בין עימות להזמנה - המדיניות המפתיעה של טראמפ בחזית האיראנית

המזרח התיכון הוא החממה של שני גורמי הטרור הגדולים בעולם — שונאים בנפש אבל עם אויב משותף: המערב ובעלי בריתו. אך בעוד שהטרור הסוני בראשות דאע"ש ואל-קאעידה איבד את הבסיס הטריטוריאלי שלו וכתוצאה מכך מקדם אסטרטגיית-טרור גלובלית המשתרעת מאירופה ועד לאפריקה ולארה"ב — הרי הטרור השיעי בהובלת איראן, שניזון ממניעים דתיים מזה והגמוניים שמקורם בהיסטוריה הפרסית, מזה, פועל בדרכים שונות, בין שצבאיות וטרוריסטיות ובין שפוליטיות וחתרניות, לחמש ולתגבר ארגונים כגון החיזבאללה בלבנון, החותים בתימן וחאשד אל-שעבי, הידוע גם כ- PMU, בעיראק, במטרה להחדירם למרחב כולו. אך האם המלחמה הסמויה בין איראן לאמריקה ובעלות בריתה תלך עכשיו ותחריף עד כדי הפיכתה לעימות גלוי ואלים?

שמונה שנות ממשל אובמה התאפיינו בהתקפלות מדינית וצבאית שיטתית של ארה"ב מהמזרח-התיכון בכלל ומסוריה בפרט — מה שהביא להתבססות מסיבית של איראן ושלוחותיה בסוריה ולהפיכת רוסיה לגורם המעצמתי הדומיננטי במדינה זו, ואף באזור כולו. שנתו הראשונה של הנשיא טראמפ בבית הלבן לא הצטיינה בתמורה מעשית במגמה הזאת, אך נטישת הסכם הגרעין עם איראן וההודעה הטריה על החמרת הסנקציות יצרו דינמיקה חדשה שהזכירה לעולם שאמריקה עדיין בעלת המשקל העיקרי בפוליטיקה ובכלכלה העולמיות. חברות "האיחוד האירופי" אמנם צייצו שהן ממשיכות להיות מחויבות להסכם הגרעין — אבל החברות המסחריות והתעשייתיות האירופיות לקחו ברצינות גמורה את האזהרה של טראמפ, דהיינו שמי שיפרו את הסנקציות על לאיראן יסתכנו בסנקציות גם על עצמן — ונחפזו להודיע לאיראנים שההסכמים עימם בטלים ומבוטלים. אפילו שוויץ שאיננה שייכת לאיחוד, ויתרה על הסכם של מיליארדים לחידוש רשת הרכבות באיראן.

טהרן שנראה שלא העריכה נכון את נחישותה של וושינגטון ואת חוסר האונים של האירופים — הגיבה במהלך שתדלנות שכלל ביקור בזק של הנשיא רוחאני בבירות אירופה — אך גם באיומים מתעמרים בארה"ב בנוסח הסרט "העכבר ששאג". בד בבד היא הגבירה את פעילותיה החתרניות, לרבות הנסיון לשידרוג נוכחותה ברחבי סוריה, כולל באזורים הסמוכים לישראל. כמו תמיד במזרח-התיכון, גם מקומו של הנפט לא נפקד — ועל רקע זה יש לראות את האיומים של טהרן לחסום את מיצרי הורמוז שדרכם עוברים למערב מדי יום 33 אחוזים מהנפט הערבי, ואת באב אל-מנדב, הפתח הצר שמחבר את האוקינוס ההודי לים-סוף ומשם לתעלת סואץ ולאירופה.

רוחאני, "המנהיג העליון" חמנאי, מפקד הצי האיראני חוסיין חנזאדי, והגנרל קאסם סולימני, מפקד "משמרות המהפכה", כאילו התחרו ביניהם מי ישמיע איומים קיצוניים יותר כלפי ארה"ב. אך למרות דברי הרהב הנ"ל, יש להניח שעיניה המודאגות של טהרן היו מופנות באחרונה לעבר פלורידה ששם הצי האמריקני תרגל מבצעים אוויריים וימיים נגד כוחות איראניים שינסו לפגוע בשייט החופשי במיצרי הורמוז. עוד יותר אקוטיים הם האיומים האיראניים על באב אל מנדב. לפני ימים אחדים כוחות החותים, בני חסותה השיעים של איראן בתימן, שיגרו טילים לעבר שתי מיכליות נפט סעודיות וכנראה גם לספינת-מלחמה סעודית — וגרמו לריאד להודיע שתפסיק זמנית את הובלת הנפט דרך ים-סוף (בינתיים ההובלה חודשה).

ברור שבשל האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים שלה, ארה"ב לא תוכל לאפשר לאיראן ושליחיה לקבוע עובדות בעניין זה — וגם לישראל, כפי שהודיע ראש הממשלה, אינטרס חיוני שחסימת המעבר לא תקרה. לארה"ב היסטוריה לא מרנינה ביותר בעניין חופש השייט במעבר הצר שבין קרן אפריקה לתימן — בשנת 2000 חיבלו אנשי אל-קאעידה במשחתת האמריקנית "קול" שעגנה ליד עדן וגרמו למותם של 17 מלחים ולפציעתם של 39, וגם ב-2016 החותים תקפו ספינת מלחמה אמריקנית בטילים ליד באב אל-מנדב. על הארועים החמורים ההם ארה"ב לא הגיבה — האם ממשל טראמפ מבשר שינוי בעניין זה?

ובדיוק אז, כדרכו בקודש, טראמפ הפתיע את כולם, ובעיקר את הצמרת בטהרן (ואולי גם כמה מאנשיו) — והציע לאיראנים להיפגש "בכל עת שירצו וללא תנאים מוקדמים". איך זה מתיישב עם עמדתו התקיפה והעימותית נגד טהרן עד כה? התשובה היא שבניגוד לכמה פרשניות בארה"ב ובישראל, כלומר שהנשיא עשה כאילו סיבוב פרסה, הדבר מתיישב לחלוטין: טראמפ ידע שההנהגה האיראנית תסרב לקריאתו — אבל הוא גם ידע שהסירוב הזה יעורר כעס ותיסכול בקרב חלק גדול מהציבור האיראני שאיננו מצליח להתמודד עם המשבר הכלכלי הקטלני ועם צניחת המטבע האיראני לשפל חסר תקדים — והמתאווה לפתיחת דיאלוג עם אמריקה ומזלזל בהצהרותיה התוקפניות והפרובוקטיביות של הנהגתו. התוצאה: שהצעתו לא רק שאיננה מחזקת את מעמדה של ההנהגה אלא דווקא תורמת לכירסומה — כך שטראמפ מרוויח — בין שתתקיים פגישה ובין שלא .