פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באג בנתב"ג: כשמשטרת המחשבות של השב"כ עובדת שעות נוספות

      עיכוב העיתונאי היהודי-אמריקני בשדה התעופה הזכיר פעם נוספת את הרוח הרעה במסדרונות החטיבה היהודית, שמרכיבה רשימות של פסולי חיתון עם ישראל. מי מרכיב את הרשימות? מי נכלל בהן ומדוע? מי מפקח על הדרג המקצועי? השאלות הקשות

      באג בנתב"ג: כשמשטרת המחשבות של השב"כ עובדת שעות נוספות
      צילום:רוני כנפו עריכת וידאו:ניר חן

      סליחה, תקלה, התנצל השב"כ בעקבות עיכובו של העיתונאי פיטר ביינרט לתשאול רעיוני בנתב"ג. "גורם מקצועי בשטח", להלן גמ"ב, הפגין להיטות יתר. באג בנתב"ג. מודה ועוזב? לא בדיוק. השב"כ, כנימוקו השגור, ימשיך לפרש את ייעודו בכיוון מחודש ומסוכן: משטרת מחשבות. לא כל המחשבות, רק אלה שאינן מקובלות על הממונה הפוליטי על ראש השב"כ, ורק מאגף אחד, אם כי בנימין נתניהו היה שמח בוודאי לדעת מה אומרים עליו סביב נפתלי בנט.

      דוד בן גוריון, בעצמו צרכן רעבתן של ריגול פוליטי באדיבות איסר הראל, היה נעצר גם הוא כיום בנמל התעופה המנציח אותו, כי בן גוריון תמך בנסיגה מהשטחים תמורת שלום.

      רוח רעה נושבת במסדרונות החטיבה היהודית - לא במקרה אינה מתקראת "יהודית ודמוקרטית" - בשב"כ. מחברים שם רשימות של פסולי חיתון עם ישראל. זה לב הבעיה, ולא מימוש ההנחיות בידי הגמ"ב. מי מרכיב את הרשימות? מי נכלל בהן? מדוע? מי קובע את אמות המידה? איך אפשר לערער על ההכללה? מי מפקח על הדרג המקצועי?

      נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, מרים נאור, סיפרה באחד מפסקי הדין האחרונים שלה, לתפארת המליצה, על שדון קטן, שכמעט פיתה אותה לעשות משהו. השדון נמצא עכשיו בכביש 1, בין מחלף האוניברסיטה של נתיבי איילון לנתב"ג, עם שלוחה במעבר טאבה (ולא לשכוח את נמל חיפה, הממזרים עלולים להגיע בספינת תענוגות, ואת המרינה בהרצליה, אולי יש להם יאכטה). כינויו של השדון: דל"ג. הוריו העניקו לו את השם המסורבל דה-לגיטימציה, אבל החבר'ה חיפשו קיצור חביב וקליט.

      העיתונאי היהודי אמריקני פיטר ביינרט, 2012 (AP)
      רוח רעה. ביינרט (צילום: אי-פי)

      הלגיטימציה, במובן של הכשר, חדרה למילון הישראלי לקראת סוף שנות ה-90', עם גבור ההתעניינות בהליכים משפטיים בהאג, בהקשרי הדין הבינלאומי (הוראות פתיחה באש, מידתיות, יחס לאוכלוסייה בלתי-מעורבת) ובמיוחד סביב השלמת הנסיגה מלבנון. אחד מטיעוניו המוצדקים של אהוד ברק אז היה שהקפדה על חזרה לגבול הבין-לאומי תבצר את הלגיטימציה של ישראל ותשמוט את הקרקע הלבנונית הכבושה מתחת לרגלי תעמולת חיזבאללה. תמיד אפשר לייצר אמתלה להתקפה, אך יש חשיבות להכשר, ויש הבדל בין לגיטימי ללגאלי.

      החשוד בשוחד נתניהו מושל כחוק, עד להודעה חדשה של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, אך ללא הכשר מוסרי. הבעת הצער שלו על עיכוב ביינרט תכסיסית ולא אמיתית: הוא חושש מהניכור הגובר של היהדות האמריקאית, מהתחזקות הארגון המתון ג'יי סטריט לעומת איפא"ק ומהשפעת חוגים המתנגדים למדיניות נתניהו על המפלגה הדמוקרטית, העשויה לחזור לשליטה בקונגרס בנובמבר ובבית הלבן בבחירות 2020.

      הבעת תקווה לשיקום הלגיטימציה

      אחותה המרשעת של הלגיטימציה היא הדה-לגיטימציה, אבל כאן פשה בלבול גדול במערכת הישראלית, בשגגה ממושכת עד כדי כך שהכרח לראות בה זדון. שלילת הכשר מהמדיניות הישראלית המסוימת של ממשלה ישראלית מסוימת אינה שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל. כל העמדות המיוצגות בכנסת ואינן בבחינת הפרת חוק - כשרות. אין לשום משרד ממשלתי או שירות ביטחון סמכות לחלוק על החופש להשמיע אותן, או כל דעה אחרת שלא נפסלה בערכאה משפטית מטעמי הסתה, ליבוי שנאה או סיכון שלום הציבור. מותר לחשוב שההתנחלויות רעות לישראל (או שפינויין מעזה היה ומהגדה יהיה אסון לישראל). מותר לומר שנתניהו רע לישראל ושהרוצה ברווחת ישראל ובשגשוגה מייחל להקמת ממשלה אחרת, שתאמץ מדיניות אחרת. זו אינה דה-לגיטימציה לישראל. להיפך, זו הבעת תקווה לשיקום הלגיטימציה.

      ומותר גם להבחין בין מדינת ישראל גופא לבין השטחים שצה"ל כבש במלחמת המגן של 1967 והמוחזקים בידי המדינה, לכאורה לצורך המרה בשלום. לשיטת אבירי הדל"ג, מי שקרא להחזרת סיני תמורת שלום עם מצרים, לפני ביקור סאדאת, היה עבריין דל"ג. זוז, בן גוריון, פנה בתא מקום למנחם בגין.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-12 באוגוסט 2018 (רויטרס)
      לא אמיתי. נתניהו (צילום: רויטרס)

      מקצת הבעיה היא התאווה לזוהר ביטחוניסטי. שר הביטחון הוא החבר החשוב והמצטלם ביותר בממשלה, במיוחד כאשר ראש הממשלה מסרב להיפרד מתיק החוץ והמסעות הדיפלומטיים. על כן מתחרים ביניהם שרים על משרדים ותארים המשדרים נגיעה ביטחונית - מודיעין, אסטרטגיה והשיא, הגנת (במקום איכות) הסביבה. לא די לגלעד ארדן בביטחון פנים - הוא זקוק גם לעניינים אסטרטגיים ובמסגרתם לדל"ג, כולל "מחלקת השחרה".

      זה מתכון בדוק לחיכוך עם משרד החוץ מכאן ועם השב"כ מכאן, אבל את המעוכבים בנתב"ג לא מעניין איזו זרוע של התמנון נכרכה סביבם וקדימה, לתשאול, שאין להצדיקו כסיכול טרור, ריגול, חתרנות מדינית או התנקשות בסמלי שלטון, אלא רק, לפי הנוחות שסידר חוק השב"כ, תחת סעיף שונות.

      הכוונה: להפחיד

      אילו התעורר חשד ביטחוני, היה נכון ונבון יותר לעקוב מאשר לעכב, אבל אז לא הייתה מושגת ההרתעה שבפרסום. הרי הכוונה היא להפחיד, לאותת שאיש, גם לא אזרח אמריקני, גם לא יהודי שלכבודו מתקיים פסטיבל חוק הלאום, אינו חסין. אוספים עליו מודיעין, וכשיגיש את דרכונו לבקר, יצוץ רכז חסוי-שם ויציק לו. איזה מין שם הוא בכלל "פיטר"? זה קרוב מדי לעיד-אל-פיטר.

      כמובן שפעולה זו עצמה גורמת ליותר דל"ג לישראל מאשר כל הגיג שהמתושאל השמיע או הפגנה בהשתתפותו, אבל זה מעבר לרמת השכר של הגמ"ב, וגם של נדב ארגמן, ראש השב"כ, המצטנע בתנוחת מקבל הוראות.

      שדה תעופה, נתב"ג (ראובן קסטרו)
      ברור מדוע פוטין נמנע מלהגיע. נתב"ג, השבוע (צילום: ראובן קסטרו)

      בקלפי מספר 1, היחידה שהוצבה בבית התרבות בחמדיה, קיבוץ המוצא של ארגמן, הצביעו בבחירות האחרונות שלושה מכל חמישה בעד המחנה הציוני או מרצ. לא סומכים שם על נתניהו. זה מצבור מדאיג של דל"ג. כדאי להתקין שם מלשינון. המשנה לראש השב"כ לשעבר, ראובן חזק, סיפר פעם שביום עלייתו של בגין לשלטון הורה ראש השב"כ אברהם אחיטוב לאנשי האגף למעקב אחר "פורשים" ויורשים למיניהם להשמיד את תיקיהם. בחצר השירות הוצתה מדורה קטנה והגנזך הפוליטי הועלה על המוקד. ל"ג בעומר, או אולי דל"ג בעומר, של השב"כ.

      יום יבוא וגם רשימות הדל"ג יידונו לשריפה, הפעם לנוכח הקידמה וכמנהג המקום - לפחות במשרד הביטחון - בתוספת ריסוק רכיבי מחשב עד-דלא-ידע. ובינתיים הלשנת חינם: חבר יש לנתניהו, ולדימיר פוטין שמו. נתניהו מרבה לטוס אליו ולהסתודד איתו. השבוע פרסם משרד החוץ של פוטין הודעה הכופרת בעיקרי מדיניותו של נתניהו וקוראת להמרצת תהליך השלום-תמורת-שטחים, בהתבסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ויוזמת השלום הסעודית. עם דעות כאלה, ברור מדוע פוטין נמנע מלהגיע לביקורת הדרכונים בנתב"ג.