הקובלנה אינה מקובלת: כשהרמטכ"ל ונציב הקבילות הולכים ראש בראש

(בריק מציג את דוח קבילות החיילים לשנת 2017, ביוני)

האלוף במילואים יצחק בריק - ובמקרה שלו, הוא אכן בשירות מילואים פעיל של עשור רצוף, ולא בדימוס - הוא גיבור מלחמה. מעטים בצה"ל, בכל שנותיו, לחמו ללא הרף כמותו. טנקים נפגעו תחתיו, צוותים נהרגו, יחידתו הלכה ונגרעה והוא המשיך, כמעט שלושה שבועות באוקטובר 1973, למעשה פי ארבעה מהלחימה בסיני במלחמת ששת הימים. בריק חווה שכול, תחושת האחריות מפעמת בו והוא סירב, מצפונית ומקצועית, להצטמצם להגדרה מזערית של תפקידו ולגנוז את התרעת האסון.

ציפו ממנו, כמו מקודמיו, להיות אוזן קשבת למטורטרים ולמקופחים, אספן של תלונות על יחסי מפקד-פקוד ואטימות המערכת לשוועת יחידים. זו משימה חשובה, עוקפת מחסומים, כי בשני שלישים מהתלונות, אלפים בשנה, נמצא לפחות גלעין של צדק. אבל בריק לא הסתפק בכך. הוא דילג מהממצאים למסקנות, וכשגורמים מוסמכים שואלים אותו, יש בפיו גם המלצות.

לכן התגלע ויכוח מר, הן על אבחון המצב והן על המתבקש מכך, בינו לבין הפיקוד הבכיר. כתמונת-מראה של אחת הצרות הקבועות, התעמרות חיילים ותיקים בצעירים, מתגוללים האלופים הצעירים - יחסית, גם הם בעשור השישי לחייהם - על בריק בן ה-71. הוא מיושן, הם נדים לו. הוא, לא במפתיע, רואה בהם בוסר, חדשים שזה מקרוב באו, ללא זיכרון ארגוני של מעשי הדורות ששקדו על בניין צה"ל.

מנציב קבילות החיילים הפך בריק, במינוי עצמי, לקובל הצבאי הראשי. כשלא בא על סיפוקו בצה"ל ובמשרד הביטחון, פנה אל הממונה הנוספת עליו, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. היא המאשרת את מינויו, לה הוא מדווח תכופות ובין חבריה הפיץ לפני חודש מסמך בן 48 עמודים, תחת הכותרת "המשבר החמור בכוח האדם בצה"ל בסדיר ובקבע, לאחר הקיצוצים בתוכנית הרב-שנתית 'גדעון' ובד-בבד לקיצור שירות (החובה של) הבנים". היום חשף את תוכן המסמך הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל.

בריק פיקד בכל הרמות, ממחלקה ועד גיס, בחובה ובמילואים ובקבע. אחד המהלכים האחרונים של הרמטכ"ל אהוד ברק, ערב סיום תפקידו, היה קידומו של בריק - ושל משה עברי-סוקניק ושמוליק ארד - לדרגת אלוף. ברק גם הציע לו את נציבות הקבילות. בפרשת הרפז, נעתר בריק לבקשת ברק לעמוד בראש צוות בדיקה.

הצוות בוטל בהתערבות מבקר המדינה, אבל נותר רושם ברור של נטיית בריק לכיוונו של ברק ונגד מי שזוהו עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, כולל האלוף דאז גדי איזנקוט, הרמטכ"ל העומד עתה לסיים את כהונתו, בד בבד - ביטוי אהוב על בריק - עם נציב הקבילות. יוצא שהדוח הכמעט-סופי של בריק מתנגש חזיתית עם סיכום ארבע שנותיו של איזנקוט.

המגמות שאיתר בריק מדאיגות מאוד. צבא שאינו מנוהל כהלכה, כי מפקדיו הבכירים חולפים כבזק בין תפקידים, ממעטים להשתלם בניהול מערכות עתירות משאבים וטרודים במבצעים ובמשברים בלי להתפנות לעבודה יסודית; קצינים ונגדים ממורמרים על שכרם ועל עומס בלתי-נסבל; מדיניות פרישה אכזרית המאותתת לצעירים שכדאי להם לצאת מהר, כקצינים צעירים בדרגת סרן, פן ייתקעו כרבי-סרנים שאינם מקודמים לסא"ל וגם אינם מבוקשים במשק האזרחי; לוחמים המוסטים לתפקידי מנהלה, כי קיצור השירות יצר מחסור בפקידים ובנהגים.

על כך יכול איזנקוט להשיב בקושיה: אני קיצצתי? אני קיצרתי? לרמטכ"ל מוכתבת מסגרת ועליו לתמרן בתוכה. אפשר גם להוסיף, שהמרמור הכבד על דלות קצבת הפרישה הצפויה, הגורם לנטישה חפוזה, הוא תשליל של טענות האוצר ומבקרי צה"ל בעיתונות בדבר בור-השומן של תנאי פורשי הקבע.

לכאורה, רק אחת משתי הגרסאות יכולה להיות נכונה. או שצודק בריק, וצה"ל אינו מוכן למלחמה - כלומר תקופת איזנקוט בוזבזה והמצב לא השתפר, או אף הוחמר - או שיש בפסיקות בריק פער בין כנות לבין נכונות, צודק איזנקוט, ומוכנות צה"ל למלחמה לוטשה וחודדה בזמנו, בזכות תכנית "גדעון". ההכרעה במחלוקת חשובה כשלעצמה, וביתר שאת לקראת מינוי הרמטכ"ל הבא, כדי לדעת אם מוטב שימשיך בנתיב איזנקוט או שיכריז על תוכנית חירום להצלת הצבא ולשינוי כיוון.

למעשה, שניהם צודקים, חלקית, איש לשיטתו, וצדקת בריק נכללת בתוך צדקת איזנקוט ואינה לגמרי סותרת אותה, אלא מעדיפה להתעלם מאילוציה. בריק, בעצם, מתאר כיצד היה נוהג אילו הוא הרמטכ"ל, אבל באומרו איך היה מושך את השמיכה כך שתכסה את הרגליים, אין לו תשובה מובנית לשאלת גילוי הראש - או למציאות של החלטת שרי הביטחון והאוצר שלא לתת לצבא שמיכה גדולה יותר.

כשחברי הכנסת התעמקו במסמך בריק - ודומה שיותר מכולם עשו זאת עפר ועמר, שלח ובר-לב, היודעים לדובב גם מקורות נוספים - הם גילו שהוא מתמקד בצבא היבשה ובמילואי החטיבות המשוריינות בו. מכאן נובע שמצבו של חיל האוויר טוב למדי (אם כי בצוותי הקרקע פחות מאשר בצוותי האוויר) ושהמערך הסדיר ביבשה, המהווה במלחמה רבע עד שליש מכלל כוחו של צה"ל, אינו קורס, גם בעיני בריק, כפי שאפשר להתרשם מהכותרות.

איך יתכן שגם בריק וגם איזנקוט צודקים ושצה"ל גם מוכן למלחמה וגם אינו מוכן אליה? משום שכל אחד מהם מכוון למוכנות למלחמה אחרת. איזנקוט שואף למיצוי מירבי של הכוח, בשני ממדים - צירוף רסיסים למקשה אחת ותעדוף בין עוצבות שונות, משמע הזנחה מודעת של מי שאינה צפויה לבוא לידי ביטוי בתרחיש המלחמתי הסביר.

מאמץ חסר-סיכוי לתת הכול לכולם, שווה בשווה, מבטיח בינוניות לכל רוחב הגזרה ופוגע בתכליתיות. איזנקוט נותן יותר לאוגדות החוד שיופעלו בימים הראשונים של המלחמה ופחות לאוגדות המילואים שיגויסו, ירועננו ויוטלו לקרב רק אם המלחמה תימשך מעבר למקווה. שם, ביחידות מחסני החירום של אוגדות אלה, מוצא בריק ציוד וכוח-אדם בכמות ובאיכות בעייתיות.

יש, לפיכך, שני צה"ל. צבא המחץ המהיר של איזנקוט, החייב לנצח במלחמה קצרה, למשל מלחמת ששת הימים הבאה, וצבא התמרון הממושך של בריק, שבלעדיו לא יושג ניצחון במלחמת יום הכיפורים הבאה. פתרון הסתירה בין שני אלה נעוץ בשבועות ההכנה של המילואים, בתקופת ההמתנה שלקראת 5 ביוני 1967. במלחמה הבאה, אם תיפתח בהפתעה, תיעשה ההכנה בעוד כוחות החוד, ואיתם גם האוויר והים, המודיעין והסייבר, לוחמים.

בריק, לפי המסמך שנמסר לכנסת, חושש שהערכת המצב של איזנקוט לפני כארבע שנים, ששימשה תשתית לתר"ש "גדעון", איבדה מתוקפה. ב-2015 היו רק חיזבאללה וחמאס. סוריה חדלה להתקיים כאויבת צבאית יעילה. איראן עדיין לא הייתה כאן, בגבול, וכבר לא הייתה שם, בגרעין. לא זה המצב עכשיו - אבל האשמים בכך, בין השאר, הם דונלד טראמפ והמעודד שלו, בנימין נתניהו, על כך מעדיף בריק שלא לדבר.

והוא גם נותן לעצמו הנחה גדולה, כשהוא אינו רואה את הטנק שבחדר - השטחים המוחזקים בידי צה"ל ושואבים את כוחו לשיטור. אם רק יחסיר בריק גורם פעוט זה, המשוואה תתכנס; והרי לעולם אין צבא בטהרתו, אלא רק מכלול מדיני-ביטחוני-כלכלי-חברתי.

כדאי להתחשב באזהרותיו של בריק, גם אם לא בהכרח להסכים לכל תובנותיו, ואיזנקוט אמר לוועדת החוץ והביטחון שאינו חולק על רבים מהנתונים שהציג בריק, אם כי לא עם מסקנת אי-המוכנות. אזהרות דומות אפשר לקרוא בדברי דוד בן-גוריון ויגאל ידין לאחר מלחמת 1948 ובהפצרות צה"ל בקצינים להישאר בקבע לאחר המשברים של מלחמות יום הכיפורים ולבנון. צה"ל הרי אינו שולט בתנודות המיתון והשפע, הפיתוי והרתיעה, של השפעות הכלכלה על הקצונה ומשפחותיה.

לפני היותו חייל ומפקד למוד קרבות ועתיר ניסיון, בריק הוא שריונאי המשוכנע בעליונות קציני השריון על יוצאי החי"ר, ואחת היא אם האחרונים באים מהצנחנים, מגולני או מסיירת מטכ"ל. אילו הוענקה לו הזכות לבחור ברמטכ"ל הבא, לא ניחוש פרוע מדי הוא שהיה מושח למצביא את אחד מאלופי השריון, בין בשירות פעיל ובין משוחרר טרי.זה לא יקרה. לכל היותר, תתקבל המלצתו לחזק את זרוע היבשה ולהוסיף לה גם סמכויות להפעלת הכוח - בניגוד לגישת איזנקוט. התרחיש הסביר ביותר, לפיכך, הוא שלממשלה יוצג לא רק מועמד לרמטכ"ל, אלא צוות - אביב כוכבי לרמטכ"ל, ניצן אלון לסגנו והשריונאי איל זמיר למפקד זרוע יבשה מועצמת וסגנו השני של הרמטכ"ל הבא.