מעטים מחוץ לטורקיה מזילים דמעה על צרותיו של רג'פ טייפ ארדואן. הנשיא מהיר החימה והאסלאמיסט הצליח בהישג לא מבוטל, לאחד נגדו את כל שכנותיו - מרבית המזרח התיכון, את אירופה ואת ארצות הברית. גם בנות בריתו, באופן רשמי זועמות על המנהיג הבלתי צפוי.
היחידים שממש תומכים בטורקיה הם הבנקאים העולמיים - בעיקר אירופאים - המושקעים בטורקיה, וצלילת איגרות החוב שלה, והלירה הטורקית לא מבשרות טובות להשקעותיהם הנמחקות; בנקים אירופים הילוו לטורקיה בין 200-150 מיליארד דולר, בנקים אמריקנים ויפנים עוד עשרות מיליארדי דולרים. עוד תומכות מדינות הרואות בה, במיקומה האסטרטגי וביחסיה המעורערים עם המערב הזדמנות לשיפור מצבן הגיאו-אסטרטגי במאבק הגלובלי - רוסיה וסין, למשל.
צרותיה של טורקיה החלו לפני המתח הנוכחי עם ארצות הברית. ודאי מערכת היחסים העכורה עם השכנות, וגם הכלכלה: משוש נפשו של ארדואן, הצמיחה הטורקית המטאורית שהזניקה אותו אל ארמון הנשיאות פעם אחר פעם, העלייה ברמת החיים שנמשכה שנה אחר שנה. אבל למדיניות
מיחה בכל מחיר היה, בסופו של דבר מחיר, ועת הפירעון הגיעה.
אלא שארדואן לא מוכן להכיר בכך. הנשיא יצא למלחמה נגד הבנק המרכזי שביקש להאט את הצמיחה, להעלות את הריבית לאור האינפלציה הגואה, גירעון השוטף הגואה, החוב החיצוני העצום שבתורו מביא לעלייה בריבית שמשלמת טורקיה עבור ההלוואות שהיא לוקחת כדי לתחזק את הכלכלה.
