ג'ון מקיין היה גיבור, אבל לא אמיץ. טייס הקרב הנחוש שרד שבי אכזרי ופציעות קשות והצעות מגונות וסירב להשתחרר לפני חבריו, בעוד אביו מפקד על הכוחות האמריקניים באוקיינוס השקט - אך היה פוליטיקאי שיגרתי, שהתיימר לדבר ללא כחל ושרק בה בעת שנכנע לפחדים מענישה בקלפיות. אלא שאותו ממד של תקן פוליטי הוא בדיוק היפוכו של המנוול המתגורר עתה בבית הלבן, שהעז לירוק בפרצופו של מקיין ולחגוג את נצחונו עליו ועל שכמותו. לכן מותו של מקיין, לצד עלייתו של דונלד טראמפ, מסמל את האתגר שהוצב למושג ה"מריט" בחברה האמריקנית.
מריט, כפשוטו, פירושו שאדם ראוי למעמדו וזכה בו במו ידיו, לא משום שנולד למלוכה או לאצולה. זה נדבך חשוב ברפובליקה האמריקנית שהקימו האבות המייסדים, כתשליל של הממלכה שנגדה יצאו למהפכה. שלטון הטובים, ובשאיפה המעולים, במשטר של דמוקרטיה ייצוגית. שלטון הרוב, אך לא האספסוף. ההמונים בוחרים נציגים המוודאים שהשליטים ייבחרו מקרב בעלי הכישורים ההולמים. כך מעוצב חבר האלקטורים - שהרי אפשר גם בלעדיו, לספור את קולות המדינות במישרין במאזן של המועמדים וכך גם נבחרו הסנאטורים תחילה לא במישרין, אלא בבתי-המחוקקים של המדינות.
זאת שיטת המסננת. כל אדם יכול להעמיד עצמו לבחירה, אבל המפלגות מסננות את המועמדים לפי השקפת עולם, סיכויי השגת תמיכה - ומסלול מקצועי, כי פוליטיקה היא מקצוע המצריך השכלה, הכשרה והסמכה. בלי לכהן, כלומר להיבחן, כסנאטור או כמושל, קשה להגיע לגמר באחת משתי המפלגות הגדולות ועוד יותר קשה לנצח בו.
במאה שעברה היו רק שני נשיאים, שר המסחר לשעבר הרברט הובר והגנרל בדימוס דוייט אייזנהואר, שלא עברו מסלול כזה או שלא קודמו מתפקיד סגן הנשיא, שגם הוא סוג של שוליה. מועמדים שלישיים זוטרים פוליטית או חיצוניים, שהשפיעו על התוצאות, כמו חבר הקונגרס ג'ון אנדרסון ב-1980 או המיליארדר רוס פרו ב-1992, קלקלו לנשיאים המכהנים, ג'ימי קארטר וג'ורג' בוש (האב), בלי להועיל לעצמם.
מקיין בא ממקצוע שהעריך ביצועים ומילוי כרטיס עבודה, אך גם נכשל בגזענות פראית שפגעה בתפקודו ושידר העדפה למקורבים - חיל הים האמריקני של אמצע המאה. לימודים באקדמיה הימית באנאפוליס והשתייכותו לשושלת אדמירלים היו אמורים לסייע גם לו לטפס לצמרת הצי. מלחמת וייטנאם קטעה את הטיפוס שלב אחד לפני אדמירל, בדרגת אלוף-משנה שהוענקה לו לאחר שחזר מהשבי, אבל הוא ניצל את תפקיד החוף שקיבל כתחליף לפיקוד בים, קישור לקונגרס, למעבר למסלול אחר, לפוליטיקה.
גם שם טיפס בסבלנות. חבר בית הנבחרים, סנאטור מתחיל, ובהמשך ותיק ומוערך, אדמירל בפוליטיקה, ככל שזקני הדור ומומחיו פרשו מרצונם, הובסו או מתו. הוא נשכר מהעדפת הבוחרים לרקע צבאי מסוים אך לא מופרז, עם קמצוץ הילה, שבוי משוחרר ומשוקם כמו מקיין או אסטרונאוט כמו ג'ון גלן, על גנרלים עם ותק ומחלוקות, כמו ויליאם ווסטמורלנד או ווסלי קלארק. כיו"ר ועדת זרועות הצבא בסנאט היה למומחה ביטחוני חשוב ונכבד.
והשיא - ההתמודדות על הנשיאות, לראשונה מול נצר לשושלת פוליטית, בוש (הבן), שגם הוא כמו מקיין יצא לדרכו כפוחז אך התמתן ועבר סינון כמושל טקסס, ולבסוף, לאחר ההתנסות בהפסד ועוד שמונה שנים, כמועמד הרפובליקנים מול ברק אובמה, שהיה אלמוני עד שקנה כרטיס כסנאטור מאילינוי. גם רוברט קנדי לא התמודד על המועמדות הדמוקרטית רק כאח-של או כשר המשפטים בממשלו; היה עליו תחילה להיבחר כסנאטור מניו יורק, וממש באותו נתיב הלכה הילרי קלינטון.
סופה של תקופה בפוליטיקה האמריקנית
אין סיבה מיוחדת להתפעל ממקיין. היו לו רעיונות נכונים, שעליהם לא נלחם כשמולו איימו להתייצב כוחות חזקים. ב-2006, בשיחה בבריסל, דיבר על מתווה לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, ברוח הזרם המתון במפלגתו, בדמות שטחים תמורת שלום. למעשה זו חזרה לקווי ועידת מדריד מ-1991. כשתומכים-תורמים מיהודי אמריקה התמרמרו על דבריו, נסוג והתכחש. השיא, או השפל, הגיע בהתרפסותו בפני טראמפ, כשנזקק להבלגתו בבחירות באריזונה. מקיין אמנם נקם בו לאחר זמן, כשהטיל את הקול המכריע נגדו בהצבעה על חקיקת ביטוח הבריאות, אך הנזק ליושרתו של מקיין כבר נגרם, ללא תקנה.
מותו של מקיין משקף את סופה של מלחמת וייטנאם בפוליטיקה האמריקנית. מאייזנהואר ועד בוש האב, כל הנשיאים שירתו בצבא במלחמת העולם השנייה, רובם בחיל-הים. ביל קלינטון חנך את עידן המשרתים בוייטנאם, או המשתמטים ממנה באמתלה זו או אחרת. בחירות 2004, טייס המשמר הלאומי ("חייב לעבור" קורס טיס, לקבל כנפיים ולהישאר בטקסס) בוש הבן נגד קצין הסיירת הימית ג'ון קרי, היו המערכה האחרונה בין שני בני דור זה. אובמה, בניצחונו על מקיין, ייצג דור חדש. לטראמפ, המשתמט הסדרתי, כבר לא זכרו את הסתירה בין הרהב המלחמתי שלו לבין הפטור הרפואי המפוקפק שהשיג.
אם חיל-הים היה העסק המשפחתי של מקיין, הנדל"ן הוא העסק המשפחתי שממנו יצא טראמפ להגדיל את הונו בתחומים חדשים. טראמפ בא מהטלוויזיה. הוא ניצחון הרייטינג על המריט, מה שההמונים רוצים על מה שרצוי להם, בניסוחו של בן גוריון, שלא קרא סקרי דעת קהל.
בדיוק שנה לפני שהחליט לחדול מהטיפול הנואש במחלתו התנגשה המשחתת הנושאת את שם האב, הבן והנכד ג'ון ס. מקיין. זה היה הד עגום לדעיכתו. באותה עת נמצא טראמפ בנסיקה. למקיין ועמיתיו במרכז הפוליטי האמריקני, משתי המפלגות, לא הייתה תשובה טובה לשאלה, "עד מתי רשעים יעלוזו"; אבל בינתיים התעשתו מערכות החוק, מבוססות ה"מריט", והן סוגרות על טראמפ, שהסתפק הבוקר בשליפה צוננת של טופס התנחומים המקובל באסונות רחוקים ("מחשבותינו ותפילותינו עם המשפחה").
מקיין ראה בוודאי איך בעל בריתו ומעריצו הקבוע, סנאטור לינדזי גרהם, מעביר בעודו גוסס את נאמנותו לטראמפ, אדם שמעולם לא הקריב דבר, למעט הכפופים לו. זאת עוד אחת משעותיה הקטנות של הפוליטיקה, אבל אם ברגעים האחרונים של התייסרותו נמצאו למקיין כוח, פנאי וקשב להקדיש לטראמפ, היה מותר לו להתנחם בידיעה שהתקלה אותרה, שצוותי התיקון בדרכם לזירה ושספינת אמריקה תשוב להפליג בימים תחת קברניט ראוי וכשיר יותר.