בתחילת השבוע התקיימה ישיבת שרי הקבינט הישראלי. לתוצאות הישיבה הזאת המתינו, בחשש רב ובדריכות, כל הצדדים הפלסטיניים שניסו להבין לאן נושבות הרוחות בישראל וכיצד ישפיע הדבר על המשברים שעל הפרק. בעיקר אמורים הדברים לגבי הסכם הפסקת אש (הודנה) עם חמאס, לגבי הסדרים לשיקום רצועת עזה, ולגבי ההשלכות של הסדרים אפשריים כאלה על היחסים הפנים-פלסטיניים, לרבות הסכם פיוס בין חמאס לפתח. חשוב להזכיר שה"תוכנית לשיקום הרצועה", שעולה שוב ושוב ושליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלאדנוב משחק בה תפקיד גישור משמעותי, כוללת יצירת מקומות עבודה והשבת שירותי הבריאות, המים והחשמל לסדרם. על הנייר זוהי תוכנית מכרעת, גם אם היא נעדרת התייחסות לתחום החינוך. אולם היא לא תוכל להפוך למציאות מבלי שיסכימו עליה ארבעה צדדים: הרשות הפלסטינית, מצרים, ישראל והאו"ם.
לגבי הרשות הפלסטינית, נדמה שאי אפשר להמעיט בחשיבותה לקידום תוכנית שכזו. מלדנוב שב ומדגיש כי הרשות היא שותפה עיקרית לפעולת האו"ם, וכי המפגשים שהוא מקיים עם יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) הם ראייה לכך. לפיכך צורמת במיוחד היעדרותה של הרשות הפלסטינית כגורם רשמי שלוקח חלק בדיונים על התוכנית המתגבשת בעזה. כך נוצר מצב שבו מתקיימים דיונים בין ישראל לחמאס בנוגע להודנה, וחמאס מקבל בלעדיות על הטיפול בנושא ועל ענייני שיקום הרצועה, וכל זאת מבלי לערב ולשתף את כלל הכוחות הפוליטיים הפעילים בזירה הפלסטינית. במקום לדון בנושא מתוך התייחסות רחבה לסוגיה הפלסטינית, הוא נדון כאילו מדובר בסוגיה פרטית של חמאס, והדבר מעורר דאגה רבה בקרב דעת הקהל הפלסטינית.
את הדאגה הזאת מלבות החדשות המעורפלות המגיעות מקהיר באשר למאמצים סביב הפיוס הפנים-פלסטיני. דווקא מפני שהחדשות מקהיר דלות, אינן ברורות ואינן מאפשרות להבין מה עלה בגורל הניסיונות לקדם פיוס כזה, יש יסוד סביר להניח שסוגיית הפיוס בין חמאס לפתח קשורה באופן הדוק להסכם ההודנה בין חמאס וישראל. אולם כיצד ישפיע הסכם הודנה על הסכם הפיוס? זה עדיין לא ברור. מצד אחד, אם ישראל וחמאס יצליחו להגיע להסכם הפסקת אש שירחיק את חידוש מראות הזוועה של מלחמה ישראלית נוספת בעזה, יפסיק את המצור ויעורר את עזה לחיים ולבנייה מחודשת, הדבר עשוי להשפיע לחיוב על הצדדים הפלסטיניים להתקדם לעבר פיוס ופתיחת דף חדש. מצד שני, יש חשש כי דווקא הודנה בין ישראל לחמאס, שתושג באופן ישיר וללא מעורבות הרשות הפלסטינית ברמאללה, רק תרחיב את השסעים והפילוג הפנים-פלסטיני ותחסל כל מאמץ לאחדות לאומית.
נוסף על כך, אם כל הניסיונות להגיע להסכם רגיעה בין ישראל לחמאס יעלו בתוהו, או אם יהיה הסכם שדומה מדי להסכמים קודמים מהעבר - שלא החזיקו מעמד ורק החלו את הספירה לאחור לקראת מתקפה ישראלית נוספת - הרי אנו עתידים לחזות באותו מצג שווא: הבטחות, דיונים, תקוות, כנסים בינלאומיים - אבל לא שיקום, לא דרך חדשה ולא חופש. אם כן, לא ברור עדיין מה צופן בחובו העתיד. האם הסכם הודנה שיוביל לפיוס פלסטיני, או הסכם שיוביל להעמקת השסע הפלסטיני? האם הסכם רגיעה שיוביל לרגיעה או כזה שידרדר את עזה למחוזות ההרס והמצור? או אולי מאמץ לשיקום עזה שיהיה חלק מתוכנית אמריקנית כוללת, זו המכונה "עסקת המאה"? כרגע מלאדנוב ממלא פיו מים לגבי קשר בין תוכנית השיקום ובין תוכנית אמריקנית כוללת, אבל כמו אפשרויות אחרות, גם האפשרות הזאת נמצאת על השולחן.
האני חביב הוא עיתונאי ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם בעיתון הפלסטיני אל-איאם. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם.
מערבית: ז'נאן בסול