העיתונאי ופעיל השמאל אורי אבנרי הלך לעולמו הבוקר (שני) בגיל 94. אבנרי, אחד מהעיתונאים המוכרים בתולדות העיתונות הישראלית, אושפז לאחרונה בבית החולים איכילוב שבתל אביב לאחר שעבר אירוע מוחי.
במהלך חייו אבנרי היה מוכר בשל פעילותו העיתונאית והפוליטית. בשנות ה-50 שימש שעורכו של השבועון "העולם הזה", ולאחר מכן גם היה ממייסדי "גוש שלום". במהלך חייו הוא אף כיהן כחבר כנסת וכיהן במשך שלוש קדנציות. בימיו האחרונים פרסם מאמרי דעה בעיתון הארץ. אבנרי היה נשוי לרחל, צלמת ופעילת שלום, שהלכה לעולמה לפני כשבע שנים.
"אורי אבנרי מאושפז ממוצאי שבת בלי הכרה בבית חולים", כתבה חברתו העיתונאית ענת סרגוסטי בעמוד הפייסבוק שלה לאחר שהגיע לבית החולים מוקדם יותר החודש. "יש להניח שהשבוע לא יכתוב את הטור השבועי שלו. בשנים האחרונות אבנרי כותב טור שבועי, שאותו הוא שולח במייל לאלפים של אנשים ברחבי העולם. הטור מתפרסם בכמה שפות, בין השאר בעברית, ערבית, אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית (ואולי עוד כמה שפות). פעם אמר לי חצי בצחוק חצי ברצינות: 'אם לא תקבלי ביום שישי את הטור שלי, תדעי שאני מת' אז הוא לא מת, אבל הוא לא בהכרה. בדיוק בעוד חודש, ב-10 בספטמבר יחגוג אבנרי יום הולדת 95, וכבר מכינים לכבודו אירוע בצוותא. הייתי שם היום, מקווה לטוב. מחזיקה אצבעות".
אבנרי נולד בעיירה בקום שבגרמניה כבן הזקונים מבין ארבעה ילדים למשפחה יהודית גרמנית וגדל בהנובר. משפחתו עלתה לארץ בנובמבר 1933 עשרה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון. בעקבות המצב הכלכלי הקשה של המשפחה עזב את הלימודים בגיל 14 בבית הספר לבנים "אחד העם" והחל לעבוד. בין השאר, הוא הועסק כטכנאי רדיו, פקיד במשרד עורכי דין, במשרד החקירות של דוד תדהר, ובמחלקת העבודה של "התאחדות בעלי התעשייה בא"י, ובמערכת העיתון הכלכלי רוויזיוניסטי "פלניוס". את השכלתו למעשה רכש באופן אוטודידקטי מקריאת ספרים.
באפריל 1950 רכש עם חבריו את השבועון "העולם הזה" שנוסד ב-1937 על ידי אורי קיסרי והפך והפך אותו לשבועון-חדשות מודרני, תוקפני ושובר מוסכמות. הוא היה העורך הראשי שלו במשך 40 שנה. העיתון בתקופתו נחשב לשבועון לוחם וחוק אנטי ממסדי שחושף פרשיות שחיתות. בין השאר, ה"עולם הזה" היה הראשון בישראל שפרסם מידע אודות שערוריות מין, רכילות ותמונות עירום - עניין חריג בנוף העיתונאי בישראל באותם ימים. בעיני רבים, השבועון מילא תפקיד מרכזי בעיצוב עיתונות ישראלית חדשה, ודורות של עיתונאים התחנכו על בסיסו, המהווים כיום גורמי מפתח בתקשורת הישראלית.
העיתונאי רינו צרור, שימש ככתב לסירוגין בין השנים 77-73 ב"העולם הזה", סיפר כי אבנרי ייסד עיתונות חזקה ולוחמנית שהיום כבר לא קיימת. "אבנרי הוא ראש אחר", אמר לוואלה! NEWS. "לא דומה לשום דבר עיתונאי שמכירים היום, לא מבחינת האומץ החדשותי והאופן שבו הוא שם את הדברים על השולחן. בין אם זה תחקיר על משטרת ישראל או בין אם זה עניין פוליטי כזה או אחר. בכל מה שקשור לעיתונות הוא היה המורה הראשון האמיתי לתקשורת, קבוצה מאוד גדולה של עיתונאים עבדה תחתיו: סילבי קשת, עמוס קינן ,שמעון צבר וברוך נדל, ארהל'ה בכר, ענת סרוגסטי, דן מרגלית, שרית ישי ואנוכי, ויש עוד הרבה".
"זאת הייתה המקפצה התקשורתית הנפוצה והרווחת", הוסיף צרור. "זה היה מאוד דומה לגל"צ: עיתונאים היו עושים שם שנתיים וממשיכים לפלטפורמות אחרות. למדתי ממנו הכול. חניכה קלאסית. כתב חדש שנכנס למערכת יושב ליד הוותיק ממנו והוותיק חונך אותו. אורי היה חונך כזה, מלמד את כל התורה. אצלו - כתבתי, עשיתי הגהות, עבדתי בדפוס ועשיתי עוד 50 אלף דברים שכולם עניינם בעיתון. ולא רק אני, אלא נבחרת שלמה שהוא לקח תחתיו. הוא הכשיר אותך בכל הפעולה התקשורתית, והפוקוס היה על העבודה עצמה".
מבחינה פוליטית ביטא "העולם הזה" התנגדות נחרצת למדיניות של דוד בן-גוריון כמעט בכל התחומים - החל במדיניותו המלחמתית האנטי-ערבית וכלה בכניעתו לדתיים. האג'נדה שלו הייתה מובהקת בכל מה שקשור לביטול הממשל הצבאי בכפרים הערביים, והוא קרא במשך שנים להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא גם הציג ביקורת קשה נגד שלטון מפא"י. בין החשיפות המוכרות של העיתון: פרשת אברהם עופר שר השיכון מטעם המערך שהתאבד לאחר החשיפה נגדו, פרשת עסק הביש, טבח כפר קאסם ועוד.
העיתונאי דן מרגלית שעבד בעולם הזה תחת אבנרי בין השנים בין 1961-1959 סיפר כי עוד בנעוריו חלם לעבוד עם אבנרי ב"העולם הזה". "קראתי את העיתון עוד כשלמדתי בבית הספר התיכון, ונענשתי לא אחת על ידי הורי", סיפר. "החלום שלי היה לעבוד אצל אורי אבנרי, הוא כתב לי מכתב ואני זוכר את תוכנו: 'יש פתגם סיני שטוען שאם מישהו אומר לך שאתה שיכור תתעלם ממנו, אם השני אומר לך שאתה שיכור תעבור לידו, אם השלישי אומר לך שאתה שיכור אז תלך ותשכב במיטה כי אתה שיכור'. הוא כתב לי את זה כקורא צעיר. כשנכנסתי לאוניברסיטה נדחפתי ל"עולם הזה", ואני לא מצטער על זה אף פעם. הוא היה היחיד שהעז להילחם בשחיתות. הוא היה כותב מאמרים וגם מציץ על הכתבה שלי ונותן הערות". מרגלית תיאר את אבנרי כאדם משכיל, אוטודידקט, אמיץ בצורה בלתי רגילה שאינו מסוגל להודות בטעויותיו.
הידיד האישי של ערפאת
ב-1956 הקים אבנרי עם נתן ילין-מור, בועז עברון ואחרים את תנועת "הפעולה השמית", שדגלה בהקמת מדינה פלסטינית ופדרציה פלסטינית-ישראלית-ירדנית. כעבור כמה שנים הקים את "הוועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" וקשר קשרים עם הנהגת המחתרת האלג'ירית.
ב-1965 הקים והנהיג את תנועת "העולם הזה - כוח חדש" מפלגה שקמה בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" שנועד בגלוי להשתיק את "העולם הזה". אבנרי נבחר בשמה לכנסת, בה כיהן במשך שמונה שנים רצופות בכנסת השישית והשביעית, בשותפות עם יועצו הפרלמנטרי עו"ד אמנון זכרוני. הוא חולל מהפכה בסדרי הבית ויצר דגם חדש של פעילות פרלמנטרית נמרצת, ששימש לאחר מכן דוגמה לסיעות רבות אחרות. הוא פיתח מאות יוזמות פרלמנטריות, שחלקן מעסיקות את הכנסת עד היום, ונאם בכנסת כאלף נאומים.
אחרי שאיבד את מקומו בבחירות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, השתתף ב-1977, יחד עם גופים אחרים, בהקמת תנועת של"י, וכיהן בשמה שנתיים נוספות בכנסת התשיעית. הוא היה שותף גם להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום" והתנועה החוץ-פרלמנטרית "גוש שלום". במסגרת פעילותו הפוליטית עסק בנושא זכויות האדם, נלחם נגד כפייה דתית, נגד אפליה עדתית, למען שוויון זכויות לערביי ישראל ולמען שלום והשתלבות של ישראל ב"מרחב השמי". ב-1975 נפצע אבנרי קשה מידי מתנקש בחייו.
אחת מהסערות הגדולות שעורר אבנרי הייתה פגישתו עם יאסר עראפת בשנת 1982 כאשר ישראל הייתה מצויה במשך חודש בתוך מלחמת לבנון. יחד עם ענת סרגוסטי שהייתה צלמת ב"העולם הזה" והכתבת שרית ישי, הוא נסע לחלקה המערבי של ביירות הנצורה. זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה נתן ערפאת ראיון לכלי תקשורת ישראלי שפורסם "העולם הזה". בראיון דיבר ערפאת על הצורך בסיום הכיבוש הישראלי בשטחים, להכרה הדדית, של ישראל באש"ף כארגונו היציג של העם הפלסטיני, ושל אש"ף בישראל, ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחים. עצם הפגישה עוררה נגד אבנרי גל של גינויים מסיעות וחברי כנסת שונים, ודרישה לנקיטת אמצעים משפטיים נגדו. מאז נפגש אבנרי עם ערפאת פעמים רבות, וערפאת הכריז לא-אחת שאבנרי הוא ידידו האישי.
רבים ממכריו טוענים כי בשל פועלו, אבנרי היה ראוי לקבל בחייו את פרס ישראל לתקשורת ולעיתונות, אולם משרד החינוך לא היה מאשר זאת לעולם. העיתונאי דן מרגלית טען שהממסד מנע זאת ממנו. "אני רואה אותו כאחד מארבעת העיתונאים שהובילו במאה ה-20 את העיתונות הישראלית לפסגות שלא הייתה בהם קודם", אמר. "מאוד תמוה שהוא לא קיבל את הפרס. ייתכן שבגלל דעותיו הפוליטיות הוא לא קיבל אותו. לאורך השנים הוא תקף את הממשלות באופן חד ומוצלח והן מנעו זאת ממנו. ביסודו של דבר הוא עיתונאי שהרבה דורות יצטרכו ללמוד אותו אבל העיתונות שהוא עשה כבר איננה קיימת כמעט, אולי עוד תחזור".
גם העיתונאי רינו צרור שותף לעמדה שאבנרי היה זכאי לקבל בחייו את פרס ישראל. "הוא היה ראוי לקבל את פרס ישראל כבר לפני הרבה זמן כי הוא האבן הראשונה לתחקירים בארץ", אמר. "אני בטוח שהעיתונות עצמה מתייחסת אליו כבר מתייחסת אליו כאל חתן הפרס. היה רגע שהגשנו את שמו כמועמד אך הוא צחק בקול גדול. לאנשי הממסד אין אומץ לתת פרס לאדם ראוי כמוהו. זה לא עובד ככה".
רויטל בלומנפלד השתתפה בהכנת הכתבה.