כשדיוויד לואיס, מחוקק רפובליקני מקרוליינה הצפונית, הציג את האופן שבו הוא בחר לשרטט את מפת אזורי הבחירה של המדינה הדרומית לפני הבחירות האחרונות, הוא הסביר זאת כך: "הצעתי שנשרטט את המפה באופן שייתן עשרה מושבים בקונגרס לרפובליקנים ושלושה לדמוקרטים, כי לא הצלחתי למצוא דרך שבה יהיו 11 מושבים לרפובליקנים ושניים לדמוקרטים".
"ציירתי את המפה לפי מה שאני חושב שעדיף למדינה", הוסיף. אני רוצה להבהיר שאנחנו הולכים להשתמש בנתונים של דפוסי הצבעה כדי לקבל יתרון מפלגתי במפה. אני רוצה שזה יהיה ברור". זו לא הייתה פליטת פה, להפך. המילים שלו נבחרו בקפידה כדי לעמוד בדרישות החוק.
בכל עשר שנים מתקיים בארצות הברית מפקד אוכלוסין. לאור תוצאות מפקד האוכלוסין, לכל מדינה מוקצים מספר נציגים בבית הנבחרים בהתאם לגודל שלה. בשלב הבא, המדינות מחלקות את המדינה למחוזות, כאשר כל מחוז מיוצג בבית הנבחרים לפי גודל האוכלוסייה. לקליפורניה יש 53 נציגים, ולאלסקה נציג אחד (בסנאט יש לכל מדינה שני נציגים ללא קשר לגודל האוכלוסייה, ע"נ).
ב-37 מתוך 50 המדינות של ארצות הברית, מי שאחראיים לשרטוט הזה, הם הפוליטיקאים בעצמם. וכך יוצא, שנציגי המפלגה ששולטת באותו הזמן בבית המחוקקים של אותה המדינה, מחליטים איך לחלק את התושבים לאזורי בחירה. אם הם עושים זאת בצורה חכמה ומדוייקת מספיק, הם יכולים לשרטט את מפת מחוזות ההצבעה באופן שיעניק יתרון למפלגה שלהם, וידחק את המפלגה היריבה לקבל את היצוג המינימלי ביותר האפשרי בקונגרס.
דיוויד לואיס מציד את משנתו
הדמוקרטים עשו בדיוק אותו הדבר במרילנד ואילנוי, מדינות בהן הם מחזיקים ברוב. במרילנד אף שורטט מחוז בחירה בצורה "יצירתית" כך שחבר קונגרס רפובליקני שכיהן במשך עשר קדנציות יתמודד במחוז דמוקרטי, והוא, כצפוי, הפסיד. מנגד, הרפובליקנים שולטים ב-21 מדינות גם בבתי המחוקקים המקומיים וגם מחזיקים בתפקידי המושל, והם אלו שקובעים את הכללים. בפנסילבניה, ב-2014, כ-44% מכלל המצביעים בחרו במפלגה הדמוקרטית, אולם 13 מתוך 18 המחוזות יוצגו בקונגרס על ידי רפובליקנים. באוהיו, 40% מהמצביעים בחרו במועמד דמוקרטי אבל 12 מתוך 16 יוצגו על ידי רפובליקנים.
במילים אחרות, במקום שהמצביעים יבחרו את הנציגים שלהם, הנציגים בוחרים את המצביעים שלהם. זהו אחד העיוותים המשמעותיים ביותר בשיטה האמריקנית הסבוכה, וכל מפלגה משתמשת בו לצרכיה כשהיא נמצאת ביתרון.
הפרקטיקה הזו החלה בשנת 1812, כשמושל מסצ'וסטס אלבדריג' גארי, חתם על חוק אשר שרטט את המחוזות במדינה בהתאם לחלוקה פוליטית. מאייר בעיתון מקומי שם את הצורה המוזרה בה עוצב אחד המחוזות ללעג וטען שהיא נראית כמו סלמנדרה, ומשם הודבק למהלך הזה הכינוי "ג'רימנדר" שנשאר עד היום. מאז חלפו 200 שנה. מפלגות נוסדו והתפרקו, מדינות רבות הצטרפו לארצות הברית, אבל העיקרון נשאר בדיוק כשהיה. למען האמת, הוא השתכלל פי כמה. כיוון שבעזרת השילוב של טכנולוגיה ונתונים של דפוסי ההצבעה ניתן לפלח כיום את המפה עד רמת הרחוב הבודד כדי למקסם את האפקט.
חזרה לקרוליינה הצפונית, ולדיוויד לואיס, הנציג שהצהיר בגלוי שהוא מחלק את המדינה למחוזות שיתנו יתרון לרפובליקנים. הוא לא עשה זאת סתם. הוא הצהיר את מה שהצהיר כיוון שלפי החוק, אין מניעה לשרטט את המפה באופן שיטיב עם אחת המפלגות. עם זאת, קיימת מניעה לשרטט מחוזות בהתאם לגזע של התושבים בו. מחוז מספר 12 במדינה, שנמרח ומתפתל לאורך כביש מהיר, כולל בתוכו רוב מוחץ של תושבים שחורים, שמצביעים ברובם הגדול למפלגה הדמוקרטית.
מן הסיבה הזו, בית המשפט כבר התערב בנושא כמה פעמים והורה למחוקקים לצייר מפה חדשה, אולם הם חזרו עם מפה דומה למדי, בטיעון שהמפה לא נועדה לפגוע במצביעים על בסיס גזע, אלא על בסיס מפלגה. השבוע, בית משפט פדרלי בצפון קרוליינה הכרע כי חלוקת המחוזות במדינה בוצעה בצורה לא הוגנת כפי הדמוקרטים והודיע כי הוא שוקל להפקיד את מלאכת השרטוט בידי גורם עצמאי. עם זאת, בגלל שבחירות אמצע הקדנציה ייערכו בעוד כחודשיים ועוד צפויה בנושא עתירה לבית המשפט העליון, בהחלט ייתכן שהמפה תישאר על כנה לפחות למערכת הבחירות הנוכחית.
בית המשפט העליון נדרש לנושא פעמים רבות בעבר, אבל בגלל שאי אפשר להיכנס לראש של מי שצייר את המפה, קיים קושי להכריע איזה מחוז שורטט בצורה צודקת ואיזה לא. במהלך השנים התקבעו כמה קווים מנחים, כמו למשל שהמחוזות צריכים לכלול מספר תושבים דומה פחות או יותר, צריך להישמר רצף טריטוריאלי, וכן לשמור על קהילות ביחד ולא לקטוע אותן באמצע. זאת כדי להבטיח, למשל, ייצוג של מיעוטים בקונגרס.
"לפחות זה נעשה מעל השולחן"
פרופ' ג'סטין לויט מאוניברסיטת לוס אנג'לס נחשב לאחד המומחים הגדולים באמריקה לנושא, ואף אחראי לאחד ממאגרי הידע הגדולים בתחום. הריאיון איתו מתקיים בטלפון, בעודו ממתין להיכנס לדיון בבית משפט בקליפורניה בנושא הזה ממש. הוא לא מתרגש מפוליטיקאים כמו לואיס שהצהירו שיחלקו את המדינה למחוזות לפי המפלגה. "זה יותר כנה ככה", הוא אומר. "לפחות זה נעשה מעל השולחן". עם זאת, הוא מזהיר כי אם הסמכות לשרטט את המחוזות לא תצא מהידיים של הפוליטיקאים לוועדה בלתי מפלגתית, הציבור יאבד אמון במערכת.
"באמריקה, כבר מההתחלה, שיחקו את המשחקים האלה, מבהיר לויט. "כיום היסטוריונים טוענים שזה למעשה קרה כבר ב-1788 כאשר פטריק הנרי, ממתנגדי החוקה החדשה, ניסה לשרטט את המחוזות כך שג'יימס מדיסון לא יכהן בקונגרס מטעם מדינת וירג'יניה. מן ההתחלה התחילו לשחק עם איך לשרטט את המפה כד לגרום לכך שקולות אחדים ישמעו ואחרים לא".
לדבריו, "כשהאנשים שנבחרו במחוז הם אלו שממונים על שרטוט גבולות הגזרה של המחוז, זה ניגוד עניינים וזה משחית את הבחירות. כי הנבחרת שלך ניצחה ונבחרת אחרת הפסידה. המחוקקים לא רוצים לוותר על הזכות הזאת, במיוחד כשהכיסא שלהם נמצא על הכף".
הוא מסביר כי "הסיפור של קרוליינה הצפונית הוא בהחלט הבולט מכולם. ברמה הארצית, התוצאה שם צמודה למדי. זו מדינה שכשסופרים את המצביעים לתפקיד המושל או לנשיא, אז ב-2008 זה היה 50-50, ב-2012 זה היה 51-49, וב-2016 53-47. אבל בקונגרס, יש 10 רפובליקנים ו-3 דמוקרטים. זה יגיע בוודאות לבית המשפט העליון, ומה שיוחלט שם ישפיע על כל המדינה".
הוא מדגיש כי לא רק בית המשפט העליון מתערב בכך. "בית משפט בפנסילבניה ביטל אחד המחוזות, וכך גם בפלורידה. בתי משפט במדינות השונות מתחילים להיות יותר אגרסיביים בנושא, אבל התהליך המשפטי איטי ויקר". כשהוא נשאל אם הוא אופטימי לגבי שינוי השיטה הזו בעתיד, הוא משיב בחיוב. "אני חושב שיש מקום לאופטימיות. בתי המשפט לא ישרטטו את המפה, אבל הם ירסנו את זה. וגם האזרחים מתחילים להתעצבן. במישיגן, למשל, 400 אלף קולות נאספו בלי לגייס תרומות, רק באמצעות מתנדבים, כדי לדרוש הצבעה על האופן שבו משרטטים את המחוזות.
לדבריו, "אנשים מבינים שהדבר הזה זה משפיע על הכל. על בתי ספר, על תשתיות לרחובות, על תחבורה. זה לא תמיד ברור לכולם. אבל הם מתחילים להבין את זה. ו-400 אלף חתימות זה מראה שאנשים זועמים מכך שזה לא הוגן. ואלו אנשים משתי המפלגות. אנשים מבינים שכשהמשחק לא הוגן זה לא טוב בסוף לכולם".