פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החמצת המאה: מה השתבש בהפגנת ערביי ישראל בכיכר רבין?

      לראשונה בתולדות המדינה התארגנה החברה הערבית בישראל למחאה נגד השלטון במתכונת של הפגנת ענק בכיכר רבין נגד חוק הלאום. למרות אווירת התרוממות הרוח, הנפת דגלי פלסטין בהפגנה פגעה בהעברת המסר החשוב של דמוקרטיה וחברה שוויונית שאותו התכוונו מארגני ההפגנה להעביר

      הדברים הבאים נכתבים מתוך כאב עמוק על החמצת הזדמנות גדולה, שיכולה הייתה למנף את יחסי רוב ומיעוט בישראל, את יחסי יהודים וערבים, לרמה שלא ידענו כמותה מאז קום המדינה. אך משהו השתבש בתהליך הזה והותיר את כל שוחרי האחווה והשלום עם תחושה חמוצה מאוד, עמוק עמוק בתוך הלב. לראשונה בתולדות המדינה מתארגנת החברה הערבית בישראל למחאה נגד השלטון במתכונת שכזאת.

      לראשונה, היא בוחרת באחד האתרים היותר מזוהים עם הישראליות, כיכר רבין. לא בסחנין לא בעראבה ולא באום אל-פחם. אין הכרה גדולה מזו בתשתית התרבותית של החברה הישראלית. זה המקום שבו יהודים ישראלים הביעו מאז ומתמיד את מחאתם וזה המקום שבו ערבים ישראלים בוחרים להביע את מחאתם. זה המקום שבו רמטכ"ל "ששת הימים" וראש ממשלת השלום נרצח בידי מתנקש יהודי, וזה המקום שבו ערביי ישראל רואים בו כאחת מפסגות המחאה שלהם.

      מחאת חוק הלאום, כיכר רבין ת"א, 11 באוגוסט 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      ההפגנה נגד חוק הלאום, בשבוע שעבר (צילום: אלעד מלכה)

      משתתפים רבים, ערבים כיהודים, מספרים שהאווירה בכיכר הייתה של התרוממות רוח, של אהדה לציבור הערבי ושל אחווה בין סקטורים רבים ובכללם ערבים מגוונים שונים ויהודים מזהויות שונות. בעיקר נשים משני הצדדים, שניכר היה לפי מלבושן מיהן, הלכו יד ביד בכיכר. הדוברים היהודים והערבים האשימו את ממשלת ישראל בשתי הלשונות, ומחו יחדיו כנגד חוק הלאום, נגד האפליה ונגד גילויי הגזענות. חגיגה לחברה האזרחית בישראל והצגת מודל ראוי בהחלט לעמים השכנים.

      השיבוש החל כשקבוצת צעירים שחזרה את הטקס המקובל אצל הפלסטינים מיהודה, שומרון וחבל עזה, כשהם מפגינים נגד הישות הציונית, נגד עצם קיומה של מדינת ישראל ונגד היהדות. דגלי הרשות הפלסטינית הונפו, צעירים קראו לפדות את פלסטין בדם ובאש וקראו להעלות מיליון שהידים לירושלים. אין לי כל ספק, שהמחזה הזה לא נעם לרוב המוחלט של המפגינים הערבים. הם לא יזמו את זה ולא ראו כל ברכה בחגיגת הדמים הזאת.

      מחאת חוק הלאום, מוזיאון ת"א, 11 באוגוסט 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      ההפגנה נגד חוק הלאום, בשבוע שעבר (צילום: אלעד מלכה)

      השיבוש התעצם כשכל תומכי חוק הלאום מן הממשלה, הכנסת ועד אחרון האזרחים היהודים, ראו באותה חגיגת דמים אישור אולטימטיבי להצדקת חוק הלאום. לא זו בלבד, קבוצת ענק של יהודים, שלא הייתה שבעת רצון מן החוק, נדחפה לידיהם של תומכי החוק ויישרה קו יחד עמהם. הרשתות החברתיות התמלאו בתגובות אכזבה מרה של יהודים מתונים שנאלצו לפנות ימינה ולכרוך את הרוב המתון של המפגינים הערבים עם המיעוט הקיצוני והמזיק. אפשר לבקר את ההחלטה של היהודים האלה, אבל אי אפשר להתווכח עם התופעה. מרגע שהדברים מצטרפים לכלל תופעה, הוויכוח על הצדקתה נעשה חסר ערך. החברה הערבית הפסידה כמות הגונה של תומכים יהודים.

      כצופה מן הצד, עלו בי כמה תהיות קשות. ראשית, סוגיית דגלי הרשות הפלסטינית. מדוע לצורך שוויון זכויות בתוך מדינת ישראל מניפים המפגינים דגלים של ישות מדינית אחרת. האם זה בדיוק מה שיקדם את ביטול חוק הלאום המפלה ומה שיקדם את שוויון הזכויות ההכרחי בין ערבים לבין יהודים בישראל? מדוע הרוב השפוי שבהפגנה לא הסתייג מחגיגת הדמים הזאת, לא בזמן שהתרחשה בכיכר ואף לא לאחר מכן.

      כשפרסמתי את התהיות האלה, רוב אחיי הערבים התבצר בהצדקת הנפת הדגלים. חלקם אמר בכנות שזהו הדגל המייצג את הלאום הפלסטיני, והם כבני הלאום הזה רואים בדגל הזה כדגל שלהם. לגבי חגיגת הדמים, לא היה מי מבין אחיי הערבים שידע להתייחס. מעטים שבהם האשימו אותי, כמו את התקשורת, שאני מנפח תופעה קטנה ובכך מעיב על האירוע כולו. נו, שיהיה.

      הפגנת חוק הלאום בכיכר רבין בת"א, 11 באוגוסט 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      ההפגנה נגד חוק הלאום, בשבוע שעבר (צילום: אלעד מלכה)

      מאחר שאני מעורה היטב בחברה הערבית, ואני בהחלט רואה אותה בחזוני כשותפה מלאה לניהול מדינת ישראל, ישנם לא מעטים מאחיי הערבים הנותנים בי את אמונם. עובדה זו אפשרה להם לכתוב אלי הודעות פרטיות המבטאות את שאט הנפש שלהם מחגיגת הדמים שהתרחשה בכיכר. כך כותב אלי אחד מאחיי הערבים: "יהיה בסדר. אבל צר לי שהקול השפוי הזה אין לו מקום בקרב חברינו (הערבים). דע לך אחי היקר, זה רק משרת את הימין. ורק מחזק את עמדתם כמה היה צריך חוק הלאום. המבסוט הגדול מכל זה רק ביבי. ומה שלא הצליח לעשות בחוק הלאום, חברינו (הערבים) עשו את זה במקומו.

      כמו היהודים, שאחרי שבעים שנה לא מכירים בזה שיש עם אחר, שחי איתם. גם הערבים, אחרי שבעים שנה, שחיים במדינת ישראל, עדיין לא מעכלים שיש רק דגל אחד במדינה הזו. לאן נגיע אחי היקר, לא יודע עם המשוגעים משני הצדדים. ומאוד נהניתי לקרוא את המאמר שלך". אחות ערביה אחרת מפנה את תשומת לבי: "מרואן דווירי, פסיכולוג ידוע ומכובד ובעל דעה, סוף סוף מדבר על האמת והאירוניה בהרמת הדגל הלא נכון בהפגנה הנכונה".

      מחאת חוק הלאום, כיכר רבין, ת"א, 11 באוגוסט 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      ההפגנה נגד חוק הלאום, בשבוע שעבר (צילום: אלעד מלכה)

      מדוע אותם אחים ערבים, המסתייגים מחגיגת הדמים שבהפגנה, מחווים את דעתם בהודעות פרטיות ולא באופן פומבי? ממה בעצם הם חוששים? אין לי הסבר אחר אלא כך שאימת הרחוב נתונה על כל אחד שיביע דעה אחרת, או הבנה לצד היהודי, או חלילה וחס תמיכה במדינת ישראל (שאיננה בהכרח תמיכה בממשלת ישראל הנוכחית). אני שב ותוהה, כיצד חברה הטוענת בצדק לקיפוח ממניעים בלתי דמוקרטיים נוהגת באופן בלתי דמוקרטי ובלתי פלורליסטי כלפי פרטים וקבוצות בתוכה. סתימת פיות, היא מילה קטנה על התופעה הזאת. אם מישהו מהחברה הערבית יטען שמדובר רק במיעוט לא מייצג, כדאי שיזכור שהוא בעצמו מיעוט בהקשר הרחב יותר של החברה בישראל. מיעוט לא אמור לקפח מיעוט אחר. נאה דורש ונאה לא מקיים?

      רבים מאחיי בימין היהודי קפצו משמחה כאשר קראו את הפרסומים שלי בגנות חגיגת הדמים שבהפגנה. הם כמובן התעלמו מהרצון שלי לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה, שהרי לא כל המפגינים היו שותפים לכך. היו מי שלגלגו על כך שהתעוררתי מתמימותי וגיליתי מיהו האויב האמתי שלנו. היו מי שראו בכך הוכחה לטיפשות ולרשעות כביכול של השמאל היהודי הבוגדני. היו מי שגינו אותי (משמאל ומימין) קשות, על הביטוי השגור אצלי, אחיי הערבים, והיו כאלה שגידפו בלשון שלא ראוי להעלותה על הכתב. אלו לא ימים קלים למי ששם עצמו במרכז שבין שני הניצים, ומנסה בדלות כוחותיו להחזיק בקרעים, בטרם תתפרק החבילה, ונצעד באיוולתנו אל מלחמת לאומים, ונפרק את חברת המופת האזרחית שבנו אבותינו מייסדי הציונות.


      הכותב הוא מרצה ליהדות והחברה הישראלית, סופר ומשורר