"טוב, ברור שאני חייב להשתחרר עכשיו", אמר בעצב האלוף שנכזבה תקוותו להתמנות לרמטכ"ל.
"רוצה להשתחרר, בסדר", אמרו המנחמים היחידים שהגיעו לסעוד אותו בשעתו הקשה, אלוף-משנה מחיל האוויר ואזרח ממכריו. "אבל מדוע 'חייב', כשמבקשים שתישאר ומבטיחים לך שתהיה המועמד המועדף בפעם הבאה?"
"כי אני בן 46. בעוד ארבע שנים יגידו שאני תרח זקן".
"תהיה תרח זקן, או יגידו?"
דן שומרון השתתק. כיליד קיבוץ, במקרה הפרטי שלו אשדות יעקב אך גם ככלל שממנו חרגו רק מעטים דוגמת אהוד ברק ממשמר השרון, ריחפו מעליו התאומות הלוחצות, מאיה גידו ולונה (ו"ו בחולם) עים. לא העניין עצמו, אלא מה יגידו - הסביבה, במשק, החבר'ה, קבוצת ההתייחסות - ולא נעים.
35 שנה חלפו מאז, האלופים המופיעים ברשימת המועמדים לרמטכ"ל עכשיו, המבוגרים כולם משומרון כשהתמנה בתום ההמתנה, היו אז בשירות חובה בצנחנים (יאיר גולן, אביב כוכבי) או טרם התגייסו (ניצן אלון, איל זמיר), אך התהליך דומה, וכשכמקזזים את כל הגורמים הפועלים במשוואה, גם התוצאה המסתמנת זהה. ברירת המחדל, שנחוצים נימוקים מצויינים כדי להתעלם ממנה ולשווק חלופה אחרת לצבא ולציבור, עודנה קידום סגן הרמטכ"ל המכהן. בזווית עינו של קצין בכיר במטכ"ל ריצדה השבוע, על צג הטלוויזיה במשרדו, פרסומת למשדר "אביב או אייל". לכאורה, ממש כמו בצה"ל, מה גם שאייל הוא גולן כמו יאיר. אבל למעשה אין זו התמודדות. אלופים נקראים לראיונות, מתייצבים כנדרש אצל שר הביטחון ומציגים מצעים רעיוניים ואישיים. הם מוחמאים מהבלטתם על פני אחרים ושמחים שהם בתמונה, למקרה של פסילה פתאומית, אך אינם שוגים באשליות ולא יופתעו מהתוצאה.
אז, כשסגנו הראשון של הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן, יקותיאל (קותי) אדם, נואש לאחר כחמש שנים בתפקיד - כולל כראש אגף המטה של מוטה גור, קודמו של רפול - ופרש, זכה בתפקיד הסגן השני, משה (וחצי) לוי. שומרון נשאר, התגבר על הבטחות שלא קוימו ("כל תפקיד שתרצה - שלך. אלוף פיקוד הצפון? כל תפקיד, חוץ מזה. ראש אמ"ן? גם לא זה") וכחלוף ארבע שנים התמנה לרמטכ"ל. יצחק רבין, שכרמטכ"ל לשעבר וראש ממשלה בדימוס המליץ להשאיר את שומרון בתפקיד בכיר ולהעניק לו הזדמנות נוספת, מועדפת, נקלע בהיותו לשר הביטחון לעמדת מי שנדרש לממש את ההמלצה שהעביר בשעתו למשה ארנס.
אז, בין 1983 ל-1987, השטר שנחתם כובד, בדיוק כמו שרבין עצמו זכה, ב-1963, שהבטחת דוד בן גוריון למנותו לרמטכ"ל אומצה על ידי לוי אשכול כשבן גוריון הפתיע והתפטר. במידת מה, זה מה שקרה גם לקראת סוף כהונתו של שומרון, כאשר רבין נאלץ ללכת בעקבות מנהיגו שמעון פרס ולפרוש מהממשלה, בסמוך למועד ההחלטה על הרמטכ"ל הבא. ללא ספק, מבחינת רבין, סגן הרמטכ"ל ברק, אך מבחינת שר הביטחון המחודש, ארנס, לא בהכרח - גם ראש אמ"ן אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון יוסי פלד נשקלו - ובעיקר מפני שלמינוי נדרשה הסכמת ראש הממשלה יצחק שמיר, שחיבב מאד את שחק (ולא מינה אותו לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, כדי לשמר אותו כרמטכ"ל עתידי) ומאוד לא חיבב את ברק. "אני לא סובל אותו", אמר לימים שמיר, לאחר שהתייחס לאירועים מעבודתם המשותפת, "כי הוא מזכיר לי את ביבי נתניהו".
ביטוח חובה
ברק התמנה, כידוע, למרות זיהויו עם מפלגת העבודה, בעקבות פרסום דברי פרס ליצחק נבון בדבר ברק כמנהיג עתידי של העבודה. פרס לא התכוון לכך ברצינות; הוא לא ראה סיבה לפרוש אי פעם לטובת מישהו. איזכור ברק היה רק כלי בידיו. כשאמר לנבון, שהגיע אליו לשכנעו לוותר על ראשות המפלגה, שהמועמדים הבאים בחשבון הם ברק והסופר עמוס עוז, רצה בסך הכל להדוף את הדרישה ולהבהיר, אני לא אתן ואתה לא תקבל. כשנבון, משיקוליו, פרסם את האמירה, כמעט וטירפד לברק את המינוי בממשלת הליכוד.
זה לא קרה, משום שברק הצטייד בביטוח, ולא סתם ביטוח, אלא גם ביטוח חובה - סגנות רמטכ"ל יחידה ובלעדית - וגם ביטוח צד שלישי (רמיזות לשמיר, באמצעות שרים מקורבים כמו דן מרידור, שרעיונית הוא בכלל קרוב לליכוד). הנקודה המכרעת הייתה שלא נמצא נימוק, אמיתי וציבורי, לפסול אותו, אחרי ארבעה תפקידי אלוף ובשיאם סגן הרמטכ"ל, בעוד שמתחריו כיהנו רק בשני תפקידי אלוף וללא סגנות.
במצבי משבר, כמו לאחר מלחמת יום הכיפורים (מינוי גור, למרות שהיה רק אלוף פיקוד ונספח בוושינגטון) ולבנון 2006 (החזרת גבי אשכנזי מהאזרחות), הממנים יכולים ואולי אף מעדיפים לפסוח על מספר 2 המכהן, אך ככלל, תדע כל אם עבריה של אלוף, אם בנך היה סגן או ראש אגף מטה יחיד, הקידום שלו. זה לקח משה דיין אצל הרמטכ"ל מרדכי מקלף, רבין אצל צבי (צ'רה) צור, ברק אצל שומרון ושחק אצל ברק, כאשר הופרה ההבטחה לאורי שגיא להתמנות לסגנו השני של ברק. זה משחק קשוח, לא ג'נטלמני, בין אנשים כוחניים. לא רק על כהונת הרמטכ"ל; גם על תפקידי אלופים. משה "וחצי" ניסה להשתמט ממילוי הבטחה למינוי אלוף פיקוד, בטענה שהמתחרים מכופפים את ידיו. "אני אכופף חזק יותר", איים הקצין, והרתיע. שומרון, שזימן אליו אלוף אחר כדי להראות לו את הדלת, חזר בו כשהקצין לפת את שולחנו ונשבע שיהפוך אותו.
היפה בכל סיפורי מורשת הקרב על הרמטכ"ל הוא שאלופי 2018 אינם בהכרח מכירים אותם, אך עדיין יצוקים לאותה מתכונת. מי שטורח בערב שבת, בשנים הארוכות של הטיפוס במעלות האלופים, יקדים את מתחריו ויאכל בשבת. זאת ליבת העניין, ויש גם מעטפת כפולה - זהות השותפים הראשיים למינוי בדרג הפוליטי (שר הביטחון וראש הממשלה, בסדר זה) והשלדים המקרקשים בארונות האלופים (בשנים האחרונות, למעט בפרשת יואב גלנט וסכסוך הקרקעות, במיוחד בתחום ההטרדות המיניות ויחסי מרות).
שר הביטחון חשוב, כי אילו מימש דיין את כוונתו המוצהרת להתפטר מהממשלה שגולדה מאיר טרם הקימה מחדש, לאחר בחירות סוף 1973, יורשו המיועד בביטחון, השר הטרי רבין לא היה בהכרח ממנה את גור, בבוא דו"ח אגרנט. רבין התנגד להדחת דוד (דדו) אלעזר, אך גם אילו הסכים לה, כשדיין כבר שילם מחיר ציבורי, אפשר שהיה מעדיף על גור את ישראל טל או יצחק חופי. שר הביטחון יצחק מרדכי הביא למינוי שאול מופז למרות הסתייגות ראש הממשלה נתניהו והתארגנות שרים בראשות אביגדור קהלני. ראש הממשלה אריאל שרון רצה במפקד חיל האוויר דני חלוץ כרמטכ"ל, אך נרתע מלכפות אותו על שר הביטחון בנימין (פואד) בן אליעזר והסכים למינוי משה (בוגי) יעלון, עם אשכנזי כסגנו. אחרי שלוש שנים ומינוי חלוץ לסגנו השני של יעלון, קיבל את מבוקשו משר הביטחון הבא, מופז.
הממשלה, חבורת השרים המצביעים ומחליטים, היא המפקדת העליונה של צה"ל, אך במינוי רמטכ"ל מכריע את הכף משקלו של שר הביטחון, גם מול הסתייגות ראש הממשלה - אם השר מוכן להתעמת. דיין, לאחר הכישלון ביום הכיפורים, נזכר לטעון שגולדה מאיר כפתה עליו רמטכ"ל שלא כל כך רצה. לדיין, כרגיל, הייתה עמדה, וכרגיל, הוא נמנע מלהתאבד עליה.
לפני שבוע, בראיון עם אמנון אברמוביץ בחדשות ערוץ 2, גילה יעלון, שר הביטחון הקודם, שנתניהו התנגד למינוי גדי איזנקוט לרמטכ"ל לאחר בני גנץ והציב כנגדו את גולן. באותה עת, לפני דרשת יום השואה של גולן, שהפכה אותו באחת לשנוי במחלוקת וליעד להתקפות מימין, היה איזנקוט בכיר אלופי המטכ"ל, סגנו של גנץ ולשעבר ראש אגף המבצעים ואלוף פיקוד הצפון; ב-2011, בייאושו כי רב לאחר מפולת מינוי גלנט, אף הגיש לו נתניהו על טס את תפקיד הרמטכ"ל וסורב באדיבות. לעומתו, גולן, לשעבר אלוף פיקוד העורף, כיהן אז כאלוף פיקוד הצפון, ללא התנסות רמת דרג במטכ"ל, בוודאי לא כסגן. מה, אם כך, קרה בשלוש שנים וחצי? איזנקוט השתנה? נתניהו ראה את האור הגנוז בגולן? יש רק הסבר קביל אחד - מכתבו של איזנקוט נגד תקיפה באיראן, ב-2010, קם מן הגנזך להכותו, כי נתניהו מעולם לא ויתר על חלום ההפצצה, רצה לוודא שברגע ההכרעה יעמוד בראש צה"ל מפקד שעמדתו אינה מנוגדת לשלו - כפי שנהג שרון כשהסתפק בשלוש שנות יעלון לקראת פינוי עזה - וייחס לגולן (כמו לגלנט בשעתו) לוחמנות. יעלון התעקש, נתניהו נכנע ואיזנקוט התמנה, אך בדיוק כמו בעימות נתניהו-מרדכי ב-1998, לאחר מינוי מועמדו של השר לרמטכ"ל מצא עצמו השר בחוץ.
לתוך תבנית זאת נכנס עכשיו אביגדור ליברמן. הוא שואף להיראות שקול, אחראי, כבד ראש, ממלכתי, חומר מוצק לראשות הממשלה. בשנתיים שלו במשרד הביטחון גזר על עצמו להתנזר מכל פזיזות. השטות של גלעד ארדן במשרד לביטחון הפנים, שם שלף מפכ"ל חיצוני מפתיע כדי לזכות בתשואות רגעיות ונענש בשלוש שנות חרטה, אמורה לעמוד לנגד עיני ליברמן. מבחן התבונה שבמינוי רמטכ"ל אינו ביום ההודעה ובשבוע ההצבעה בממשלה והשימוע בוועדה. זה עלול להיות מבחן מלחמתי, בלי שוליים להרהור מאוחר, והכשלון יוטח בממנה לא פחות מאשר במתמנה.
המוזמנים להתייעצויות הנפרדות עם ליברמן מצאו אותו מתלבט, קשוב ובנדיר גם מרוכז בנושא, בלי לצאת לאחר דקות מעטות להפסקות פרטיות. איזנקוט נמנע מהמלצה חד משמעית; הוא מנה את יתרונותיו וחסרונותיו של כל אחד מארבעת האלופים והשאיר את המסקנה לשומע. כך גם אחרים, אף שהיו ביניהם גם מי שדיברו בסגנון נחרץ יותר על רכותו של אחד, המצויד בכישורים ובניסיון אך עדיין אינו סמכותי דיו לכפות את מרותו על המטכ"ל, ובשלותו של שני, הזקוקה לתפקידים נוספים.
תעודת סיום
התוצאה המצטברת הועילה לכוכבי, כי גם אם לא בכל ניקוד וניקוד הגיע למקום הראשון, איש לא פסל אותו או הזהיר מפניו, ובמאזן הכולל, המורכב מציוני "טוב" ו"מעולה", התעודה שלו טובה מאוד. זאת עדות לפקחותו. בשני העשורים שקדמו למינויו לסגן הרמטכ"ל, ידע להיחשף לעיתונות באופן מרשים ומבוקר. ב"חומת מגן", למשל, כמפקד חטיבת הצנחנים 35 בשכם, היטיב להבין מראש אגף המבצעים דן הראל - מפקדו של דובר צה"ל - מתי חשוב לצרף עיתונאים לכוחות (ולמח"ט), כי ההזדמנות לא תחזור ואין ערוך לדיווח חיצוני אמין מהשטח. כך נהג גם בתפקידיו הבאים, כגנרל - מפקד אוגדה (98 ועזה), ראש חטיבת המבצעים, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הצפון; ולא כך הוא נוהג מאז הוא סגן הרמטכ"ל, כשדיבור חטוף וזניח יכול להתגלות כמוקש בהטמנה עצמית. מאז אשתקד ניכר בכוכבי שאינו מתכנן את חשיפתו מחוץ לצבא לפי מה שיכול לסייע לו, אלא לפי מה שעלול להזיק לו.
כוכבי הוא אדם סקרן, מעמיק ויצירתי להפליא. אם שבח קדום לתלמיד חכם היה "עוקר הרים וטוחנם זה בזה", הרי שכוכבי מומחה בפירוק מבנים, בשבירת קירות ובראייה מרחבית. לעולם יסרב לקבל בהכנעה נתונים קיימים ויחפש תחבולה עוקפת, תכליתית וחסכונית. באחת מהרצאותיו הטיף לקצינים ללמוד את החומר הבסיסי עד כדי שליטה מושלמת בו - ואז, על תשתית איתנה, לאלתר תכסיס אחר, שהאויב אינו מצפה לו משום שהוא, האויב, התפתה למיקסם השווא של השגרה והתרגולת.
אחת הדוגמאות המעודכנות לנכונותו לחרוג מהמוסכמות הייתה התמורה שהכניס במרכז האש של פיקוד הצפון. ניהול המרכז נמסר תמיד לאלוף-משנה מהתותחנים, גם כחלק ממסלול הקידום של מפקדי אגדים בחיל זה. כוכבי מינה לתפקיד נווט קרב מצטיין מחיל האוויר, אביעד דגן, שחזר לקבע לאחר שהצליח כיזם היי-טק. לאחרונה, בהמלצת מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, אישר איזנקוט את מינויו של דגן למפקד בסיס חצרים, בדרגת תת-אלוף. גם ראש להק אוויר, תא"ל ניר ברקן, לשעבר מפקד רמת דוד, הוא נווט. בחיל האוויר הבינו מכבר שהראש שעל הכתפיים חשוב יותר מהסוג של הכנפיים (ולכן צורתן אחידה זה כ-20 שנה).
בסופו של דבר, מינויו של כוכבי יתקבל כטבעי, ואילו כל מינוי אחר יחייב הסברים. על כן לא יהיה זה הימור פרוע מדי אם ישוער שליברמן החליט להמליץ על כוכבי כרמטכ"ל ועל אלון כסגנו. הצגת רמטכ"ל וסגן כעסקת חבילה היא הצעה מתקופת יעלון וכוונתה לאפשר לממשלה להתוודע למי שיהיה ממלא מקום הרמטכ"ל בהיעדרו ואחד משניים או שלושה הטוענים הבולטים לכתרו אחריו. מהלך זה אינו דומה לתכסיס של מרדכי, ב-1998. אז, כשלא רצה להודות שבחר במופז והערים על וילנאי, שהאמין לו שלא יקופח, העביר מרדכי את שני השמות לסינון ודחה עד לרגע שלאחר האחרון את ההכרזה על מופז.
למרות שהיה על נתניהו לדעת שהוועדה לאישור מינויים ממלכתיים בכירים פקעה לפני שנה וחצי ושמחובתו להרכיב ועדה חדשה, הוא נהג בשאננות ובאיטיות. גם כשמצא יו"ר הולם לוועדה החדשה, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, אייש נתניהו את אגפיו בחברים מדרג זוטר, יחסית לגולדברג ולמיועדים לתפקידים הבכירים; ולא רק שהם זוטרים להכעיס, אלא גם נטולי מעמד עצמאי וצפויים להנהן אחר כל גחמה של נתניהו. דומה שגולדברג לא יתאבל מרה אם העתירות נגד חברותם של יעקב נגל ואיריס שטרק בוועדה שלו תגרומנה, כך או אחרת, לאיוש משודרג.
גם בהרכב משופר תישאר בעינה בעיה מרכזית, שהכשילה פעם ופעמיים את הוועדה הקודמת, בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל: אין לוועדה שום מנגנון לבדיקת רקע המיועדים, אמינות הצהרותיהם ותלונות הציבור נגדם. הוועדה פועלת מתוך מזכירות הממשלה ופונה להתרת ספקות ליועץ המשפטי לממשלה, והוא - למשטרת ישראל, או למח"ש כשהמועמד למפכ"ל הוא ניצב מכהן. כדי להימנע מהמבוכה העלולה להיגרם כשהמפכ"ל המיועד בא מחוץ לשורות המשטרה, יכול היועץ להטיל את הבדיקה, ובמסגרתה פישפוש בכל מאגרי המידע המסווגים, על גוף חקירתי אחר (כגון המלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) או להסמיך צוות מיוחד של חוקרים (כפי שנעשה בתיק ההדלפה על חקירת ראש הממשלה אריאל שרון, כשנבדקו פרקליטים ושוטרים).
מיועדים לתפקידים בכירים בממשל האמריקאי, ובכלל זה בצבא, בקהילת המודיעין, במערכת החוק ואף בבית המשפט העליון, עוברים תחילה את מסננת האפ-בי-איי; וגם המועמד לראשות האפ-בי-איי משתעבד לבדיקה זו ואינו מתרעם על כך שפקודיו לעתיד בודקים בציציותיו. אלה כללי המשחק, ומי שנרתע מהם מתכבד להישאר במגזר הפרטי. טפסי ההצהרות גלויים לכל: הציבור זכאי לדעת כמה הרוויחו המעוניינים לשרת אותו ולמי הם חייבים תודה. השימועים משודרים והקהל רואה לא רק אם יש סוגיות או פרשיות המטילות צל על המועמדים לבכורה, אלא גם עד כמה הסנאטורים, או בהקשר הישראלי חברי ועדת גולדברג, עושים את מלאכתם נאמנה ומציגים למועמדים ולממנים את כל השאלות הקשות. ועדת טירקל, שלא עשתה זאת, החמיצה את מנהגו של נתניהו לתבוע מהמועמדים נאמנות אישית.
איזהו גיבור?
בהנחה שכוכבי הוא אכן הזוכה המאושר, יש עניין מיוחד בחיבור שתרם לאחרונה לאלבום שהפיק צה"ל, "הגיבורים שלנו". חיילים ואזרחים וחיילים שהיו לאזרחים כתבו על מופת לגבורה, בעיניהם. גבי אשכנזי, למשל, כתב על פקודים וחברים מגולני שנהרגו בלבנון, המג"ד אמיר מי-טל והאוגדונר ארז גרשטיין. הוא משוכנע, פסק אשכנזי, ששניהם היו מגיעים לשולחנם של אלופי המטכ"ל וגרשטיין גם היה מתמנה לרמטכ"ל. אחד מראשי המטה הכללי, אם כך, ממקביליו של גרשטיין, לא היה מתמנה, וקל לנחש למי מקודמיו של איזנקוט מתכוון אשכנזי.
כוכבי כתב על "דדו" אלעזר, תחילה בנימה אישית של ילד בן תשע הצופה בתמונות רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים בעיתונים ובטלוויזיה, ובהמשך בניתוח מקצועי, פשטני מדי אך משקף את דימוי הרמטכ"ל הטוב בעיני מי שבקרוב כנראה יתבקש לתרגם אותו למציאות. כוכבי מתעלם מהיבטים בעייתיים בתפקודו של אלעזר בין ינואר 1972 לאוקטובר 1973, וגם בתיאור מצביאותו במלחמה, בקור רוח ייחודי לנוכח אובדן עשתונות בדרגים שמעליו ומתחתיו, נוח לו להצניע נקודות חלשות. לכן כדאי לקרוא את השורות בהנחה שהמחבר, המנסח מפרט לרמטכ"ל "גיבור", כותב על עצמו: "אדם אשר גובר על יצרו, גובר על קשיי המציאות המצליפים בו מכל עבר, נשאר מפוכח ושקול ומקבל החלטות נכונות; יודע להנהיג את אנשיו ואת צבאו נוכח קשיים בכלל וקשיים הכרוכים בחיי אלפים בפרט", מנווט את צה"ל ואף את הממשלה "הנסמכת על המלצותיו", משדר "חיוניות ושליטה, שקול וקשוב בדיונים, נמרץ בתדריכים ובמפגשים עם מפקדים, מאוזן ומחושב, ובה בעת נחוש והתקפי לממש את התוכניות ולנצל כל הזדמנות מבצעית".
ועוד: "המצביא הטוב אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". מצע כוכבי.
מאחר שכוכבי, טרם כתיבתו, בודאי טרח ולמד ביסודיות כל מה שיש ללמוד על יום הכיפורים, ובנוסף לכך, כאלוף פיקוד הצפון לשעבר, על דדו במלחמת ששת הימים, אין לייחס לו בורות או רדידות, גם כשהוא מאשים את ה"אווירה הכללית במדינה שהקרינה ביטחון מופרז" (הרמטכ"ל היה מראשי המקרינים, לא מקורבנות ההקרנה). המסקנה המתבקשת היא שזהו מסר מתוחכם לדרג המדיני העומד למנות אותו לרמטכ"ל: אם אני מפקד הצבא במלחמה הבאה, ומשום מה תוקם בעקבותיה ועדת חקירה, אל תשתעשעו באפשרות שהרמטכ"ל יתבקש לקצר את כהונתו בעוד ראש הממשלה ושר הביטחון נאחזים בכסאותיהם.
זה רק חלק אחד בהכנה לתפקיד הרמטכ"ל. החלק השני הוא עיצוב הצוות המוביל שלידו, מתוך האלופים שאיזנקוט מינה ואחרים שיוצבו בתפקידים בכירים יותר, כך שלקראת תום שלוש או ארבע שנותיו יהיה מבחר מועמדים לרמטכ"ל ה-23. לא מוקדם מדי לחשוב על כך, מה גם שכוכבי עסוק בהיבטים אחרים של צה"ל בעוד תריסר שנים קצרות, ב-2030. סוף כהונה במחשבה תחילה.