים.

השנים חלפו, הפנימייה נסגרה ונפתחה שוב. וכיום יש בה בנות: בצוות אוויר, חובלת בחיל הים, מפקדת סוללת הפטריוט שהפילה את כלי הטיס הבלתי מאויש שחדר לשמי ישראל, סרן אור נעמן. הזמנים אכן משתנים, כפי ששר בוב דילן (שבזמן אמת לא אהבנו, העדפנו את הביטלס והטרמולוס והחיות).

ובביקור החטוף נזכרתי בשיר נוסף. החומה, של פינק פלויד. זוכרים את "לא סרקזם קודר בכיתה"? אז אין בוגר הריאלי בן דורי, וגם לפני ואחרי, שאינו זוכר את אריה מרום, הידוע בכינויו פויגי. זר לא יבין זאת. לכל אחד סיפור פויגי משלו, החביב עלי הוא על התלמיד שהגיע לשיעור תנ"ך עם כיפה, כנדרש, ועליה רקום בענק: אין אלוהים. הוא נשלח אחר כבוד לפויגי, מרכז השכבה, שהחזיר את התלמיד לכיתה עם פתק יובשני: "איני רואה עצמי מוסמך לדון בסוגיה".

ידעתי שתעלה את השם הזה, צוחק המנהל (שהוא, ילדיו ונכדיו בריאלי. כמובן. אבל מוחה - שלחתי אותם לפני שידעתי שאנהל את בית הספר!). פויגי היה אדם מוכשר. הוא ידע 13 שפות. הוא היה סרקסטי ברמות לא נתפסות. ולימים, כאשר התראיין בטלוויזיה - לשני בוגרי הריאלי, כמובן - והכה על חטא וחזר בתשובה והביע חרטה על שיטות הלימוד שלו ושל הריאלי בכלל, החדשות הדהדו ברשת הבוגרים בכל קצוות העולם. "יצאתי מהכיתה שלי והוא משלו בתום שיעור, והוא סינן לי: אני שונא את עצמי על מה שאמרתי כעת", מספרת נעמי סרוקה. והמורה להיסטוריה אורן הרצמן מוסיף: "היה אירוע, והתבקשתי לומר לו את המילים הבאות: מר מרום, אנא תפוס את מקומך לצד חבריך הותיקים. שבועיים שיננתי בחיל ורעדה את המילים, וכשהגיע היום הגדול אמרתי אותן בהצלחה. תשובתו הייתה - אין לי חברים". אבל היה לו לב, מוסיפה סרוקה. רק אחרי מותו התברר שהוא נתן בסתר למטרות שונות.

מורה לחיים. זה הביטוי כעת. פויגי היה כזה כי אין מפגש בין בוגרים ששמו לא עולה. אבל היו מורים, ומורות לחיים. ואחת מהן פגשתי באותה עליה לרגל השבוע לבית בירם. נעמי, בת 88 כעת, צלולה כרגיל, העברית בפיה נפלאה, כמו אז, השיער עדיין אסוף בקשת, ממש כמו אז. אלפי תלמידים לימדה וחינכה במהלך השנים. מאז החלה ללמד. 1.9.1953, ועד יום היציאה לגמלאות, 15.7.1996. ואם העדות לאהבה והערכה כיום היא קבוצות הווטסאפ, כשכתבתי בקבוצה שאפגוש אותה, תגובה מייצגת תהיה של ניבה שכתבה ד"ש חם חם לנעמי הנפלאה שהייתה הגורו של בנות הספרותית. ואירית הוסיפה: "השייכת לדור הנפילים".

מה הסוד?, אני שואל אותה. הרי כל עבודה נכנסת לשגרה. והשגרה שוחקת. עוד שנה, עוד כיתה, עוד טקסט ספרותי. "ראיתי בהם בני אדם", אומרת נעמי. "קודם כל. עם אופי ושגעונות ואישיות משלהם. אני אפילו לא זוכרת מי הצטיין ומי לא. ומדדתי הצלחה אם אהבו לקרוא".

היא לימדה ספרות ותנ"ך. "אהבתי ללמד את סיפור הבריאה ואת איוב. ובית הספר איפשר לי ללמד בביקורת המקרא, והיו שמעון בר חמא, הדתי שלימד בהתאם לאמונתו, ואביגדור אור האתאיסט שלימד תנ"ך לפי תפיסתו. ובספרות אהבתי ללמד יותר מכל סיפורים קצרים, בעיקר צ'כוב, את סיפור פשוט והאחים קרמאזוב".

בכל זאת, אני מתעקש. יש כמה בולטים, השאר לא. איך משמרים את הברק בעיניים, שיעור אחרי שיעור, שנה אחר שנה?

"למדתי עם התלמידים", היא משיבה. "הייתי נכנסת לכיתה, כותבת את שם השיר על הלוח ושואלת את התלמידים מה הם מבינים מהשם. ואחר כך שורות מהשיר. לא באתי עם הרצאות סדורות, למדתי עם התלמידים. ויכולתי ללמד כל ספר, כל סיפור שרציתי".

אז כן, רוח התקופה הייתה פטרנליסטית - בית הספר, הממסד יודע טוב ממך מה טוב לך. ואם היה ויכוח בין תלמיד למורה, ההורים צידדו אוטומטית במורה. בבית הספר. זמנים השתנו. אבל גם אז היו כיסי התנגדות: בספריית רות הסמוכה לביתי היו שלושה סוגי כרטיסיות - לספרי ילדים, ספרי נוער וספרי מבוגרים. היו לי מאבקים אפיים עם הספרניות, שבשיאם הבאתי את הורי שיחתמו אישית שהם לוקחים אחריות על הנזק לנפשי הרכה בכך שכבר בגיל 12 או 13 אקרא ספרים למבוגרים. ושלא תהיינה אי הבנות - מדובר ברומנים של ספריית מ. מזרחי, ספרי פרנק סלוטר ופרנק ירבי, אליסטר מקלין וההגדה לבית פורסיית, קלסיקונים צרפתים גרמנים אנגלים ורוסים. אבל זה היה בניגוד למדיניות הרשמית, בניגוד למה שאנשים צרי אופק - ומלאי כוונות טובות - רצו למען הנוער, לתפארת מדינת ישראל. וכך קיבלתי את ההערות בתעודות שראיתם למעלה.

הריאלי עדיין בוחר תלמידים, אך פעם הבחינה הייתה חזות הכול. היום - וגם כיום על כל מקום יש שלושה מועמדים - בכיתה א' יש שמונה מפגשי הכנה לראות אם הילד מוכן לאתגר, ובכיתות גבוהות יותר ישנו עדיין המבחן, אבל גם ראיון אישי. והתנדבות, פעילות מחוץ לכותלי בית הספר מוסיפה נקודות.

גם המוסד מושיט ידיו החוצה, ובין כתליו לומדים כ-150 דרוזים וערבים, נוצרים ומוסלמים, בהאים ואתיופים. הריאלי גם יכול לבחור מורים, וגם שם ניכר שינוי חיובי המעיד על גיוון והשתלבות. מעגל קסמים - מורים אוהבים תלמידים טובים, תלמידים הרוצים ללמוד. ואלה רוצים מורים טובים. אם בעבר הקרוב משרד החינוך הוביל מדיניות שהתנגדה למצוינות, ויש כמובן במדינה, ובהנהגתה, קולות רמים המתנגדים למצוינות, מזהים אותה עם אליטיזם - אותה מילה משוקצת - לפחות במשרד החינוך כיום יש דגש על מצוינות. מבינים שכמובן חשוב מאוד להעלות את החלשים - אבל הדרך לכך אינה להוריד את החזקים, ליצור בינוניות נמוכה בכל מקום. וכך יש היום בריאלי ארבע תכניות שונות להיסטוריה, ולתלמידים יש 18 מקצועות בחירה, מפיזיקה ועד פסיכולוגיה. וכן, גם תקשורת.

וכמו בזמני יש כאלה המוציאים תואר ראשון במקביל לתיכון, אלה הלומדים בתוכנית אתגר. והם עדיין מגיעים בהסעה, כמו פעם. או במכונית. של ההורים, הם מדגישים, לא של התלמידים.

לזוכרים סרטים כמו היה שלום מר צ'יפס, או סימפוניית החיים - סרוקה הייתה מורה לחיים. בן מחזורי רפי מאי, כיום מורה לערבית בריאלי, מספר כי חיפש מנחה לחיבור השנתי. "לא היה לי. נעמי לא הייתה מורה שלי אבל התנדבה, וכך הייתי כותב את פרקי החיבור (טוביה החולב, דמותו ודרכי עיצובה בידי שלום עליכם) והיא היתה עוברת על החומר בשתיים בלילה, משיבה לי והייתי ממשיך בכתיבה. והיא לא הייתה חייבת לעשות זאת. סרוקה עדיין גרה באותה דירה ברוממה הישנה, ששת ילדיה בוגרי הריאלי, הייתכן אחרת, אבל חלק מהנכדים והנינים כבר התפזרו והשושלת לא שלמה. אחרי פרישתה המשיכה כמובן לחבר הנאמנים ולוועד המנהל. לא צריך לפרט לאיזה מוסד, נכון?

ערכתי משאל קטן וממש לא מייצג אצל חבריי מהכיתה שנשארו בחיפה. כן, רובם שלחו את ילדיהם לריאלי. כן, רובם המוחלט מאושרים על כך. חשוב יותר, הילדים שמחו על כך. עומרי בעל הזיכרון המושלם אומר שעשה משאל מהיר בקרב שלושת ילדיו שביקרו, וכולם אמרו "תודה ששילמתם הרבה כסף כדי לתת לנו את זה".

מה נתן בית הספר? לגבי עצמי אני יכול לענות - בעיקר להוציא עיקר מתוך טפל. לדעת איך ללמוד. להיות תמציתי (הכתבה הזו אינה מייצגת...). וכן, להיות באווירת לימודים מעולה, מכל בחינה - מכיתות הלימוד ועד האיצטדיון.

מילת ביקורת, מישהו? לעורך הדין, איש התקשורת לשעבר ובוגר הריאלי יוסי עבאדי יש אבחנה מעניינת. "הריאלי היה במיטבו כשייצר את האליטה הישנה. הוא אכן דמה במובן זה לבתי הספר הציבוריים בבריטניה, ששם המובן הוא בדיוק הפוך, הפרטיים והאקסקלוסיביים ביותר. יצאו ממנו רמטכ"לים ואלופים, שופטים ורופאים, חוקרים ואנשי תקשורת ומה לא - אבל לא הפרועים המאתגרים את המערכת. לא, או אולי לא מספיק יצירתיים. לא, או לא מספיק, יזמים (למרבה האירוניה אחד היזמים הבולטים בארץ, הפרופסור שלמה בן חיים, שעשה אקזיטים רבים בתחום הרפואה, הוא בוגר מחזורו של יוסי).

במחשבה שניה, יוסי מוסיף, יש בכל זאת יוצאים מן הכלל כמו בן חיים, כמו אלה מילך שריף המלחינה ואביבה שמר ואחרים, וצריך לזכור שבכל המדינה, כל העולם בעצם, היצירתיות פרצה עם מהפכת המידע של שנות התשעים, והמהפך מהאומה של אתא ותפוזים ואסיפות קיבוץ לסטארט אפ ניישן.

הריאלי עודד נורמטיביות. נורמטיביות מצטיינת, כמובן, אבל בגבולות ברורים ומוגדרים. מבחני הזיכרון, שינון, המסדרים והדגש על סדר וכתיבה תמה וניקיון, התלבושת האחידה. שיעורי הבית עדיין שם, כמובן. כיום דגש על תהליכים, על חשיבה ולא על שינון עובדות. אני אדם מיושן שלא שולל שינון - אני יודע שמה שהכריחו אותי ללמוד בעל פה בשיעורי התנ"ך או הספרות נשאר לתמיד. שינון אינו חזות הכול כמובן - אבל גם עזיבת העובדות לחלוטין היא צעד בעייתי. הריאלי מנסה ללהטט בין שני הקטבים האלה. המעבר בין דור שפירא, האחרון מהמנהלים מהדור הישן, לדור הנוכחי היה בשנות התשעים, בתקופתו של רון כתרי, מסכימים הכול. אז המציא הריאלי את עצמו מחדש, והפך לבית הספר המכיל, הגמיש של היום.

ובית ספר היום אינו בית ספר. הוא מפעל. יוסי בן דב היה בהייטק 25 שנה, הגיע לריאלי לפני חמש שנים. בית ספר היום מתממשק מול עירייה, משרד החינוך. הוא מטפל באישורי בניה, בתכנית לימודים, בתגמול עובדים מצטיינים, בתחלופת כוח אדם, בשינוי פני החינוך והמדינה.

ולסיום עוד דבר אחד, סיכום שכתבה המחנכת על התלמיד אורן נהרי: "בחור מאוד אינטליגנטי ומוכשר, אבל כלל לא הטריח את עצמו השנה. כל מה שזכה בו זכה בו מן ההפקר, וסימן שאלה הוא איך יעבור את בחינות הבגרות.... הצרה היא שאיננו יודע מה לעשות עם עצמו".

על החתום: נעמי סרוקה, מחנכת הכיתה.

לימים, בפגישת המחזור, ארבעים שנה אחרי הבגרות, אמרו לי כולם שהיה ברור להם שזה מה שאעשה. חדשות חוץ, ידע כללי, ניתוח ופרשנות. זה אני. נעמי זיהתה נכון - בדיעבד כולנו חכמים. אז, בזמן אמת לא היה לי מושג מה אעשה. לאן יגיעו חיי. אבל לטוב ולרע - והטוב מנצח, אם כי לא בנוק אאוט - אני שמח שאני אומר באותה צניעות מזויפת, אותו "הצנע לכת" שחצני - או מכיר בערך עצמו, עניין של השקפה, כן, אני בוגר הריאלי. ואם הייתי גר בחיפה הייתי שולח את ילדי לשם. מסורת, לא?