בית המשפט העליון הורה אתמול (ראשון) על שחרור מוקדם לאסיר המסוכן טל מוסקוביץ' שכונה בעבר "המשסף מאינטל". הוא שוחרר בנימוק של "ניהול סיכונים", ובהכרעה כי עדיף שיחזור באופן מדורג לחברה ולחיים הציבוריים, תוך פיקוח וטיפול, מאשר ירצה את יתרת תקופת מאסרו וישוחרר ללא תנאים וללא מסגרת תומכת ומפקחת. הוא צפוי לצאת לחופשי בתוך 72 שעות.
מוסקוביץ' נשלח לכלא ב-2003, ונשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דאז, השופט מיכה לינדנשטראוס, השופט יצחק דר והשופט יצחק עמית שהרשיעו אותו בניסיון רצח, גזרו עליו 18 שנות מאסר ו-50 אלף שקלים פיצוי לצעירה שהותקפה. "רציתי שהיא תפסיק לחייך", מסר לחוקריו במשטרה, "היא הייתה קרבן קל. יש לי דחף לפגוע באנשים המון זמן". הוא הודה בניסיון הרצח, ויום אחר כך שיחזר אותו לחוקרים. בבית הסוהר אובחן כבעל קווי אישיות "נרקסיסטים וסדיסטים". הוא היה אמור להישאר מאחורי סורג ובריח עד יולי 2021.
הקרבן, היום בשנות הארבעים לחייה אמרה לוואלה! NEWS כי "אני מקווה שההחלטה על השחרור תתברר כנכונה ומושכלת ומקווה שבאמת הצליח להשתקם בכלא ויצליח לתפקד כאדם מן היישוב".
האירוע האכזרי התרחש בבוקר ה-2 ליולי 2003, כסצנה מסרט אימה. מוסקוביץ' שהתגורר בשכונת קריית שפרינצק היה אז בן 23. את בת ה-30 אותה תקף הוא הכיר באינטל. היו ביניהם קשרי ידידות, הם היו משוחחים ארוכות, לפעמים תוך צעידות הביתה. היא התגוררה בשכונת שער העליה הסמוכה. ביום האירוע, ב-07:30 הוא ארב לה עם סכין מאוסף הסכינים שלו. הוא המתין לבואה בפתח בית סמוך למעבר תת קרקעי להולכי רגל תחת דרך ההגנה, לא הרחק מצומת מסעדת "מקסים".
כשהגיעה, הוא עקב אחריה ובשלב מסוים הגיח מאחוריה, כיסה את פיה בידו, דקר אותה בגרונה, בידיה ובבטנה תוך שהיא מנסה להתגונן מפניו ונמלט בהותירו אותה מדממת במקום. למרבה המזל היא גררה את עצמה אל מחוץ למנהרה, אבל מגרונה המשוסף היא לא הצליחה לחלץ קול כדי לזעוק ואנשים שחלפו לידה ברגל וברכב לא הבחינו במצוקתה. בסופו של דבר עצרה לידה מכונית שנוסעיה סייעו לה, שוטרים הגיעו והיא הספיקה ללחוש להם את השם "טל מוסקוביץ'". אמבולנס שהוזעק העביר אותה לבית החולים רמב"ם במצב קריטי עם פציעות קשות. חייה ניצלו רק לאחר מספר ניתוחים.
מוסקוביץ' הסתלק מהזירה, משוכנע שהצליח לרצוח את הצעירה כפי שתכנן. בדרך להדר הכרמל, במונית, הוא שמע כי היא שרדה את האירוע. הוא הודיע לחבר כי ייתאבד וכך בסוף איתרה אותו המשטרה באתר בנייה בקריות לאחר שנטל כמות גדולה של כדורים וחתך את זרועו. קודם לכן את ידיו המגואלות בדם הוא כבר שטף. לאחר שנעצר הוא הסביר בחקירתו כי המניע למעשה היה רק "הרצון להרוג" את מי "שעשתה רושם של בחורה שכל הזמן שמחה, כאילו תמיד מחייכת, תמיד עליזה מהכל, כאילו מרוצה מהחיים. באיזשהו מקום זה הציק לי כי אני טיפוס כזה בדיוק ההיפך מזה".
"אין כל רחמים בליבנו על נאשם זה", ציינו השופטים נחרצות בפתח אותו גזר דין נדיר בחומרתו, "המקרה שבפנינו אינו מן השכיחים. מעשה נפשע שבוצע על ידי הנאשם נעשה ללא מניע נראה לעין, בבחינת 'הכל מותר' כביכול לא חלים על הנאשם דיני המוסר וחוקי המשפט".
טל מוסקוביץ' גדל בחיפה בבית נורמטיבי במצב כלכלי טוב. הוריו התגרשו כשהיה בן שלוש, הוא נשאר להתגורר עם אמו, ובהיותו בן שבע נישאו האם והאב כל אחד לבן זוג אחר. הוא תיאר ילדות קשה שבה נקרע בין שני הוריו והמריבות ביניהם. הוא חש שהם היו משתמשים בו כדי להעביר מסרים פוגעניים אחד לשני וכי בן הזוג של האם היה איש צבא קשוח שהיה אלים מילולית היה קשה עמו. היו לו מעט חברים, וחבר אחד טוב. הוא היה ילד שאהב להתבודד עם ספר טוב ולא הרגיש צורך להשתייך או להתערות בחברה.
למוסקוביץ' הייתה ילדות חיפאית שגרתית, הוא למד בתיכון בבסמ"ת. אחר כך עשה שם גם י"ג-י"ד בלימודי הנדסאי תכנה. כבר בגיל 15 החמיר הדיכאון שחש והוא הרבה במחשבות על מוות והתאבדות, קינא באנשים שחשים שמחה ומאושרים בחייהם וכבר אז החל להתפתח קו המחשבה שהוביל בסופו של דבר לניסיון הרצח. הוא התגייס לצה"ל במהלך לימודיו, עבר טירונות אבל תוך זמן קצר החליט שאינו רוצה לשרת, נשפט ונכלא ובסופו של דבר קב"ן הכלא שיחרר אותו בגין אי התאמה. אז הוא החל בעבודה באינטל.
עניין כפייתי במוות
זו לא היתה אהבה נכזבת, הוא לא שנא אותה אותה והוא אף לא כעס עליה. התברר שיש לו עניין כפייתי במוות. במשך התקופה שקדמה לניסיון הרצח הוא גילה התענינות במוות ובמעשי אכזריות ורצח ולמד על אודותם. בחיפוש שערכו החוקרים בחדרו הם הזדעזעו למצוא ספרי כישוף, קסמים, וודו, מעשי שטן ועדויות של רוצחים שכירים. "מרבית ההתנקשויות הינן עניין פשוט", היה ציטוט שמצאו באחד מספרים אלה, "המטרה היא לגרום מוות מסוים מהר ככל האפשר".
ספר אחר שמצאו שם היה הרומן "ברט איסטון אליס, פסיכופת אמריקאי" שגיבורו, ברוקר ניו יורקי צעיר ועשיר, מתגלה כאנס וכרוצח סדרתי. הספר נאסר להפצה במספר מדינות. אחד הציטוטים ממנו שעלו במשפט היה "היא מחליקה, מצליחה לקום, ואני מכה בה עם סכין קצבים שהספיקה להירטב ואני אוחז בה בידי הימנית, בגולמנות, חותך את צווארה מאחור, פוצע משהו, כמה ורידים. היא מנסה לרוץ קדימה אבל חתכתי לה את וריד הצואר והוא מתיז לכל עבר". התיאור הזה זה מזכיר מאד את שאירע במנהרה אותו בוקר.
החוקרים מצאו אצלו גם אוסף סרטים שכלל את הסרט "חניבעל", המשך לסרט "שתיקת הכבשים" אבל זה היה מהקלים שבהם. היו בחדר סרטי אונס, רצח, ביתור גופות וקניבליזם. החוקרים מצאו אצלו גם סרטי "סנאף", הפקות מחתרתיות בהם נראים מעשי רצח ואכזריות ברוטאלית אמיתיים. מוסקוביץ' אמר כי לא היה מפיק הנאה מהצפייה וכי רכש אותם וצפה בהם "כדי לחשל את עצמו", מכיוון שחש שהוא מסוגל לסבול תכנים שאחרים לא מסוגלים. הוא נהג להסתגר שעות וימים בחדרו, לקרוא ולצפות בחומרי הזוועה ולהאזין למוסיקת מטאל.
במשפטו עורכי הדין הכינו אסופת קטעים מתוך הטקסטים, הויזואליה והמוסיקה האלה כדי להסביר למה נחשף. השופטים לא יכולים היו לשאת את המראות. הם ציינו כי "הרעיל את נפשו באותם חומרים מזעזעים", אבל הוסיפו כי "הוא עשה זאת מבחירתו החופשית", וכי "אף לא טען שאינו אחראי למעשיו". הם דחו את קו ההגנה שלו כי "האשמה אינה נופלת רק עליו אלא גם - ושמא בעיקר - על המדיה לצורותיה השונות אשר מזמנת בפני הצופה או הקורא, רעיונות ומחשבות מסמרי שיער שאחריתם מי ישורנו", ופסקו: "זאת איננו יכולים ואיננו נכונים לקבל". מוסקוביץ' אמר שתכנן במשך שבועיים שקדמו לאירוע את הרצח של העמיתה שלו לעבודה. הפרקליטות טענה נחרצות: "הוא היה יכול להיות בנו של השכן. עשה את הבחירה המצמררת בין טוב לרע, ובחר ברע".
"אסיר מורכב בעל היסטוריה פסיכיאטרית"
אחרי מעצר בתחנת חיפה ותקופת ביניים של כמה חדשים בבית המעצר קישון הוא שובץ לכלא שיטה ובהמשך עבר לכלא חרמון. בשירות בתי הסוהר מכירים את האסיר מוסקוביץ' כאסיר שקט וחיובי. אבל, לא הולכים שולל אחרי השקט הזה. יודעים כי מדובר כבעל "אישיות מורכבת", ומתארים אותו "אסיר מורכב, שגדל בסביבה פוגענית והוא בעל היסטוריה פסיכיאטרית הכוללת דיכאון ארוך טווח וחמור". הוא אובחן כמי שסובל מהפרעות אישיות ובעיקר כמסוכן, "בעיקר על בסיס גורמים סטטיים בעברו, אותם לא ניתן לשנות בטיפול".
במהלך מאסרו עבר מוסקוביץ' טיפולים פסיכיאטריים פרטניים והשתלב בקבוצות טיפוליות, בהן לשליטה בכעסים. הוא עבד כעוזר הוראה בכלא ואף יצא לחופשות. ב-2009 החל בלימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה וב-2012 עבר לאגף השיקום של הכלא שם הוא כלוא מאז. בשב"ס אומרים כי התנהגותו לאורך השנים הארוכות היתה "ללא רבב" וכי לא התגלו קשיים בהשתלבותו בעבודה או בחופשות. "מתפקד על פי הכללים ללא חריג", מסרו לבית המשפט.
ב-2015, כשסיים לרצות שני שליש מתקופת מאסרו, פנה מוסקוביץ' לוועדת השחרורים שנעתרה לבקשתו על פי המלצת שב"ס. אלא שהרשות לשיקום האסיר התנגדה, על בסיס חוות דעת של שני פסיכולוגים של שב"ס, כי רמת המסוכנות שנשקפת ממנו עדיין בינונית ונדרשים עוד מהלכים טיפוליים מעמיקים על מנת להפחית ממנה. עתירה נגד השחרור שהגישה המדינה לבית משפט מחוזי נדחתה. המדינה ערערה גם על כך, ובית המשפט העליון ביטל את החלטת ועדת השחרורים.
עו"ד שלומי שרון המייצג אותו לא הרים ידיים והמשיך פעם אחר פעם לפנות לערכאות. במרץ השנה שוב נעתרה לו ועדת השחרורים, בשלישית. המדינה שוב ערערה לבית המשפט המחוזי שקיבל את עמדתה. עו"ד שרון ערער על כך לבית המשפט העליון ואתמול קיבלו הנשיאה אסתר חיות, השופט מני מזוז והשופט דוד מינץ את הערעור. "מיצה בהצלחה את כל מסגרות הטיפול שיש בידי שירות בתי הסוהר לשלבו בהן", ציינה הנשיאה חיות שהצטרפה לדעתו של השופט מזוז, "כיום אין עוד מסגרת טיפולית או שיקומית שבה יוכל להשתלב במשך שלוש השנים שנותר לו לרצות". היא קבעה כי "האינטרס הציבורי יצא נשכר משחרורו על תנאי במתכונת התכנית הטיפולית שיקומית. מוסקוביץ', בן 38, ישוחרר אם יגייס את 40 אלף השקלים, יתרת הפיצוי שעליו לשלום לקרבנו.
"כמדינה, החלטנו שלא נחוקק עונשי מוות בישראל ושגם אזרחים שהורשעו בעבירות החמורות ביותר יחזרו ביום מן הימים בחזרה אל החברה", הסביר עו"ד שרון. "המשמעות היא שהכרנו בעיקרון השיקום כעיקרון בעל ערך חברתי מרכזי". הוא הוסיף: "אולי יש מדינות אחרות בהן מוסקוביץ' היה נמק בכלא עד סוף חייו או נתלה על עמוד בכיכר העיר. אבל, אנחנו לשמחתי חיים במדינה מסוג אחר. טל נכנס לכלא והגשים את תכלית הענישה כפי שאנחנו קבענו אותה כחברה. הוא השתקם ושיכנע את כל הגורמים שבאו עמו במגע ב-15 שנה האחרונות שהוא השתקם. במצב דברים כזה אנחנו כחברה צריכים לאפשר את המשך השיקום שלו במחיצתנו ולא מאחורי הסורגים".