יש התומכים בחוק הלאום ויש מי שמתנגדים לו מכל וכל ─ אך לא לאלה ולא לאלה היה באמת קשר למה שהתרחש בכיכר רבין בשבוע שעבר. יש להניח שהיו שם גם אנשים שסברו שהם מפגינים בעד דבר צודק, בעד שוויון, נגד אפליית מיעוטים וכוֹ` ─ אך המסר הפוליטי החד משמעי של מופע האימים בכיכר, שבין היתר גם הכפיש את זכרו של האיש שעל שמו היא נקראת (מעניין, אגב, שעובדה זו לא הטרידה איש בעיריית תל אביב שהעניקה את הרשיון לעריכת העצרת), היה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ─ ובעיני חלק ממארגניו, לא "מחיקת חוק הלאום", כפי שאמרו המודעות בעיתונים, אלא מחיקת ה"נכבה".
העובדה שסימלה זאת יותר מכל דבר אחר היתה הנפת דגלי אש"פ בארוע ─ כלומר, לא אחווה יהודית-ערבית, אלא הכרזה שהתנועה הלאומית הפלשתינית שוללת במוצהר ובפועל את זכותו של העם היהודי למדינה משלו ─ ואפילו מצליחה לתקוע את יתידותיה בלב ליבה של העיר העברית תל אביב.
אך אולי חשיבותו העיקרית של הארוע היתה דווקא בכך שהיוותה קריאת-השכמה כפולה: גם לאלה שטוענים, בין שבכנות ובין שבצביעות, שישראל, כביכול, אשמה בכך שאין שלום ─ אך גם לאלה שמתעקשים בלהט אמונתם להתעלם מכך שהפיכתה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", כלומר מדינה שרוב תושביה, או למיצער מיעוט גדול, יהיו לא-יהודים תסתום את הגולל על חזון מדינת-היהודים. זאב ז'בוטינסקי שרבים ב"ליכוד" רואים בו את מורם ורבם האידיאולוגי אמנם הצהיר בזמנו שבמדינה העתידה לקום גם לא-יהודי יוכל להיות ראש-ממשלה, אך בין שהישלה את עצמו ובין שעסק בדיפלומטיה ציבורית, יש לזכור שבאותה עת, כלומר לפני השואה, עוד היתה קיימת באירופה עתודה של מליוני עולים פוטנצייאלים שאכן היו מבטיחים רוב יהודי מוצק במדינה. מכל מקום, גם ז'בוטינסקי שיריין את חזונו הנ"ל בתנאי הלא פחות חשוב של "קיר הברזל" ─ ומן הסתם, להרצל ולבן-גוריון לא היו אשליות בעניין זה, וגם לא למנחם בגין שהסתייג מהאפשרות לספח את יהודה ושומרון על תושביהם הערבים באופן מלא למדינת-ישראל.
ישראל הדמוקרטית לא הוקמה כניסוי מדעי ואקדמי לרב-לאומיות ─ ותושביה הערביים חייבים להכיר בכך. זכויות אזרחיות, דתיות, כלכליות וכו' ─ בהחלט כן, ומבלי ששום חוק יוכל לפגוע בכך, אך לא "זכויות" שבעצם הענקתן יש ערעור על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ─ ואם יהייה מי שיטען שיש בכך פגיעה, כביכל, בעיקרון הדמוקרטי ─ זה איננו כך.