כאן כבר אין דרקונים: הנסיך שמשך מדינה קטנה לשנות את העולם

בואו נתחיל בשאלה פשוטה: למה, בעצם? מדוע עזבו אנשים את ביתם - אלה שהייתה להם ברירה, כמובן, למרבית המלחים והצוותים לא הייתה - לשנים ארוכות, תוך סכנת מוות מתמדת (המשלחת של ושקו דה גאמה לא חוותה מגיפה, קרבות או סערות שטרפו ספינות, ועדיין מתוך 170 אנשי צוות שיצאו לדרך חזרו רק 44. בעיקר עקב מחלת הצפדינה, מעריכים שבין 1400-1800 מתו מצפדינה לבדה יותר משני מיליון מלחים מאירופה). למה יצאו לגלות עולם? נשים בצד לרגע את העניין הקטן שבמקומות שאליהם הגיעו הפורטוגלים, ולימים הספרדים, הולנדים, אנגלים וכל השאר כבר היו בדרך כלל בני אדם שישבו שם מאות אם לא אלפי שנים, ודי הופתעו לגלות שמרגע זה הם נתיניו של מלך היושב ביבשת אחרת ושכלל לא יודע על קיומם. מדוע מדינות השקיעו משאבי עתק במסעות האלה? תהילה? ודאי. הצלת נשמות לטובת הנצרות? לעתים. למען המדינה, המלך? כן. מדע והגדלת הידע? גם זה, בהחלט.

אבל בסופו של עניין, המניע בדרך כלל היה פשוט ותכליתי, וניתן לתמצות במכתב ענייני מאין כמותו ששולח מלך קליקוט שבהודו למלך פורטוגל בידי ושקו דה גמה ב-1498. המכתב בין שני המלכים נותן את התמונה במלוא בהירותה: "בארצנו יש הרבה קינמון וציפורן וזנגביל ופלפל ואבנים טובות, וממך אני רוצה זהב וכסף ופנינים ואריגי ארגמן", דבר המלך ההודי למלך האירופי (הציטוט מתוך תולדות העולם בציטוטים, מאת יובל אלעזרי, הוצאת כנרת).

המסחר. אחד הכוחות המניעים את ההיסטוריה, לצד נדודי העמים וההגירות. הפורטוגלים כמובן לא היו הראשונים שיצאו למסעות, מכל סוג שהוא - ממסחריים ועד רילוקיישן: הוויקינגים הגיעו לגרינלנד, לאיסלנד ולאמריקה מאות שנים לפני קולומבוס, בקייב הם ייסדו ממלכה שתיקרא רוסיה. הם הגיעו בסירותיהם מטילות האימה, או הלכו, כמו אלדד הדני, מרקו פולו או איבן באטוטה. הרי האדם, עוד טרם היותו הומו ספיינס, יצא לחפש מקומות טובים יותר. מולדתנו היא הסוואנה האפריקנית ומאז התפזרנו בעולם. העם היהודי, נזכיר, מתחיל עם אברהם באור כשדים. וגם אחרי ההגעה לארץ זבת החלב והדבש עברו שני דורות בלבד עד שיעקב יורד למצרים כי שרר רעב כבד בכנען. מסין ומרכז אסיה יצאו שבטים נודדים ששטפו את ערבות אסיה ומישורי אירופה - ההונים, הסלג'וקים, הממלוכים, העותמנים, המונגולים. סוחרים התנהלו בדרך המשי, מטיפי דת, צבאות, הרפתקנים, פליטים, אצילים שחינם סר, איכרים שאיבדו את אדמתם - כולם נטלו את מקל הנדודים, כתבו על האנשים שפגשו, המקומות הנפלאים שראו.

אז מדוע עידן התגליות המודרני מתחיל דווקא עם ממלכה קטנה ונידחת בקצה אירופה? כדי לענות לכך צריך לפנות מזרחה, ולהתחיל את הסיפור עם יורד ים ומגלה חשוב, סיני ממוצא מוסלמי ושמו צ'נג חה (zheng he). כמו שעשו העותמנים לנערים נוצרים בבלקן שהיו ליניצ'רים, נעשה גם לצ'נג חה ולמוסלמים אחרים שבאו בשלטון שושלת מינג שכבשה את אזור יונאן שבו חיו: הוא היה לסריס, ונשלח לחצר הקיסר, שם היה לנאמנו ואיש סודו של יונגלה, קיסר שושלת מינג השלישי. ובשנת 1405 יוצא צ'נג חה למסע הראשון מתוך שבעה, המסעות מכונים מסעות האוצר. הקיסר הסיני שולח משלחות - המילה משלחות או אפילו ציים עושה עוול למציאות - להפגין את עושרה ועוצמתה של סין, לקבל מנחות מהעמים הברבריים, להכפיף ממלכות קרובות ורחוקות למערכת הקיסרית. במסע הראשון השתתפו 317 ספינות, מהן קרוב לשבעים ספינות ענק שכונו אוניות אוצר, וכל אחת מהן הייתה גדולה מהניניה, פינטה וסנטה מריה, שלוש אוניותיו של קולומבוס, ביחד. אורך ספינת הדגל של צ'נג חה היה 120 מטרים, היו לה 5 מפרשי ענק ו-12 סיפונים. מספר אנשי הצוות בצי היה 27,800. כל משלחת מנתה, חוץ מהמלחים והלוחמים, גם כ-200 אנשי רפואה, שני מזכירים, שני רשמי פרוטוקול מטעם משרד הטקסים, חמישה אסטרולוגים, מספר שופטים צבאיים, פקיד - חשב מלווה - מטעם משרד האוצר וכן פקידים זוטרים. הם חיכו לרוחות המונסון החורפי המסייע בשיט מערבה, והגיעו במסעותיהם מים סין הדרומי, דרך אינדונזיה למצרי הורמוז, חצי האי ערב ומזרח אפריקה. ספר פופולרי, "1421" מאת גאווין מנזיס, טען שהצי של צ'נג חה הפליג גם אל האוקיינוס האטלנטי, למערב אפריקה, אמריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה, אך תיאוריה זו לא מקובלת על מרבית החוקרים. צ'נג חה, מגדולי הימאים בהיסטוריה, מת, כיאות, בים בשנת 1433, אך המסעות היו הצלחה אדירה. סין הייתה המעצמה הימית הגדולה והחזקה בעולם, ללא שום מתחרים, אבל אחרי המסע השביעי הקיסר מורה להעלות את הצי לחוף ולשרוף אותו. לא עוד תצא סין אל הים, עד ימינו.

מדוע?

אולי הפתרון נמצא, באותה תקופה בדיוק, בכתביו של הפילוסוף המוסלמי איבן חלדון, הכותב בספרו "מוקדימה" בשנת 1406, שנה בדיוק אחרי המסע הראשון של צ'נג חה שעליו כמובן לא ידע דבר: "מעבר להרים נמצאות ארצות הפרנקים ומה נמצא שם יודע רק אללה". הנקודה היא שאם חלדון רצה כל כך לדעת מה מתרחש בארצות הפרנקים - כלומר הצרפתים, הנוצרים - איש לא עצר בעדו לצאת ולבדוק. אין דרכונים ביומטריים - הדרכון הוא יציר המאה העשרים - אין הסכמי שנגן, אין ויזות.

אבל הנקודה, הסיבה שבגללה חלדון תוהה ולא ממשיך, שקיסר סין מעלה את הצי על החוף, היא תרבותית. האסלאם וסין מסתגרים בתוך עצמם. התפיסה הדתית האסלאמית, התפיסה הקונפוציאנית של בכירי החצר הקיסרית אומרת, ולא בלי סיבה, שהם נעלים. האסלאם וסין הרי הולכים מחיל אל חיל כבר מאות שנים. בעוצמה צבאית, בכלכלה, בתרבות, במדע באמנות - אין להם מה ללמוד מהכופרים, וכמובן הרי גם אסור ללמוד מהכופרים, ועל כן הם מסתגרים בתוך עצמם.

וכאן, בעיתוי המקרי אבל המעולה הזה, מגיע להיסטוריה נסיך פורטוגלי. אנריקה, בנם השלישי של המלך ז'ואאו הראשון והמלכה פיליפה מלנקסטר, אחותו של הנרי הרביעי, מלך אנגליה שנולד ב-1394. הוא מכונה אנריקה הנווט, או אנריקה הספן, למרות שמעולם לא עלה על אונייה כחוקר ולא השתתף בשום מסע מהמסעות שהפכו את ארצו, ביוזמתו, לאימפריה. משימתו, מרגע שעמד על דעתו, היא כיבוש בשם האל הנוצרי, פורטוגל והביזה, לא בהכרח בסדר הזה. כצלבן באופיו ודעותיו, מסעו הראשון היה לכיבוש סאוטה, כיום מובלעת ספרדית במרוקו. בעיר היו 24 אלף חנויות מסחר משגשגות, ובהן כל טוב מאפריקה - אוצרות, תבלינים, שטיחים, זהב. אחרי הכיבוש העיר מתה, המסחר נפסק. אבל הנער הצעיר - אז בן 19 בלבד - הבין שיש לחופי אפריקה ודרומה עושר רב. לכל ידוע שיש במזרח אסיה עושר אגדי, ואנריקה החליט שהעושר הזה יהיה לפורטוגל, מדינה בת פחות ממיליון בני אדם.

אבל לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. פורטוגל מוקפת ים משלושה עברים, והיא אומה של סוחרי ים ויורדי ים. אנריקה, שמעולם לא נישא ולא הותיר צאצאים, מחליט לגשת לנושא בצורה מדעית. ובדיוק לפני 600 שנים, ב-1418, הוא מקים ומממן בכף סגרש לחופי האוקיינוס האטלנטי, הנקודה הכי דרומית-מערבית בפורטוגל ומכאן גם באירופה כולה, בית ספר, מכון מחקר לימאות וקרטוגרפיה. הוא מזמין מומחים, מלומדים, רבי חובלים, משרטטי מפות, עושי מכשירים, בוני מצפנים, תופרי מפרשים, בוני ספינות, ושאר בעלי מלאכה המשתקעים בעיר. יש שם נוצרים, מוסלמים ויהודים. פורטוגלים, גרמנים, איטלקים וסקנדינבים. הנושא הקריטי הוא מיפוי. על כן מזמין אנריקה יהודי קטאלני ממיורקה, יהודה קרשקש שמו, בנו וממשיכו של הקרטוגרף והגיאוגרף הנודע אברהם קרשקש - האדם ששרטט את האטלס הקטאלני ב-1375, אטלס שהעניקה ספרד למלך צרפת, אחד האוצרות הגדולים של הספריה הלאומית בפאריס. יהודה הופקד על איחוי המפות, האגדות, השרטוטים שנעשו בידי מלחים שיכורים והערכות מרחק של קברניטים בים סוער כדי לנסות ולהתחיל ספריית מפות אמינה, בתקופה שבה רק אירופה הייתה מוכרת, ברובה, אסיה כמעט ולא, אפריקה פרט לחופים בצפון כלל לא, אמריקה, אוסטרליה, אנטארקטיקה - איש באירופה לא ידע שהן קיימות. ובמפות ובגלובוסים התנוססו על שטחים נרחבים המילים: "HIC SVNT DRACONES", כלומר כאן נמצאים דרקונים.

צריך להזכיר את כוכבת המסעות - הקרבלה הקלה, המהירה, בעלת כושר התמרון, וזו שיכולה להפליג למרחקים גם בסערות. האונייה הזו היא אחת ההמצאות החשובות בהיסטוריה, והיא שופרה כשהפורטוגלים למדו מהמוסלמים לשים על התורן האחורי מפרש משולש שאיפשר להם להפליג בזווית של עד 56 מעלות מהרוח. כבר ב-1415 הגיעו הפורטוגלים לאיים הקנריים. חמש שנים אחר כך לאיים האזוריים ולמדיירה, ואז איי כף ורדה. הם יצרו רצף של בסיסי אספקה, אבל זו הייתה רק ההתחלה. הפרס הגדול, הידוע רק חלקית, השתרע הרחק במזרח הבלתי ידוע.

אבל איך מגיעים לשם? שטים דרומה, צמוד לחוף האפריקני בתקווה שהוא מסתיים - הרי איש לא ידע - אולי אפריקה מגיעה עד הקוטב הדרומי? אולי מעבר לו? ואז פונים מזרחה אל הודו. קל בתיאוריה. המציאות היא כבר עניין אחר. אנריקה מתחיל לצייד ולשלוח משלחת אחר משלחת דרומה, לאפריקה.

המחסום הגדול הראשון היה כף בוז'אדור, בסהרה הדרומית. לכאורה מה הבעיה? הוא אפילו לא בולט מדי לכיוון האוקיינוס. אבל שילוב של רוחות וזרמים נגדיים הביאו לכך שאי אפשר היה לעבור אותו מצפון לדרום, קרוב לחוף. והימאים פוחדים להתרחק אל האוקיינוס המאיים, הבלתי נודע. במפות של הזמן כתוב שמעבר לכף נמצא "ים החשיכה". לא שם מזמין, תסכימו. אנריקה שולח 15 משלחות תוך עשר שנים, כולן נכשלות וחוזרת. בסופו של דבר היה זה ז'יל איאנש שהצליח ב-1434 לצלוח את המכשול הפסיכולוגי האדיר הזה, אחרי שהובטח לו אוצר. הוא הבין את בעיית הזרמים והרוחות, וכשהגיע לאזור הסתובב ויצא אל מרחבי הים לכיוון צפון מערב, כשהוא מחשב את עוצמת הזרם ואז מפליג דרומה ומזרחה בעזרת הרוחות, ומצליח לעבור את הכף. זו הייתה נקודת המפנה. פשוטו כמשמעו.

"זה הסיפור על גיבורים שעזבו את פורטוגל מולדתם מאחוריהם ופתחו את הדרך לציילון והלאה משם, על פני ימים שלא שט בהם אדם לפניהם", כך פתח המשורר הפורטוגלי הגדול לואיש קמואנש בסוף המאה ה-16 את יצירתו "הלוזיטאנים", על המגלים הגדולים הפורטוגלים. הלוזיטאנים הם הפורטוגלים, על שם הגיבור המיתולוגי שיישב ראשון את הארץ. האפוס איננו, כמקובל, שיר הלל לגיבור אחד, כמו האודיסיאה. הוא מפאר מאמץ מדיני רצוף, התגייסות של מדינה המשקיעה את משאביה בחוכמה על פני 150 שנה - ומקימה אימפריה. אנריקה מת בשנת 1460, מעולם לא הפליג על אחת האוניות שמימן ועיקר הישגי הגילויים הפורטוגלים, והעושר בזהב, תבלינים ועבדים יהיו אחרי מותו. אבל בלעדיו זה לא היה קורה.

המלך מעניק לאחד מעשירי ליסבון, פרנאו גומש, מונופול על הסחר בתנאי שהוא ירחיב את התחום המוכר לפורטוגלים במאה פרסאות - בערך 500 קילומטרים - מדי שנה במשך חמש שנים. והוא עושה זאת. וכף בוז'אדור בשום פנים אינו האחרון. ישנו כף נון, כלומר כף אף אחד. כי איש לא הפליג מעבר לו ושב לספר על כך. הפורטוגלים יודעים שהשמש שם חורכת כל דבר ושורפת אותו - לראייה האנשים הנמצאים שם נשרפו בשמש עד שעורם השחיר. אבל האוצרות שהובטחו היו תמריץ מספק, וההתקדמות המשיכה דרומה, מעבר לנקודה המערבית ביותר ביבשת אפריקה, כף ורדה, אותה חוצה דיניש דיאש בשנת 1455.

במטען שנשא דיאש, כמו כל המגלים הפורטוגלים, היו גם הפדרואס: עמודי אבן, בראשם צלב, ובהם כתובת בלטינית, פורטוגלית וערבית, המודיעה שהמקום הזה שייך למלך פורטוגל. הם הציבו אותם בכל מפרץ וכף, וחלקם נמצאים שם עד היום.

בחצי הכדור הצפוני ידעו הימאים להתמצא, בעזרת כוכב הצפון. אבל משחוצים את קו המשווה דרומה, מה ניתן לעשות? יש פיתרון, אבל הוא נמצא בספרד, ומפות, עזרי ניווט וכל השאר הם סודות מדינה. עד גירוש ספרד, כש-150 אלף יהודים ספרדים עוברים לפורטוגל, כי האקלים דומה, השפה גם, ויש קרבה למקום ממנו גורשו ואליו קיוו רבים לחזור. לימים, אגב, כשפורטוגל תבוא בשלטון ספרד עם חתונה מלכותית, כבר לא יקבלו יהודי פורטוגל את הברירה בין התנצרות לגירוש - הם רבים מדי, כלכלת פורטוגל תלויה בהם מדי. וכולם ינוצרו בכפייה - או יומתו. פרק אפל, נורא ופחות מוכר בתולדות עמנו.

אבל זה בעתיד, אמנם הקרוב. ומלך פורטוגל מקים ועדה לקביעת קו הרוחב הגיאוגרפי, סיוע לניווט (סיפור מציאת קו האורך, הוועדה שבראשה עמד אייזיק ניוטון הדגול והמכשיר שבנה השען ג'ון הריסון, יחכה), ובראשה שניים - אברהם זכות ותלמידו יוסף ויויניו, מתמטיקאים ואסטרולוגים מאוניברסיטת סלמנקה. זכות כתב את "אלמנך פרפטאום" בעברית, ויויניו תרגם את הטבלאות שהסבירו איך מוצאים מיקום באמצעות נטיית השמש ללטינית, זו תהיה שיטת הניווט לעשורים רבים.

הפורטוגלים המשיכו דרומה, אוניותיהם מלטפות את החוף. בסביבות 1470 חצו את קו המשווה, כאשר יש ויכוח היסטורי מי בעצם היה הראשון לעשות זאת. דיוגו קאו המשיך דרומה, בשני מסעות, כאשר בראשון, בשנת 1482 הגיע לשפך נהר הקונגו ובשני, שלוש שנים אחר כך, לנמיביה. בין משימותיו - נצרות. לא, לא המרת הדת של הילידים, זה יבוא שנים רבות אחר כך. הוא מחפש ממלכה אגדית.

זה 300 שנה שהנוצרים מחפשים את הממלכה הנוצרית האבודה של הכומר יוחנן, פרסטר ג'ון. האגדה המקורית סיפרה שיש ממלכה כזו בעורפם של האויבים הגדולים הבאים ממזרח, העמים רכובי הסוסים - ההונים, המונגולים, העותמנים הבאים מקצה אסיה. הם שכנעו עצמם שיש ממלכה נוצרית אדירת כוח שאם רק ימצאו אותה יוכלו להתגבר על המוסלמים, על גלי הפולשים. לימים הגיעו שמועות מעורפלות על ממלכה נוצרית באפריקה. אכן הייתה - חבש, אבל המיתוס דיבר על ממלכה צלבנית חזקה. ולכל שפך נהר - קונגו, סנגל, ניז'ר - שקאו מגיע הוא שט לתוכו, מקווה לשווא שיוביל אותו לממלכה האבודה.

כבר עתה, 60 שנה בלבד אחרי שהחל הפרויקט הלאומי, הוא מחזיר את ההשקעה ומעבר לכך. החופים מול מפרץ גינאה נקראים בהתאמה חוף הפלפל, חוף הזהב, חוף השנהב וחוף העבדים, על שם הסחורות הכה רווחיות הבאות משם. חוף השנהב שמרה על שמה עד היום, חוף הזהב נקראה כך עד קבלת העצמאות ב-1957, אז שינתה שמה לגאנה. הסחר העסיק 25 קרבלות בשנה, וזה עוד לפני ההגעה לקצה אפריקה.

הבא בתור הוא ברתולומיאו דיאש. הוא יוצא למסע להגיע להודו (וזיכרו, בשלב זה איש אינו יודע אם אפריקה בכלל מסתיימת. אולי היבשת ממשיכה עד לקוטב הדרומי, ומעבר לו?) עם שתי קרבלות וחידוש חשוב - אוניית אספקה. דיאש נכנס להיסטוריה בטעות. הוא הפליג דרומה, קו החוף בטווח ראיה משמאלו, ונתקל בסערה אדירה. כדי לשרוד הוא נאלץ לסגת, להפליג צפונה ומערבה. אז, כששככה הסערה, שב דרומה ומזרחה, ועלה על זרם תת-ימי שהשיט אותו חזרה אל החוף. ב-3 בפברואר 1488 הוא מגיע לאדמה, למפרץ מוסל, כ-400 קילומטרים ממזרח לקייפטאון של ימינו. הוא המשיך לאורך החוף וכשהחל להפליג צפונה ומזרחה, הבין שעלה במקרה על הדרך לעבור את כף התקווה הטובה - לא, כמו שהאינסטינקט מורה, להפליג קרוב לחוף כל הזמן, אלא להתרחק ממנו, להפליג בכיוון ההפוך זמן רב אל תוך האוקיינוס ואז לעקוף את הכף.

אבל הקפת אפריקה אינה המטרה, אלא האמצעי להגיע להודו. דיאש רצה להמשיך, אבל שאר הקברניטים מרדו בו והוא נאלץ לחזור שבור לב הביתה. הוא קרא לכף שאותו מעולם לא ראה פיזית כף הסערות. המלך, שהבין משהו במיתוג ושיווק, שינה את השם לכף התקווה הטובה.

כשחזר דיאש כגיבור בדצמבר 1488, חיכה לו קהל עצום על החוף וביניהם כריסטובל קולון, איטלקי שמוכר יותר בגירסה הספרדית של שמו, כריסטופר קולומבוס. הוא בא כדי להציע לפורטוגלים דרך חדשה ונועזת להגיע להודו, להפליג מערבה במקום מזרחה. עם שובו של דיאש, הבין מיד שנכשל - לפורטוגלים יש כעת דרך בטוחה להגיע להודו. אין להם שום סיבה להיכנס להרפתקה של מציאת הודו בהפלגה מערבה אם יש להם נתיב קל יחסית וידוע מזרחה. הוא יצטרך למכור את הרעיון הנועז שלו למישהו אחר. מלכי ספרד למשל. דיאש ימות בים, כראוי, בסופה, כקברניט במשלחתו של פדרו קברל שגילה את ברזיל בשנת 1500, אבל אנו מקדימים את המאוחר.

עם שובו של דיאש ב-1488, יש עשור של הפוגה בפורטוגל. אין משלחות גדולות, ולא ברור למה, כי הכול ידעו שאבן הנגף הגדולה ביותר בדרך להודו - גילוי המעבר הדרומי סביב אפריקה - סולקה. אבל אין ואקום ביקום, ומעבר לגבול, ב-1492, שני אירועים הרי גורל וקשורים זה לזה מתרחשים. הראשון הוא השלמת הכיבוש הנוצרי מחדש של ספרד, בעצם איחוד בכפייה של ספרד תחת הכתר המשולב של קסטיליה וארגון, המלכים הקתולים פרננד ואיזבלה. ומיד עם השלמת הכיבוש הנוצרי, מגורשים היהודים והמוסלמים שמסרבים להתנצר. ובתום הפרויקט הזה אפשר להתפנות הלאה, ובאותה שנה בדיוק ספרד, שמזה זמן מריירת כשהיא רואה את שכנתה הקטנה עושה הון ממסחר בינלאומי עם אפריקה והמזרח הרחוק, רוצה גם. הנתיב סביב אפריקה פורטוגלי ומבוצר עם תחנות מסחר וצבא, וספרד זה עתה יוצאת ממלחמה בת עשרות שנים. צריך לחשוב מחוץ לקופסה, וכך מטים אוזן לרעיון של קולומבוס. נותנים לו שלוש קרבלות - נינה, פינטה וסנטה מריה - ואת ברכת הדרך. הוא יצא ב-3.8.1492, וב-12.10 נחת באחד מאיי בהאמה. "ביום השלושים ושלושה לצאתי מהאיים הקנאריים הגעתי אל ים הודו, ושם מצאתי איים רבים המיושבים אנשים רבים מספור, ועל כולם תפסתי חזקה בלי התנגדות בשם מלכנו ברוך המזל מאין כמותו, בהשמיעי הכרזה כדין ובהניפי דגלים", כתב למלך.

קולומבוס הוסיף ביומנו משפט מבשר רעות ונבואי: "עם חמישים איש נוכל לשעבד את כולם". ערב בוא האירופים לאמריקה, חיו בשתי היבשות כ-70 מיליון בני אדם. כעבור 200 שנה הם מנו 3.5 מיליון בלבד. האינואיטים כמעט ונכחדו בעיקר בגלל שלא היו מחוסנים מפני המחלות שהביאו האירופים והילידים, האינדיאנים והאסקימואים.

בדרכו לאמריקה טען קולומבוס לבעלות ספרד על איים שפורטוגל טענה גם היא לבעלות עליהם, כי הם קרובים לאיים האזוריים. ופונים לבורר, ממשפחת פשע כמובן - משפחת בורג'יה בעלת המעמד. הוא האפיפיור. רודריגו בורג'יה, האבא של לוקרציה וצ'זרה, אלכסנדר השישי, אחד האנשים הכי פחות קדושים בהיסטוריה. והוא יושב על המדוכה, ומחליט, בצורה עוצרת נשימה בחוצפתה, לחלק את העולם בין ספרד לפורטוגל הקתוליות. הפסיקה מתפרסמת ב-7.6.1494, קו הגבול יהיה 46 מעלות ו-37 דקות, קו החוצה את יבשת אמריקה, שהופך את ברזיל, עוד לפני שהתגלתה, לפורטוגלית, ואת שאר אמריקה הלטינית לספרדית.

מובן שאיש לא שאל את הילידים לדעתם על חלוקתם בידי שתי ממלכות בקצה אירופה, או את אנגליה ושאר כופרים נוצרים. מלך צרפת למשל, הקתולית אף היא, התפוצץ מזעם ודרש מהאפיפיור לראות את הסעיף בצוואת אדם הראשון שבו הוא מוריש את העולם לספרד ופורטוגל דווקא.

קולומבוס חזר מהודו, או כך סבר, ופורטוגל המשיכה בתכנית האב להגיע לתת-היבשת דרך עיקוף אפריקה. ואחרי שנתיים של הכנות יוצא המסע בהנהגת ושקו דה גאמה, ימאי נפלא, אדם קשוח ואכזרי, מנהל משא ומתן מוכשר עם מלכים ומלחים. שתי קרבלות בנות מאה טונות, אחת בת חמישים טונות וספינת אספקה בת מאתיים טונות ובה אספקה לשלוש שנים. מצטיידים גם בטבלאות של זכות, כומר ועמודי אבן לקביעת בעלות, ויוצאים לדרך ב-8.7.1497. ארבעה חודשים אחר כך הקיפו בקלות את כף התקווה הטובה, כי דיאש היה הנווט, ואז המשיכו לאורך החוף, אל קניה של ימינו, ומשם פנו מזרחה עם רוחות המונסון. 23 ימים אחר כך, תשעה חודשים אחרי יציאתם לדרך, הגיעו לקליקוט, קנו זעפרן, קינמון, ציפורן ופלפל ופנו לחזור, לא לפני שהחליטו משום מה שהמקדשים ההינדים שמצאו הם נוצרים.

דה גאמה ראה את העושר המופלג של קליקוט, לא ממלכה גדולה, צייד שייטת פורטוגלית, וחזר להודו. והאדם האירופי מוכיח את עליונותו, הטכנולוגית כמובן, על הממלכות ההודיות בזירה הקובעת באמת, בסופו של דבר: שדה הקרב. הצי מצויד בתותחים ואין לאסיאנים שום מענה. הוא משמיד את שלטון קליקוט, משאיר שם את דודו בראש שייטת בת חמש אוניות קרב - תחילת הנוכחות הקבועה של צי אירופי חמוש במימי אסיה. תוך שנים ספורות ממסע דה גאמה המסחר המוסלמי-ונציאני, ששלט בסחר עם המזרח בדרך היבשה, הסתיים.

פדרו קברל יצא לדרכו בשנה שבה שב דה גאמה, ותבע בשנת 1500 בעלות על ברזיל ומוזמביק. עשור אחר כך אלפונסו דה אלבוקרק כובש את הורמוז, הנמל האסטרטגי, ואת גואה, ושנה אחר כך את איי מולוקה, איי התבלין המיתולוגיים.

ממשיכיו של קולומבוס יהיו אמריגו וספוצ'י, הנווט הראשי של ספרד, שערך ארבעה מסעות לאמריקה והיה האדם הראשון המבין שמדובר ביבשת חדשה ולא בהודו. היבשת תיקרא על שמו בטעות, אחרי ששרטט מפות סבר שהוא ולא קולומבוס הגיע אליה ראשון, והטעות התקבעה. חואן פונס דה ליאון, מושל פורטו ריקו ומייסד סאן חואן, יוצא ב-1513 לכבוש את היבשת מולו ולמצוא בה את מעיין הנעורים המיתולוגי. הוא מגיע אליה ביום הראשון של חג הפסחא, היום נקרא פסקוה דה פלורס בספרדית, פסקוה פלורידה בלטינית. נחשו לאיזו מדינה בארצות הברית של היום הוא הגיע.

והיו עוד, מגלים נשכחים יותר: דה בלבואה הראשון שאחרי מסע רגלי מפרך בג'ונגלים של דרום אמריקה ראה את האוקיינוס השקט בספטמבר 1513. פרנסיסקו דה אורלנה שיצא להביא אוכל למשלחת שלו, סטה בדרך, הגיע לנהר עצום וחקר אותו אלפי קילומטרים עד הים. לטענתו ראה שם שבט של נשים לוחמות, כמו האמזונות היווניות המיתולוגיות, והנהר נקרא על שמן.

הרננדו דה סוטו היה לאדם הלבן הראשון הרואה את הנהר שהאינדיאנים קוראים לו אבי המים - מיסיסיפי. פרנסיסקו דה קורונאדו היה הראשון המביא סוסים לצפון אמריקה, הראשון שראה ביזון - באפלו, הראשון שהגיע לגרנד קניון. וכמובן היו הכובשים, הקונקיסטדורים פיסרו משמיד האינקה, קורטס משמיד האצטקים, אנשים שביצעו רצח עם וביזה בהיקפים בלתי נתפסים עם כמה מאות לוחמים רכובים בלבד.

גם כאשר הובן שקולומבוס גילה יבשת חדשה ולא את הודו, אמר לעצמו יורד ים פורטוגלי, פרדיננד מגלן, שהרעיון הבסיסי עדיין תקף - להגיע לאיי התבלין בהפלגה מאירופה מערבה. מגיעים לאמריקה, מקיפים אותה מדרום, מפליגים עוד כמה ימים ומגיעים. מה יכול להשתבש?

הוא לא יודע אם יש אפשרות לעקוף מדרום או מצפון. לא מתאר לעצמו שמהצד השני של אמריקה יש אוקיינוס ענק המפריד בינה לבין אסיה. ההערכה, בעקבות טעות של מייסד מדע הגיאוגרפיה תלמי, שהיקף כדור הארץ הוא בערך מחצית מהיקפו האמיתי.

בגלל עניין קטן של סחר עם מוסלמים נאלץ מגלן לגלות מפורטוגל לספרד, והוא מסביר להוד מלכותו שהוא יוכל להגיע לאיי התבלין בשיט מערבה, בקו הרוחב 75 מעלות דרום. המלך מוכן לממן ספינות, מגלן יממן את הצוות, ובספטמבר 1519 הוא יוצא למסע עם חמש אוניות. השייטת מגיעה לאמריקה בנובמבר, ומתחילה להדרים לאורך החוף. הם חולפים בפטגוניה וחוזרים לשוט באוגוסט 1520. הוא דיכא מרד, שבו אוניה אחת טובעה ואחרת נמלטה חזרה לספרד. בכל שפך נהר - ריו דה ז'נירו, נהר פלאטה - הם מקווים שאולי זה המצר המקווה שיחצה את היבשת. והם מגששים, וחוזרים בהם. ואחרי שורת אכזבות הם מגיעים בחודש אוקטובר למצר נוסף ומתחילים להפליג לתוכו. חורף נוראי, רוחות, גלי ענק. הם מפליגים בניווט עיוור, על פני 500 קילומטרים ובמשך 38 ימים. הוא קרא לו מצר כל הקדושים, כיום הוא ידוע כמיצר מגלן. הם באימה מובנת לחלוטין - המלחים רואים הרים מושלגים מצפון ומדרום. הם אינם יודעים אם יש ים פתוח בסופו של דבר. הם רואים את המדורות של הילידים ועל כן קוראים לאזור טיירה דל פואגו - ארץ האש. ובסופו של דבר הם יוצאים אל ים שקט, נינוח. הם לא ייאלצו להתמודד עם רוחות הסופה של כף הורן, הנקודה הדרומית ביותר של יבשת אמריקה.

מגלן קרא לגוף המים הזה על שם התכונה שראה במו עיניו - האוקיינוס השקט. הוא המשיך בדרכו, צפונה, 1,600 קילומטרים לאורך החוף, גילה זרם מים צפוני-מערבי והחליט להסתפח אליו. החלטה נמהרת. אין לו מושג מה גודל האוקיינוס, הוא לא מצטייד מספיק, אין כמובן מפות. הם שטים 98 ימים בים פתוח לחלוטין, בלא לראות יבשה.

וכך כתב ביומן הספינה מלח בשם פיגאפטה (מתוך "תולדות העולם בציטוטים"): "תכופות היינו ניזונים בנסורת עץ. אפילו העכברים המעוררים בחילה איומה באדם היו למאכל תאווה, עד שהיינו משלמים חצי דוקט עבור עכבר אחד". לבסוף הגיעו לאיים שהוא קרא להם איי לזרוס הקדוש, לימים נקראו על שם מלך ספרד פליפה, כלומר הפיליפינים. שם הצטיידו, המשיכו לסבו, שם הסולטן שכנע אותם שהוא נוצרי טוב והם הצטרפו למלחמתו נגד שליט אחר. מגלן נהרג בקטטה אחרי כמעט שלוש שנות הפלגה, ונכנס להיסטוריה כפורטוגלי, האדם הראשון, שהקיף את העולם, אבל למעשה הפליג תחת דגל ספרד ולא השלים את המסע. סגנו, סבסטיאן דל קנו, לקח פיקוד. אין מספיק אנשים לאיוש שלוש אוניות, על כן שורפים אחת מהן וציוותה מתפצל בין השתיים הנותרות, טרינידד וויקטוריה.

מסע התלאות טרם הגיע לסיומו. טרינידד במצב כה גרוע עד שחוששים שהיא לא תעמוד בזרמים וברוחות של כף התקווה הטובה, ושולחים אותה חזרה בדרך שבה באו, דרך אמריקה. האוניה ספרדית, והם שטים במים שהאפיפיור פסק שהם פורטוגלים. טרינידד נתפסת בידי הפורטוגלים וציוותה נופל בשבי. ויקטוריה חזרה בספטמבר 1522, שלוש שנים אחרי שיצאה לדרך, מלאה במטען ציפורן מאיי התבלין הפורטוגלים. המסע סביב העולם השתלם, מסחרית. איש כמעט פרט למשפחות המלחים לא התייחס לכך ש- 280 בני אדם יצאו לדרך, רק 31 חזרו עם ויקטוריה, ו-4 נוספים מצוות הטרינידד שבו מהשבי הספרדי אחרי ארבע שנים נוספות.

תוך מאה שנה בלבד, מהרגע שבו הקים אנריקה הנווט את מכון המחקר שלו ועד מסע מגלן, העולם השתנה. האימפריה של פורטוגל שלטה בימים ובסחר העולמי: מאיי התבלין בדרום מזרח אסיה, דרך תחנת סחר בנגסקי שביפן וגואה, האיים האזורים והקנרים, כף ורדה, אנגולה ומוזמביק ועד לברזיל. המסע של אנריקה הנווט היה לסיפור הצלחה כביר. אבל כבר בזמן שבו האפיפיור חילק את העולם בין פורטוגל וספרד בלבד, כשקולומבוס ומגלן יצאו אל הים, החלו מדינות נוספות השוכנות לחוף הים, אנגליה והולנד בראשן, להרהר בהקמת מושבות ואימפריות סחר משלהן. הן תמשכנה את עידן התגליות והמסחר, יורידו את ספרד ופורטוגל מעמדת הבכורה, וישלימו ואת ההשתלטות האירופית על העולם.