לחפור בעתיקות במקום בטראומה: כך מנצחת אלינור במלחמה על החיים

מלחמת לבנון השנייה כבר חלפה ואלינור כבר השתחררה מהצבא, אך הזיכרונות שהיא לקחה איתה ממותו של לוחם בפעילות מבצעית בשכם ממשיכים ללוות אותה. כיום, במסגרת פעילות שיקומית יוצאת דופן שאליה הגיעה לפני שנתיים, מצליחה אלינור לנצח את הפוסט-טראומה באמצעות השתתפות בתוכנית של חפירות ארכיאולוגיות ליוצאי צבא - ובשלב הבא היא מתכננת להביא את הפרויקט גם לישראל.

במהלך המלחמה הייתה אלינור, כיום בת 32, נציגת הרפואה בחפ"ק מיוחד שנפתח במיוחד לקראת מעצר בקסבה בשכם. במהלך המעצר הופעל מטען שהוטמן בחומה נמוכה על אחד הכוחות הרגליים והלוחמים ספגו את מירב ההדף מהפיצוץ. "בתוך המהומה, הלוחמים פשוט השליכו את הפצועים לרכבים. נשמעו צרחות בקשר", סיפרה. "בתקופה זו הייתי קצינה ותיקה בחטיבה וכבר ניהלתי אירועים ופינויים רפואיים רבים, כך שברגע ששמעתי את הצעקות בקשר, הבנתי מיד שהכוח בבעיה ומדובר באירוע משמעותי עם נפגעים רבים".

אלינור הקפיצה מסוק לחילוץ הפצועים והודיעה לכוחות הסמוכים כי נדרשת עזרה בפינויים. היא תיארה כי "תמונת המצב בחמ"ל הייתה מעורפלת", אך כבר היו דיווחים על הרוגים. "לא ניתן היה להשיג את הצוות הרפואי של הגדוד הלוחם", היא נזכרה. "הם ספגו אש כבדה מאוד וכל הכוחות שחילצו כדי לצאת מהקסבה התעסקו בלחימה הקשה. בשעה 4:00 לפנות בוקר התקשרתי להעיר את רופא חטיבת אפרים השכנה כדי שיפקד על העמסת הפצועים על האמבולנסים בנקודת החבירה ונחרדתי לגלות שמדובר ב-12 פצועים שמרביתם במצב קשה".

אחד מהלוחמים בחולייה הרגלית שנפגעו באירוע נהרג ושאר הפצועים סבלו מפציעות קשות בבטן וברגליים, חלקם היו בסכנת חיים ממשית. כשנגמר הפינוי, סיפרה אלינור, "היה תחקיר טעון וקשה ולאחריו חשבתי שאוכל סוף סוף ללכת לישון. ברגע שפתחתי כפתור ראשון במדים, קיבלתי קריאה מהחמ"ל - השוטרים הפלסטינים בדרכם אל מחסום חווארה עם רגלו של הלוחם שנהרג. קיבלתי פקודה לקחת איתי את רב החטיבה ולצאת להביא את הרגל בכדי להעניק ללוחם קבורה מכובדת".

את המראה שראתה בעת שיצאה למשימה היא תיארה כרגע הקשה ביותר בחייה. "השוטרים הפלסטינים תפסו מרחק מהרכב, עמדו בצד והרכינו את ראשיהם בעוד שהרב וחובש דתי מנקים את הדם, ואני עומדת וצופה בכל זה, זקופה ובפנים חתומות", סיפרה. אחר כך היא הייתה זו שהובילה את חלקי הגופה לעבר החבלנים שנדרשו לזהות את סוג הרסיסים.

אלינור התגייסה לצה"ל בשנת 2004 לקורס חובשים. "ידעתי שלא מעניין אותי להיות חובשת במרפאה. הבנתי שאת הניסיון אקבל בשטח", אמרה. היא התעקשה על שיבוץ קרבי ואכן שובצה כחובשת פלוגתית בתותחנים. במהלך שירותה כאישה היחידה לצד גברים היא רכשה את אמון מפקדיה ויצאה לקורס קצינים בבה"ד 1. לאחריו הוצבה כקצינת ארגון רפואי בחטיבת השומרון, תפקיד שבמסגרתו הייתה אחראית על הפעלת כוחות, אימונים, הכשרות ואירועים מבצעיים בגזרה.

"החלק הקשה למפקד רפואה בשטח או בחמ"ל היא הידיעה שעיניים רבות נשואות אליך", אמרה אלינור. "כשיש פצוע כל המבצע נעצר ואסור בתכלית האיסור להראות לחץ או פחד. הייתי אומרת לעצמי 'עמדי זקוף, תחשבי מהר, דברי לאט' - חייבים להיות ברורים וחדים". לדבריה, "לעתים צריך חוצפה והעזה. באירועים אתה נבחן בשטח, הכול בידיים שלך. זוהי משמעות בלתי נתפסת של אחריות אישית בה אתה מבין כי חיים של אחרים נתונים בידיים שלך - כל זה כשהייתי רק בת 21".

אחרי מלחמת לבנון השנייה נשלחה אלינור למשלחת של דובר צה"ל והוועד למען החייל בניו יורק הנקראת "צה"ל שלום" שמטרתה לקרב את הקהילה היהודית בארצות הברית לישראל ולצה"ל. "מסלול החיים של הנוער האמריקני בגילי נותן פרספקטיבה על החיים", שיתפה אלינור. "הנוער והבוגרים היהודים לא הצליחו לתפוס את העובדה שעוד לפני שמלאו לי 21 שנים אני יכולה להזניק מסוקים לאוויר אך לא להזמין משקה בניו יורק. לפני יומיים הייתי ברכב ממוגן בשכם והנה אני מטיילת במנהטן".

בשנת 2008 היא השתחררה מהצבא בדרגת סגן ושובצה כסגן מפקד פלוגת רפואה קדמית בחטיבת שריון, במסגרת שירות מילואים אינטנסיבי שכלל יותר מ-25 ימים בשנה ושבמהלכו קודמה לדרגת סרן. על פניו אלינור שגשגה כאזרחית - היא הייתה דיילת אוויר ובתחילת תואר שני בחוג לתולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב, כמו גם לקראת סיומו של קורס מורי דרך.

במבצע צוק איתן ב-2014 זומנה אלינור למילואים. כשחזרה אל ספסל הלימודים זיהה הסגל מהר מאוד כי היא לא אותו הדבר. "פתאום לא הייתי עצמי", היא תיארה את מה שעברה אחרי המבצע. "כל מה שעבדתי עליו ובניתי בחיי האזרחיים נזל לי בין האצבעות. לא הבנתי מה קורה לי. לא הצלחתי להגיש עבודות באוניברסיטה. לא הצלחתי לישון או לאכול. כאב לי להתקלח. כל ריח של ביוב, זבל או שתן הביא תגובה של הקאות בלתי נשלטות".

העובדה שמשפחתה התגוררה אז בקנדה לא הקלה על מצבה של אלינור. "התחלתי להזניח את עצמי, להתבודד ולהסתגר בבית. הייתי ערה בלילה כי היה שקט וישנתי במהלך היום. לא רציתי לדבר עם אף אחד. הם לא הבינו אותי. אני בעצמי לא הבנתי את עצמי", אמרה. "לא היה אף אחד שייתן לי חיבוק אחרי המלחמה. לא היה מי שירגיע אותי ויגיד 'המלחמה נגמרה' ופשוט יכסה אותי בשמיכה ויגיש כוס תה. הייתי לבד והייתי רדופה".

נוכח ההבנה כי אלינור לא חזרה לעצמה, הציעו לה באוניברסיטה להצטרף לחפירות ארכיאולוגיות באפולוניה שבהרצליה. במהלך החפירות מצאה אלינור מצאה אלינור עצם - רגל, מתחת למצבה, שבהתחלה חשבו לעצם של רגל אנושית, מה שגרם לה לחוות פלאשבאק לחווייתה במלחמת לבנון השנייה. בדיעבד הסתבר שמדובר ברגל של גמל.

בחפירות נכח סרן לשעבר בחיל האוויר של צבא ארצות הברית, סטיבן האמפריס, שבא לחפור בארץ וכותב דוקטורט בארכאולוגיה באנגליה. הוא זיהה את המצוקה שבה הייתה שרויה אלינור והעסיק אותה לצד הרגל עצמה באתר החפירות ובעצם לא נתן לה לעזוב את האזור. מאוחר יותר האמפריס שאל את אלינור אם היא סובלת מהלם קרב. היא השיבה בחיוב והופתעה מכך שזיהה את מצבה. אז סיפר לה כי גם הוא יוצא מלחמה, "קפטן" (סרן) כמוה, וכי הוא יזם בארה"ב פרויקט טיפולי שבו וטרנים משתתפים בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם.

כך, בהזמנתו, נסעה אלינור ביום הולדתה ה-30 לחפירות שהתקיימו באנגליה והתאהבה בפעילות. "פתאום הרגשתי משפחה ושייכות", סיפרה. "התאהבתי בפרויקט והחלטתי להביא אותו לישראל. ידוע לי כי מנכ"ל רשות העתיקות תומך ברעיון לסייע לנכי צה"ל. אני פונה לגורמים שונים לסיוע, אולי דרך ארגון נכי צה"ל, אגף השיקום של משרד הביטחון או עמותה עצמאית שאקים, ואעשה זאת לפי המתכונת שיצר קפטן סטיבן האמפריס".

בעקבות הזמנתה הגיעו וטרנים אמריקנים להשתתף בחפירה ארכיאולוגית של אוניברסיטת חיפה בבית שערים, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. נכון לעכשיו היא הנציגה הישראלית היחידה בפרויקט אך היא מקווה שבחפירה הבאה, שתתקיים בישראל, ישתתפו הרבה יותר נכי צה"ל, בתקווה שהפעילות תסייע להם בשיקום כפי שהיא מסייעת לה.

הפרויקט, American Veterans Archaeological Recovery, הוקם בשנת 2016 כארגון ללא מטרות רווח במטרה לממן את שיתוף נכי צבא אמריקנים בחפירות ארכיאולוגיות ולסייע להם במעבר חזרה לחיים האזרחיים. הפרויקט מגדיר את התוכנית כ"ארכיאולוגיה שיקומית" שבעקבותיה המשתתפים הצליחו לחזור לעמוד על הרגליים וחלקם אף קיבלו משרות כארכיאולוגיים מקצועיים.

הפרויקט פועל מתוך הבנה שרבים מיוצאי הצבא, שהיו בחלקם חיילים מובילים בחזית המבצעית, סובלים מתחושה של היעדר תכלית בשל חוסר יכולתם להמשיך במשימה שלשמה הקדישו את חייהם מסיבות רפואיות. בניגוד לפעילויות חברתיות שיקומיות אחרות, למשלחת חפירה ארכיאולוגיות יש משימה ומטרת מחקר ספציפית שמכתיבה אסטרטגיית חפירה, מה שמעניק למשתתפים מוטיבציה ותחושה שהם חלק ממשהו חשוב.

"מפליא עד כמה הכול קרוב מרחק נגיעה", אמרה אלינור. "שכם ממוקמת בין הר גריזים להר עיבל. מההר אתה יכול לראות ביום בהיר מתל אביב ועד ארובות חדרה. כל כך קרוב לבית וכל כך רחוק מהבית". לדבריה, "אנשים לא קולטים. אנחנו במלחמה מתמדת. חיילים יוצאים למבצעים בלילה, עומדים במחסומים. כל ערב תופסים מחבלים. הטרור חי וקיים במרחק שלושת רבעי השעה מהמרכז, מהבית". עם זאת היא מוסיפה: . "בזכות שכם התאהבתי בהיסטוריה ובארכאולוגיה".