פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לבד עם השגרירה, בבית קפה בוושינגטון: הישראלי שידע לדבר אמריקנית

      יממה לאחר תחילת מלחמת לבנון, ופחות מחצי שנה לאחר תחילת תפקידו כשגריר בארצות הברית, טובים קשריו של משה ארנס עד כדי כך שהשגרירה באו"ם יוזמת איתו מגע חתרני כדי להפוך החלטה שקיבל הדרג העליון בממשל

      (הכתבה פורסמה לראשונה ב-16 באוגוסט 2018)

      ארנס (עיבוד תמונה)
      "היא ביקשה להיפגש איתי ביחידות". זכרונות ארנס

      ב-7 ביוני 1982, למחרת תחילתה של מלחמת לבנון, טילפנה ג'ין קירפטריק, השגרירה האמריקאית באו"ם, לשגריר ישראל בוושינגטון, משה ארנס. "היא ביקשה להיפגש איתי ביחידות, בבית קפה", כותב ארנס בזכרונותיו הרואים עתה אור ("למען ביטחון ישראל", ידיעות ספרים). "כשנפגשנו, סיפרה שסגן הנשיא ג'ורג' בוש השתלט על העניינים, בהיעדרו של הנשיא רונלד רייגן, שנסע ללונדון. בוש דוחף לקבלת החלטה נגד כניסת צה"ל ללבנון. היא הייתה אובדת עצות. היא לא הסכימה עם הצעת ההחלטה באו"ם, אבל היה עליה להישמע להוראות. לרייגן נמסר שצוות ניהול מצב החירום, בראשות בוש, החליט פה אחד על תמיכה אמריקנית בגינוי ישראל ובאיום בהפעלת עיצומים נגדה, והוא אישר את ההצבעה. שר החוץ אלכסנדר הייג התערב ושיכנע את רייגן להטיל וטו. הייג טילפן לקירקפטריק דקות ספורות לפני ההצבעה והורה לה להטיל וטו על הצעת ההחלטה".

      זהו, כמדגם מייצג, סיפור הצלחתו וכשלונו של ארנס, "מישה" בפי מכריו. הצלחה בביצוע, כשלון בכיוון - כמובן, הכל בעין המתבונן. ארנס הוא מהטובים במשרתי הציבור בישראל מאז עלייתו של מנחם בגין לשלטון; לפני כן לימד בטכניון והיה סמנכ"ל להנדסה בתעשיה האווירית, חירותניק בודד בין אנשי מפא"י ורפ"י שהתפלגה ממנה. התעופה בישראל הייתה תמיד פוליטית. משרד התחבורה הוחזק בידי אחדות העבודה, המתחרה המסוכנת של מפא"י, ותחבורה בראשית ימי המדינה הייתה בעיקר נמלים. אם הים של אחדות העבודה, יהיה האוויר למפא"י, בפיקוחו של שמעון פרס, כמנכ"ל משרד הביטחון וסגן שר שם, עד שנאלץ לגלות עם רפ"י. לימים רצה שר הביטחון פרס בח"כ הטרי ארנס לתפקיד מדעי בכיר במשרדו. ראש מפלגתו, בגין, לא רצה לוותר עליו.

      מעטים עשו חיל כארנס בכל אחד מתפקידיהם הבכירים - יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שגריר בוושינגטון, שר החוץ ובמיוחד שר הביטחון. הוא היחיד שמילא תפקיד זה שלוש פעמים, ומה עוד בפער של 16 שנה בין תחילת כהונתו הראשונה לסוף האחרונה. ארנס הוא גם שר הביטחון היחיד שהגיע לתפקידו מצויד ברקע מדעי-הנדסי, להבדיל מפוליטיקאים אזרחיים (בן גוריון, לבון, אשכול, פרס, בגין, פרץ, ליברמן) ומאנשי צבא (דיין, ויצמן, שרון, רבין, מרדכי, ברק, בן אליעזר, מופז, יעלון). בפנטגון זה אינו נדיר. שרי הגנה כמו הרולד בראון, ויליאם פרי ואשטון קארטר היו מומחי תוכן במחקר, פיתוח והצטיידות. בארץ היה ארנס סוג לעצמו.

      כנס של המכון למדיניות נגד טרור, ספטמבר 2010 (נמרוד סונדרס)
      מטובי השגרירים הישראלים. ארנס (תצלום: נמרוד סונדרס)

      בסיפור על בוש ורייגן, קירקפטריק והייג, מתומצת המאזן הדו-משמעי של הישגי ארנס. מדינית, הגיע מהאגף הנוקשה של הליכוד - בהקשר זה הוא קיצוני בעור נאור, מייחל לסיפוח השטחים ולהרעפת זכויות שוות למסופחים - והתנגד להסכם השלום עם מצרים. מקצועית, אף ששירת בוושינגטון שנה בלבד, לפני שהובהל לקרייה שהתפנתה משרון במצוות ועדת כהן, הוא מטובי השגרירים הישראלים שם אי פעם. התחרות הייתה קשה: יצחק רבין הרשים את הבירה האמריקנית ביוקרתו כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכבן-שיח אסטרטגי, ושמחה דיניץ השנון השכיל להתחבב על הנרי קיסינג'ר ועל יריבי קיסינג'ר בקונגרס גם יחד. אבל גם ארנס ייבא איתו נכסים, ביניהם נועם אישיותו המאופקת והאמינה, מעמדו הפוליטי (עוד לפני כן סירב להצעת בגין להתמנות לשר הביטחון; הוא אינו מפרט, אך ניכר היה בבגין רצונו לשחק קצת בעצמו בצבא) ושנותיו באמריקה כנער, כמגויס לצבא בשלהי מלחמת העולם השנייה וכחניך המוסדות ההנדסיים הטובים ביותר.

      ארנס, יליד לטביה, דיבר את שפת אמם של הפוליטיקאים והפקידים האמריקנים, ללא מבטא זר. כל קודמיו, מאליהו אילת ועד אפרים עברון, היו יוצאי האימפריה הבריטית או ארץ ישראל. ארנס היה בן-בית בניו יורק, בקליפורניה ובכל מה שבתווך, כולל במדינות הדרום שבבסיסיהן הנידחים הוצב כחייל. זה נתן לו יתרון עצום על דיפלומטים אחרים: קל היה לסנאטור מלואיזיאנה לרופף כפתור ולהאמין שהוא מדבר עם "אחד משלנו". זאת, כידוע, גם מעלתו של הבחור שהתקדם בזכות ארנס, בנימין נתניהו, והסיבה לכך שהוא משגרר לוושינגטון אמריקנים שהיגרו לישראל - מייקל אורן ורון דרמר.

      והנה, בזמן שיא, פחות מחצי שנה לאחר תחילת תפקידו, טובה רקמת קשריו של ארנס כדי כך שהאישה הבכירה במערכת החוץ והביטחון האמריקנית, השגרירה באו"ם, יוזמת איתו מגע חתרני כדי להפוך החלטה שקיבל הדרג העליון בממשל. ארנס מצטנע ואינו כותב אם נותר סביל, לנוכח קובלנת קירקפטריק, אבל הדעת נותנת שהייג, ידיד חדש אך מסור של ארנס, לא פעל סתם כך.

      והיכן, אם כך, הכישלון? בשניים שהם אחד. ראשית, בוש, כמוהו כמקורבו ג'יימס בייקר, אז ראש מטהו של רייגן ולימים שר החוץ של בוש, היה ידיד ישראל ולא עוין אותה, זאת, במובן העמוק ביותר של המושג. בוש, בייקר, קיסינג'ר, ויליאם רוג'רס, ברק אובמה, כולם היטיבו מארנס ומחבריו לדעה לזהות את מיטב התועלת שתצמח לישראל מפשרה גדולה של שטחים תמורת שלום. מה שארנס מציג כשלילי, היה בחשבון הארוך חיובי. למשל, אותה החלטה במועצת הביטחון, יומיים אחרי פלישת צה"ל ללבנון. האמנם היה רע כל כך לישראל - המדינה, הצבא, החללים - אילו מבצע אורנים/של"ג היה נגדע באיבו לאחר 48-72 השעות שתוכננו לו ולא מתגלגל לתסבוכת, מאות הרוגים, טבח, 18 שנות התבוססות? ואישית, האמנם החלופה הועילה ליוזמי המלחמה, בגין ושרון?

      שנית, גיוס הייג השאפתן בעליל, שלא קיבל מרות, לסייע לישראל נגד בוש ובייקר סיפק את התמריץ האחרון להדחתו, כעבור שבוע וחצי. אמנם יורשו ג'ורג' שולץ מיהר להזים את החששות ממנו, פן ייטה חסד לערבים, אבל ידידו ארנס מתעלם מחלקו של שולץ בשני מהלכים מדיניים חשובים - יוזמת רייגן בספטמבר 1982 וכינון הדו-שיח עם אש"ף בסתיו 1988, בתפר בין ממשלי רייגן ובוש, במידה רבה משום שארנס עזר ליצחק שמיר לטרפד את התקרבות שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן וחוסיין נואש מישראל, ניתק מגע מהגדה המערבית והשאיר בכך רק נתיב מציאותי אחד, אש"ף.

      27 שנה למלחמת המפרץ, חומרים חדשים נחשפים (אמברגו ל18.1 ב16:00) (מערכת וואלה! NEWS , ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
      התפעלות שפחתה והלכה. שמיר וארנס במהלך מלחמת המפרץ (תצלום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)

      שלוש אכזבות ועוד אחת היו לארנס - קירקוע ה"לביא", ההבלגה במלחמת עיראק 1991 וההתעלמות הרשמית מחלקו של הארגון הצבאי היהודי, אצ"י הבית"רי, במרד גטו ורשה. בשתי הראשונות נמהלת האכזבה הרביעית, משמיר. התפעלותו הראשונית של ארנס משמיר, בהיכנסם יחד לכנסת לאחר מלחמת יום הכיפורים, פחתה והלכה, אך הוא תמך בו לראשות הליכוד והממשלה משום שבגין לא המתין, בפרישתו הרפה, עד לבחירות הבאות. ארנס, שר ביטחון אהוד אך לא ח"כ, נותר לפיכך מחוץ להתמודדות ותמך בשמיר. את קלישות הערכתו לדוד לוי, אז ותמיד. לא הסתיר. שמיר איכזב אותו לא רק בפרשת ה"לביא" וציותו להנחיית בוש להימנע משיגור מערך הקרב של חיל האוויר וכוח מוטס בפיקוד תת-אלוף נחמיה תמרי למערב עיראק, אלא גם כשנאחז בתפקידו ב-1992 ולא ויתר עליו לטובת ארנס, רק כדי להפסיד ליצחק רבין.

      בצבא היבשה היה ארנס פטור ממעורבות רגשית, וגם לא היה שקוע בחשבונאות פנימית של אנשי צבא, כמו עזר ויצמן בהיותו אלוף במילואים, כמעט רמטכ"ל ואז שר ביטחון, שהתחייב להקים מפקדת חילות שדה בפיקוד האלוף ישראל טל ואז נסוג מול התנגדותם של מוטה גור, רפול איתן ויאנוש בן-גל, שכנו בקיסריה. ארנס, בניתוח קר ונכון, החליט שנחוץ מפח"ש והתנה את מינוי הרמטכ"ל שלאחר רפול בהסכמה לו. משה (וחצי) לוי הזדרז למכור את התנגדותו למפח"ש בנזיד רמטכ"ל. דן שומרון, המועמד הטוב בין שלושה אך קורבן עוינותו של רפול, הושאר לסיבוב הבא והופקד על הקמת המפח"ש. בן-גל, אויב בעיני שר הביטחון המודח שרון, פרש.

      זה מתכון לשרי ביטחון המתלבטים בין מועמדים לרמטכ"ל: לקדם את הסגן ולשמר בשירות את האלוף הבכיר ביותר, רצוי בתפקיד של בניין כוח. אביגדור ליברמן לא כלל את ארנס ברשימת קודמיו - שישה מהם שרדו - שאיתם התייעץ לקראת מינוי הרמטכ"ל ה-22. מה כבר יכול מומחה כליברמן ללמוד מהדיוט כארנס.

      אם על הקרקע עמד ברגליים מוצקות, איבד ארנס בהמריאו את שיווי המשקל ושמט את הסרגל והמחוגה לטובת טוטם. ה"לביא" היה ונותר מחמל נפשו. הוא מאמין בו באדיקות דתית, הפורמת בכפייתיות את המעטה השכלתני הרגיל שלו, ומוסיף כוכבית לאזהרה הנושנה בדבר גנרלים, שהמלחמה רצינית מכדי להניח להם להחליט אודותיה: לא טוב כשמפתח, יצרן או מהנדס של אמצעי כלשהו מנסה לכפות על המשתמש המיועד, או על המדינה, האם האמצעי ייקנה; והרי הצורך אמור להכתיב את המצאי ולא להיפך (אלא אם מדובר, והרבה, באייפון).

      ארנס ממשיך להתכחש לאילוצים המדיניים והכלכליים שהביאו לסגירת תוכנית ה"לביא" ולצרכיו האחרים של צה"ל, בעיקר בצבא היבשה, שגרמו למטכ"ל לתמוך בסגירה. ההתפתחויות באזור ואף בתעשיה האמריקנית התחרותית והמתמזגת הוכיחו שישראל לא הייתה זקוקה למטוסים כה רבים מסוג זה, מהדור הרביעי (אף-35 הוא מהדור החמישי); שכלי טיס בלתי מאוישים הולכים ותופסים את מקומו של מטוס הקרב; ושלא היה סיכוי לייצא את ה"לביא" או לקבל דולרים בשפע להמשך הפיתוח וההצטיידות. ארנס, בכנותו, מאשר מה שנכתב בשליש השני של שנות ה-80: התמיכה בוושינגטון ב"לביא", בשעתה, נבעה גם מרצון בממשל לטפח את ארנס כמנהיג, כמשקל-נגד לשרון השנוא. אם מורידים את הנסיבות המיוחדות בשנים מסוימות, ה"לביא" היה עלול להישאר עם כנף אחת.

      אשר למלחמת 1991, בחיל האוויר השתאו לקרוא אצל ארנס שמותם של טייסי מסוקי קרב מדגם אפאצ'י בהתרסקות מטוס קל, בתקופת ההכנות לפעולה במערב עיראק, חייב שינוי בתוכנית המבצעית. למפקד החיל וראש להק אוויר דאז, אביהו בן-נון ואיתן בן-אליהו, זה היה חידוש. על טילי ה"פטריוט" המושמצים - שלאחרונה הייתה להם עדנה בצפון - כותב עכשיו בזכרונותיו (בהוצאת אוניברסיטת קנטקי) הגנרל בדימוס ג'ון גאלווין, שהיה אז מפקד כוחות נאט"ו ופיקוד אירופה (יוקו"ם), שבעקבות התרעה שקיבל מיו"ר המטות קולין פאואל העמיד גדוד "פטריוט" בכוננות, בהגיע הפקודה להטיסו לישראל יצא הגדוד מבסיסו בגרמניה בסופת שלגים, עלה בתוך שעה על מטוס תובלה ו-28 שעות ו-35 דקות אחר כך הגן על תל אביב. אלא מה, מתנצל גאלווין, המדידות המוקדמות לקראת הצבת הסוללות כוונו להגנה על נקודות מסוימות בלבד, לא על ערים שלמות.

      מטוס הלביא, 21.7.1986 (ראובן קסטרו)
      אדיקות דתית הפורמת את השכלתנות. ה"לביא", 1986 (תצלום: ראובן קסטרו)

      ארנס הזדמן לוושינגטון באותו יום חמישי, 21 בנובמבר 1985, כשג'ונתן פולארד נהג במפתיע לתוך שגרירות ישראל, לאחר שהמכונית שהורידה את ארנס והציר אליקים רובינשטיין אצל שולץ חזרה לבסיסה והמחסום ירד מאחוריה באיטיות. באותו יום ובשנה שקדמה לו לא היה לארנס כל קשר להפעלת פולארד, אבל נשכח ממנו שגיוס פולארד - בלי שמו, כמובן, אין סיבה שקברניט פוליטי ייחשף לשם מקור שאינו בדרג אשרף מרוואן - דווח לו קצת לפני שהעביר את תיק הביטחון לרבין, בספטמבר 1984. זה קרה בפגישת עבודה עם רפי איתן, ראש הלשכה לקשרי מדע, לק"ם, בנוכחותו הרושמת של המזכיר הצבאי דני יתום. הלק"ם, שהתעניינה בקיצורים מיוחדים יותר מאשר בקשרי מדע, לא הייתה זרה לארנס; בתקופותיו המקצועיות בהנדסה התעופתית סייע לה וידע מה היא אמורה לעשות, להבדיל ממה שפולארד סיפק.

      הצלחתו של ארנס כשגריר בוושינגטון הבליטה, על דרך השלילה, את חיוורונם של השגרירים הישראלים האחרים שם בשמונה שנותיו של סמואל לואיס בתל אביב. לואיס היה השגריר האמריקני המרושת והיעיל ביותר בכל 70 שנות המדינה. אמנם וולוורת ברבור כבד הגוף ודל ההשקעה שהה בארץ שנים רבות עוד יותר ושידר ידידות חמה כלפי ממשלות בן גוריון, אשכול ומאיר, אך לא היו ללואיס מתחרים ברוחב הפרישה, בחדות התפיסה ובעומק ההשפעה, אצל שולחיו ומארחיו. הוא הגיע ארצה לאחר העברתו הפתאומית למוסקבה של קודמו הבוטה, מלקולם טון, שהוצב בישראל בידי קיסינג'ר כעונש לממשלת רבין המתמהמהת בדרך להסכם ההפרדה השני עם מצרים; וערב ניצחון בגין בבחירות, שהכה בתדהמה את ממשל קארטר. לואיס התעשת בתוך שניות ורקם קשרים עבותים עם בגין ודיין, ויצמן ורבין, פרס וכל מי שהיה כדאי להכיר בישראל של סוף שנות ה-70 והמחצית הראשונה של שנות ה-80, כי רייגן, הייג ושולץ הפצירו בו להישאר עוד ועוד.

      כל מי שהיה כדאי להכיר - חוץ מאדם אחד, אריק שרון. יחסי שרון-לואיס התאפיינו באיבה גלויה. שרון, שחנך את פעולות יחידה 101 בפשיטת סרק על ביתו של הרוצח מוסטפה סמואלי בנבי סמואל, מצא גם בלואיס סמואל עוין. לואיס ראה בשרון סיכון לתהליך קמפ דייוויד ודאג, בצדק, פן ישפיע על בגין לפלוש ללבנון.

      27 שנה למלחמת המפרץ, חומרים חדשים נחשפים (אמברגו ל18.1 ב16:00) (מערכת וואלה! NEWS , ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
      "אולי אור כתום". ארנס, יצחק מרדכי, אמנון ליפקין שחק ואהוד ברק (תצלום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)

      ב-25 במאי התארח שרון במשרדו של הייג. בין הנוכחים היו שני השגרירים, ארנס ולואיס. שניהם סיפרו על הפגישה בזכרונותיהם. ארנס: "לימים נאמר שבפגישה זו קיבל שרון לכאורה אור ירוק מהייג למהלך הצבאי שעשתה ישראל כעבור תריסר ימים. אני יכול להעיד שזה חסר בסיס. הייג הבהיר לשרון שארה"ב מתנגדת לכל יוזמה צבאית מצד ישראל". גירסת לואיס דומה אך פחות חד-משמעית: בפגישה הקבוצתית הייג לא התיימר להנחות את ישראל איך להתגונן אם תותקף, ובלבד שתגובתה תהיה מידתית, וזה בהחלט לא היה אור ירוק, "אולי אור כתום, על כל פנים בנוכחותי, כי לצערי אחר כך הייג ושרון התייחדו לשיחה ואני יכול רק לקוות שהייג נקט באותו קו, אך ייתכן שהוא גילה שם אהדה רבה להתלבטות הישראלית בסוגיות אש"ף וסוריה, כי זו הייתה גם עמדתו".

      כשלואיס הפיק את זכרונותיו, למען עמותת יוצאי שירות החוץ האמריקני, הוא נועד עם מראייניו לסידרה ארוכה של שיחות מתומללות. ראיון מספר 13 נגנז בשנותיו של שרון בראשות הממשלה ובטרם התברר סופית שלא יתעורר מהתרדמת. רק אחר כך הופשר פרק זה בזכרונות לואיס מהקפאתו. הוא עוסק במריבה קשה סביב התבטאויות שיוחסו לשגריר בתל אביב והתקפת השר הלוחמני עליו.

      מברקי לואיס הביתה, שפורסמו עד כה בחלקם, כי מפעל החשיפה של הארכיון הלאומי בוושינגטון הגיע עד כה רק עד 1979, מתעדים את מאמצי שרון לפצות על מקומו השולי בתהליך שבמרכזו בגין, שר החוץ דיין ושר הביטחון ויצמן. כשפקיד השגרירות בדק עם אחד מעוזרי שר החקלאות (וההתנחלויות) את פשר התנהגותו המתגרה של שרון, בחר העוזר שלא להצטעצע. שרון, אמר, מתוסכל. קולו אינו נשמע דיו בציבור בנושאים הביטחוניים והמדיניים. על כן הוא חייב לזרוק מעת לעת פצצה.

      ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. 2005 (AP)
      "השר מתוסכל". שרון (תצלום: AP)

      הקונסול הכללי האמריקני בירושלים, שלא היה כפוף לשגריר אך נהג לתאם עם לואיס את פעולותיו, היה יעד קבוע להסתערויות שרון; מתגנב חשד, שמא בנוסף לעניין עצמו, מגע הקונסול עם אישים פלסטיניים, רצה שרון לסכסך בין שני השליחים מוושינגטון, בנציגויותיהם הנפרדות. בעקבות אחת מאותן התקפות נועד לואיס לשיחה עם שרון ובסופה הבריק דו"ח על חילופי המהלומות המילוליות ביניהם, כאילו מוחמד עלי לא רק מתאגרף עם ג'ו פרייזר או ג'ורג' פורמן, אלא גם משדר את הקרב כפרשן נטול פניות. שרון, התלונן לואיס, הטיח האשמות כוללניות ולא טרח לעבות אותן בבדל ראייה. כשלואיס קבל על עינוי עצירים ביטחוניים בחקירותיהם, קבע שרון שאין ולא יכול להיות יסוד לכך, כי יהודים - מטבעם ובזכות הדת והמורשת - אינם מסוגלים לענות; טוב, אולי היו חריגים, אבל האחראים נענשו. המגע עם שרון, חתם הדיפלומט את מברקו במונחים פחות דיפלומטיים, "דומה לפיצוח אגוז רקוב. אתה מלכלך את הידיים ובסוף מקבל בתמורה מעט מאוד".

      הפרק הגנוז 13, "הבולדוזר נגד הנציב העליון", עסק בהתכתשות שרון-לואיס בנובמבר-דצמבר 1983. שמיר ראש הממשלה ושר החוץ, אבל חביבם של האמריקנים הוא שר הביטחון ארנס, המוכר להם היטב מאותה שנה בשגרירות. איש מהוקצע, הגיוני, כל מה שהתשליל שלו, שרון, שסיבך אותם בלבנון, עיין ערך הפיגוע במטה המארינס בחאלדה על 241 חלליו, לא היה. איש העתיד של פוליטיקת הליכוד והשלטון; טוב לממשל רייגן לעזור לו.

      עוד שמיר וארנס מבקרים בוושינגטון ומשיקים את שיתוף הפעולה האסטרטגי הישראלי-אמריקני, הישג ששרון קיווה להתברך בו שנתיים לפני כן אך בוטל עם סיפוח רמת הגולן, ושרון מתגולל על לואיס באמצעות הדלפת גירסה משובשת של נוסח שיחה בין לואיס לבין סגנו של בגין, השר שמחה ארליך, בסוף 1982, בעת שטבח סברה ושתילה נחקר בוועדת כהן וחצי שנה לפני מותו של ארליך. נטען שלואיס דרש מארליך "לסלק את האיש הזה", שרון, והזהיר שנוכחותו בממשלה תמנע מבגין הזמנה לוושינגטון ותחבל ביחסי המדינות. "אל דאגה, סם", ענה ארליך לפי ההדלפה. "אנחנו מודעים לבעיה. אני מתחייב שהוא ייצא מהממשלה. ועדת כהן תפסוק את הדין. בגין כבר מכיר בטעות שבמינויו לשר הביטחון. לאחר דו"ח כהן, בגין ידחק אותו לעמדה חסרת השפעה". שרון הסתער ודרש לגרש את לואיס כאישיות בלתי רצויה. לפנ"ג אותו, בלשון הדיפלומטים - להוקיעו כפרסונה נון גראטה.

      לואיס, ששהה בוושינגטון לשיחות עם שמיר וארנס, קיבל מתל אביב עדכונים חלקיים ומרגיעים מדי על השערוריה. הוא התקומם על הסילוף. נכון, הייתה פגישה, הנושא היה המשבר ביחסי המדינות, ושמו של שרון עלה בפי ארליך, "שדיבר אנגלית בסיסית בלבד, כלומר הבין היטב מה שנאמר לו לאט, אך לא היטיב להתבטא" ולכן הצטייד במתורגמן, שרשם קטעים אך לא זכרון דברים. זה, לדברי לואיס, היה הבסיס להתקפה הדמגוגית של שרון עליו ולתביעתו משמיר לחקור את מאמצי השגריר האמריקני להתערב בעניין פנימי של ישראל. שמיר התעלם משרון, יריבו להנהגת הליכוד. לואיס שקל להגיש תביעת דיבה נגד שרון, במקביל לתביעת שרון נגד השבועון טיים, אך נמלך בדעתו כשידידים ישראלים אזכרו את חסינותו של שרון.

      כתחליף, החליט להתנזר מכל מגע חברתי איתו ולהסתפק באירועים רשמיים, מתוקף תפקידו של שרון במשרד התעשייה והמסחר. "חסל סדר התרועעות", פסק לואיס, מכוון לסאלי וסם לואיס ולילי ואריק שרון. "כשהגענו לישראל, ב-1977, קיימנו קשר הדוק למדי. אירחנו אותם אצלנו והתארחנו אצלם בחווה. אבל מאז סיפור ארליך, בשנה וחצי שלקראת שובינו לוושינגטון, חדלנו להזמין אותם אלינו, ומחקנו אותו מרשימת המוזמנים לאירוע ה-4 ביולי. שרון התלונן שהטלנו עליו 'חרם'". הוא נהג, סיכם לואיס, כ"בריון".

      ראש הממשלה מנחם בגין ושגריר ארה"ב בישראל סם לואיס, 1977 (AP)
      חסל סדר התרועעות. לואיס ובגין, 1977 (תצלום: AP)

      עשור ומחצה לאחר שובו של לואיס הביתה, לפרישה, התאושש שרון המוכה, לכד את ראשות הליכוד שהתפנתה מנתניהו המובס, בן חסותו לשעבר של ארנס (עוזרו של שרון, ישראל כץ, דירבן אותו להסתער בו ברגע על הריק שהותיר נתניהו) והגיע להתמודדות מול אהוד ברק - מי שבזכות הסכמתו של ארנס היה לרמטכ"ל - על ראשות הממשלה.

      סיכויי שרון בן ה-72 לנצח את ברק נראו תחילה קלושים; הוא העדיף להצטרף לממשלת ברק ולהחזיק בתיק האוצר (ברק, שפחד מתגובת יוסי ביילין, נרתע). ערב אחד, במזנון הכנסת, חלף שרון הבודד וחיפש פרצוף מוכר. המקום היה כמעט נטוש. בצר לו, פסע שרון בכבדות לשולחנו של ארנס, שהסב עם אורח, גם הוא מי שסומן בידי שרון כמתנגד.

      "אה, מה שלומכם?" שאל-ציחקק שרון, לא ממש ממתין להזמנה להצטרף.

      "טוב, תודה, בדיוק דיברנו עליך", ענה בן-שיחו של ארנס.

      "כן, באמת, ומה אמרתם?"

      "שבגימטריה, אריק שווה ארנס".

      "אה, מעניין, טוב, לא אפריע לכם, צריך פעם לדבר. אני זוכר שאני אמור לכעוס עליך, אבל כבר לא זוכר למה".