"אנו סבורים שגב' נתניהו אכן נטלה וייחדה לעצמה את המתנות מושא פרשה זו" - 666 מתנות, בשווי של כ-400 אלף שקלים; עוד 100 מתנות יקרות במיוחד נעלמו עד עצם היום הזה - "ובמובן המשפטי גם גנבה אותן". חד וחלק, שחור על גבי לבן: גנבה. ואם נחוצה הבהרה למונח זה, הוא מתייחס ל"פעילותה של גב' נתניהו (ש)אכן נועדה להוביל לתוצאה שבה יעברו מתנות רבות שהתקבלו במסגרת כהונתו של מר נתניהו לרשותה ולחזקתה של המשפחה". אדוני השופט, מדוע התובע טוען שגנבתי את האופניים? בסך הכל עסקתי בפעילות שנועדה להוביל אותם לרשותי ולחזקתי.
המובאות לקוחות ממסמך שהזוג נתניהו לא ירצה שהציבור יקרא. 180 עמודים של מלאכת מחשבת משפטית בניתוח עובדות, בהצלבת גרסאות ובהתמודדות עם טענות-נגד שעדיין לא נטענו, המתמוססת לתוך תבוסתנות מעשית בפרק ההמלצות. הכותרת: שוחד. הזמן: קיץ 2000. המחברים: פרקליט מחוז ירושלים משה לדור, לימים פרקליט המדינה, וסגנו שלמה (מומי) למברגר, כיום המשנה לפרקליט המדינה. מסמך מזעזע, כי דפוס ההתנהגות המתואר בו לא השתנה. הנתניהו אותו הנתניהו, גם אם ארנון מילצ'ן וארנון מוזס ושאול אלוביץ' אינם אבנר עמדי. החמדנות, הנצלנות, ההיתממות, האטימות, ההתנערות מאחריות. למרבה האסון, גם הפרקליטות ומעליה היועץ המשפטי לממשלה אותה הפרקליטות. אם רק תוכל לברוח מהתמודדות, כי קשה, היא תשמח לעשות זאת. בכך, כמובן, היא מזמינה את ההגנה לעלות להתקפה.
הכלה וחופת השרצים
זה מסמך שאביחי מנדלבליט היה חייב לקרוא ברגע שנכנס לתפקידו כיועץ משפטי לממשלה וקיבל גישה מלאה לחומרי המערכת שבראשה הועמד. אילו טרח לעשות זאת, אולי היה נשרך פחות בטיפולו בתיקיהם של שרה ובנימין נתניהו. מנדלבליט, אסור לשכוח, פעל להתמנות למזכיר הממשלה, אחד מעוזרי נתניהו. לשם כך היה עליו להשתלם באורחות משפחת נתניהו ולמצוא אליה מסילות, כגון מנהל הלשכה לשעבר גיל שפר, שמנדלבליט פסל עצמו מלדון בענייניו. לא סביר שהכלה לא ידעה לאיזו חופת שרצים היא נכנסת. ועדיין, רכילות מבפנים לחוד ומסמכים משפטיים עגומים לחוד.
עת קיץ, וקל לחיות, כתב ג'ורג' גרשווין; הדגים קופצים, הכותנה גבוהה והמשפטנים בפגרה. קטגורים וסנגורים כאחת נופשים בחו"ל. ההליכים נדחים עד לשנה העברית הבאה. בהסכמת המדינה, אולי אף בלהיטותה, ייפתח משפט השחיתות של שרה נתניהו - רק באוקטובר. טבעת החשדות הפליליים מתהדקת סביב צוואר בעלה, אבל ההחלטות משתהות. החיפזון מהשטן, לא מהיועץ המשפטי ומפרקליט המדינה. הם בורחים מהצורך המעיק בהכרעות. דוחים. אם יוכלו, דחייה לדורות.
הם לא עושים זאת כדי להגן על נתניהו. מה להם ולו, גם אם היו לרגע אסירי תודה על תרומתו, במעשה או במחדל, למינויים. זה היה מזמן, לפני חמש שנים (ניצן) וכמעט שלוש (מנדלבליט). פניהם אל השמש העולה. איילת שקד היא הפוליטיקאית היחידה שבכירי השירות המשפטי, במיוחד פרקליט המדינה שי ניצן אך גם מנדלבליט, מרעיפים עליה חיבה ורעות. שרת המשפטים חשובה לעתידם; על פיה יישק בית המשפט העליון. לשופטים יש גיל רף, 70. יתכן שראוי לקבוע גיל סף, 64, ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה, כדי למנוע מהם להתפתות לכוון לעליון בתום שש שנותיהם בתפקידיהם. אלה תפקידי-חיים, שנכון לשאוף אליהם כפסגה ולא כמדרגה.
מסמך לדור-למברגר נועד לשני קוראים בכירים בלבד - היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל, שניהם לימים בעליון - ולעמיתיהם בהתייעצויות על מה שהמחברים כינו "פרשת עמדי-נתניהו" שתחילתה בגילויי העיתונאי מוטי גילת: החשדות שמוביל הרהיטים עמדי שיחד את בנימין נתניהו, במישרין ובאמצעות שרה נתניהו, ושהזוג נתניהו גנב (כזכור, המונח הבוטה של לדור ולמברגר) מהמדינה ורימה אותה. החקירה התמקדה בראשיתה בגלגול חוב פרטי של נתניהו לתוך החשבון הממשלתי ובציפיה לפרעון החוב באמצעות סידור עבודה או חוזים והסתעפה, באדיבות החשוד עמדי כשהפך לעד מדינה, גם לגניבת המתנות. בכל אחד משני החלקים נאמדו הסכומים במאות אלפי שקלים. חשודים נוספים היו מנכ"ל משרד רה"מ משה ליאון, כיום מועמד לראשות עיריית ירושלים, ועזרא סיידוף, פקיד משרד ראש הממשלה וכיום שותפה של שרה נתניהו לכתב האישום בתיק מעונות רה"מ. עולם קטן; פגישת מחזור.
קריאת המסמך מעוררת, לצד בחילה, תדהמה כפולה: איך העזו בני הזוג נתניהו לחמוק שנים על שנים מתשלום ולשנות שוב ושוב גירסאות, ללא בושה ניכרת, כך שאמינותם רוסקה לרסיסים, ואיך לאחר כל המסקנות הנוקבות נרתעו לדור ולמברגר מהתובנות המתבקשות והמליצו בקול רפה על סגירת התיקים בנימוק של חוסר ראיות. במקרה אחד, כאשר תיארו את התנהגות שרה כ"שמן הסיכה של גלגלי המירמה", אף ביצעו פניית פרסה ולאחר שקבעו כי "קיימת תשתית ראייתית להעמדת גב' נתניהו לדין בכל הנוגע לעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה ממשרד ראש הממשלה", הודיעו כי "אנו נסוגים מהמלצתנו ומציעים לסגור את תיק החקירה גם בעניין זה, מחמת חוסר ראיות מספיקות".
נימוק חלקי לכך הוא שבניגוד לחקירות רגילות, נמנעה כאן המשטרה מהאזנות סתר לחשודים העיקריים, מה גם שלא קדם פרק סמוי לחקירה הגלויה. אבל הטעם המרכזי הוא שהחוקרים שואלים "מה היה", במציאות העבריינית, בעוד שהפרקליטים תוהים "מה יהיה" בבית המשפט וסביבו.
ההסבר המפורט: למרות הראיות, המספיקות לדעת לדור ולמברגר להרשעה, צפויים "רעשים סביבתיים צורמים שילוו את התיק, יפעלו אך ורק בכיוון של עמעום התמונה המתבקשת מהראיות ויקשו על האפשרות להגיע למסקנה ברורה", כלומר לגרום לשופט להרשיע. מכאן "הרהור נוסף באשר לסיכויי הרשעתה של גב' נתניהו" וכך אף בסעיפים אחרים בתיק, כי "חייבים אנו להודות גם", כותבים לדור ולמברגר בכנות כאובה, "כי בחלק מהמקרים בהם המלצנו לסגור את תיק החקירה מחמת חוסר ראיות, ריחפה מעל המלצתנו זו התחושה האמורה לעיל".
קילו הוא לא תמיד קילו
למה התכוון המשורר? להבדל הנלמד בניסיון החיים בין הבדיקה במעבדה הנקייה של מערכת החוק, במשטרה (שהמליצה על כתבי אישום ושזוכה מהפרקליטות לשבחים על עבודתה) ובפרקליטות, לבין הזירה האכזרית של ההתגוששות הציבורית, התקשורתית והמשפטית, מול כל התותחים שהנאשמים יפעילו לקעקוע התביעה והעדים. להלכה, קילו הוא קילו הוא קילו, באשר יישקל. למעשה, קילו קרח במקפיא יימס במהרה לליטר מים בשלולית על רצפת בית המשפט, כשהסנגור המנוסה יציג לאדם שהוזמן להעיד ונענה, ללא מניע של תגמול או נקם, את שאלת המחץ, "האם אתה בטוח לחלוטין, תמיד ובמקרה זה, שלא תיתכן אפשרות שאתה טועה בתיאור העובדות?" כשהעד, בשאיפתו ליושר מוחלט, יאשר שאנושי לטעות ושאינו יכול במלוא ההגינות לפסול את האפשרות התיאורטית של שגגה, המשפט יסתיים בהכרח בזיכוי.
משמע, לדור ולמברגר, אילו ישבו בדין - מה שבמידה מסוימת עשו, כי ניהלו שימועים, שקלו את טיעוני ההגנה ואף תרמו לה בהדמיות הפנימיות טיעונים חדשים - היו מרשיעים את המנוולים בעבירות שונות, אך הם חוששים שההגנה, בעזרת שימוש מושכל בעיתונות אוהדת, לפרסום מאמרי תמיכה ולהדלפת גרסאות שעדים יפנימו, תכרסם במוצקות הראיות ודובריהן. זאת אולי הכרה במציאות, אבל לא פחות מכך הרכנת ראש תבוסתנית, כי ההערכה שנכון להגיש תיק כזה ולחתור לנצח בו ניגפת מפני החשש להפסיד.
במחרוזת של מסמך לדור-למברגר יש פנינים שאסור להשאיר בכספת:
"עמדי נדרש לעמוד לרשות שרה נתניהו לצורך ביצוע עבודות שונות בביתה, על פי זרם הזמנות שהלך וגבר עם השנים. עם הגיעו, ובמהלך שהותו בביתה, נאלצו הוא ועובדיו, כתופעה שבשגרה, להמתין פרקי זמן ממושכים עד שזו תתפנה אליהם, כי במרבית המקרים נאסר עליהם לבצע את העבודות בלא נוכחותה ופיקוחה הצמודים. משפחת נתניהו השלימה שנים רבות עם מצב של העסקת קבלן/פועל העושה בנאמנות ובצייתנות כל שנדרש ממנו ומעמיד את עצמו, זמנו וכספו לרשות המשפחה, בלי ששולמה לו פרוטה". שני סימני קריאה מלווים ממצא זה. לטענת שרה, רצתה לשלם לעמדי, אך לא לחצה עליו לקבל תשלום, "כדי שלא להעליב אותו או לפגוע בו".
"העבודות שביצע עמדי היו יוצאות דופן בהיבט הדרישות של גב' נתניהו, כולל דרישה לנוכחות מתמדת שלה בעת האריזה - יציאתה מהחדר חייבה את הפסקת העבודה. כשהיא חיפשה פריט כלשהו, היה צורך לפתוח את כל הארגזים שזה עתה נסגרו, בתום עבודה קשה וממושכת".
שרה נתניהו היא דור שני ויורשת נאמנה לחתירה לשלמות באמנות האריזה. בשנת 1991 הובילו עמדי ופועליו את תכולתה של דירת הוריה מטבעון לירושלים. ההובלה לא שולמה; זה חלק מהחוב הפרטי שהזוג נתניהו נחשד ב"החלקתו", כלשון הפרקליטות, לחשבון הממשלתי. "לדברי אחד הפועלים מדובר היה באריזה ובהובלה קשה מאוד, במסגרתה דרשה אמה של גב' נתניהו לארוז באופן קפדני כל פריט". אביה של נתניהו העיד שהוטעה להאמין ששרה, שאמרה לו "יהיה בסדר", שילמה תמורת ההובלה.
"בשנים הראשונות היו שני בני הזוג נתניהו מעורבים בהעסקת עמדי במידה דומה. בשנים האחרונות היה קשר הדוק יותר בין המזמינה, גב' נתניהו, לבין איש השירות שלה, עמדי, אך למרות הכחשתו היה מר נתניהו מודע לכך שמשפחתו מקבלת שירותים מצטברים שונים - פעמים רבות אף נכח במקום - ולא משלמת לו כל תמורה. עמדי היה כנוע, צייתן ומופנם. הוא התבטל בפני אנשים מרכזיים וחשובים, דוגמת משפחת נתניהו, שניצלה זאת עד תום וראתה בו 'שרת אישי' לכל דבר ועניין". זה לא היה רק ניצול, לדעת פרקליטי מחוז ירושלים, אלא אף "כמעט עושק".
הנהג שנהג לשלם
"מפקח הבנייה בדירה הפרטית של הזוג ברחוב עזה 35, ג'ק בריס, העיד שהוא ניתק את הקשרים עם משפחת נתניהו, לאחר שהתאכזב מתכונותיו האישיות של מר נתניהו ומהנאמנות שלו, שלא לדבר על גב' נתניהו". בוקר טוב, (גיא) אליהו, שלא לדבר על מני נפתלי.
"למרות המגמה של עו"ד דוד שימרון להרחיק את עמדי מהדירה ברחוב עזה, מצוי בתיק החקירה אישור ממזכירה במשרד שימרון ולפיו עמדי החזיר למשרד (במועד מסוים) את מפתח הדירה".
"בחומר הראיות יש אירועים נוספים המלמדים על דפוס ההתנהגות של משפחת נתניהו בכל הנוגע למוסר התשלומים והחזר החובות. רוחמה אברהם, מזכירתו של נתניהו ולימים שרה בממשלת אריאל שרון, מספרת על שני אירועים הנוגעים ליעקב אזולאי, הנהג של גב' נתניהו, שנהג לבקשתה לקנות ולממן מכיסו תרופות לילדי משפחת נתניהו. פעמיים פנה אזולאי לרוחמה אברהם, בבקשה שתסייע לו לקבל החזר על הוצאותיו אלה. באחד מהמקרים היה מדובר בסכום של 1410 שקלים. אזולאי עצמו מאשר שנהג לקנות דברים שונים לגב' נתניהו. כחודשיים לפני בחירות 99' הצטבר החוב לסכום של 4,000 שקלים, שהוחזר על ידי גב' נתניהו בשלושה תשלומים. לדבריו, פנה אליה מספר פעמים בנוגע לכסף שהוציא עבור התרופות. היא אמרה 'בסדר' ולמרות זאת לא שילמה את החוב, כשישה-שבעה חודשים. למרות עדות זו, אזולאי מנסה לגונן עליה ואומר שלא לחץ בעניין ולכן החזר החוב התעכב".
"יש באירועים אלה תמיכה בגירסת עמדי, לפיה משפחת נתניהו סירבה לשלם לו עבור השירותים, אך הם גם עשויים לבסס טענת הגנה, לפיה מדובר בדפוס התנהגות של משפחת נתניהו, מוסר תשלומים בעייתי, ללא נגיעה למשפט הפלילי". כלומר, עמדי לא היה מקרה מיוחד, למעט גובה החוב - הם לא אהבו לשלם לאיש ולפיכך לא היו גנבים או מושחתים, סתם קמצנים, וזאת תכונה, לא עבירה.
"בין טובות ההנאה שביקש עמדי, בתמורה לשוחד: מינוי לאיש קשר בין משרד ראש הממשלה לבין מיזם חגיגות היובל; עבודה לבנו במשרד החוץ (נתניהו פנה למנכ"ל המשרד, איתן בן-צור); עבודה לאותו בן בסיירת הירוקה של משרד החקלאות; סיוע לבנה של בת זוגו בשירות המילואים (העברה במסגרת האוגדה לירושלים; הבן פנה לשרה נתניהו, שפנתה לבעלה, שהעביר את הטיפול לסגן הרמטכ"ל - ומועמדו לרמטכ"ל - מתן וילנאי); הקמת בית הארחה בשורש ואתר טבילה בירדן; זיכיון להפעלת דוכן מפעל הפיס; סיוע בביטול הפקעת שטח באזור צור באהר; הזמנת פרחים למשרד רה"מ מחנות השייכת לבת זוגו, בהנחיית שרה נתניהו, למרות שבמכרז אספקת הפרחים למשרד זכתה חנות אחרת; "מרכז יהודי עולמי להמצאות ופטנטים". אכן, המצאות ופטנטים, עם ריח של מאמצי נתניהו להסדיר אשרה אמריקאית למילצ'ן. מה שהיה בשנות ה-90', הוא שהיה גם אחר כך.
"כדי להרחיק עצמו ממודעות למצב היחסים עם עמדי טוען נתניהו כי באופן כללי לא היה מעורב בעניינים הפרטיים שלו ושל שרה, אלא היא שעסקה בהם. הוא אף טוען כי מאז שהתחתן לא חתם ולו על המחאה אחת. טענה זו נסתרת על ידי (שש) עדויות, אם כי באשר לחתימה על המחאות, אכן לא מצאנו ולו המחאה אחת שנחתמה על ידי מר נתניהו". מה לעשות, יש אנשים המפתחים אלרגיה חריפה להמחאות (שנותנים, לא שמקבלים). אתגר לרפואה.
השועל נפל כגדי
"בינואר 1996 הוזעק עמדי, בקריאת חירום, להעביר חפצים ממחסן דירת נתניהו אל מחסן השייך לו. לטענתו, נתניהו הגיע למקום באמצע הלילה, חיבק אותו והודה לו. נתניהו הוסיף ואמר שלא ישכח מה שעמדי עשה למענו ויפצה אותו. אם יוכל, הוא 'יושיב כסא על ידו' ושניהם, נתניהו ועמדי, 'ינהלו את המדינה'". תגובת נתניהו: זה לא היה ברצינות. הסגנון נשמע מוכר מאירוע מאוחר יותר. כדי לשכנע את רפי איתן לתמוך בו ולא בציפי לבני, בבחירות 2009, הבטיח לו נתניהו כי יהיה "הכי קרוב אליו". השועל הערמומי מהמוסד ומהשב"כ נפל בפח כגדי תמים.
"לאחר כחודשיים הזעיק נתניהו את עמדי לדירתו, לקח אותו למרפסת, שם היו לבדם, וביקש ממנו - בעקבות כתבות שהתפרסמו ושנטען בהן שאינו נוהג לשלם עבור שירותים הניתנים לו - לא להשאיר עקבות ולא להשאיר שום חומר הנוגע להובלות; לזרוק, לשרוף ולקרוע את החומר. נתניהו, לדברי עמדי, ביקש ממנו גם קבלה (פיקטיבית), המאשרת שנתניהו שילם (כביכול), אך כשעמדי הגיב בהצעה להגיש חשבון ולקבל תשלום, טען נתניהו שהזמן אינו מתאים, בגלל לחץ העיתונות, אך 'הוא לא ישכח לו את זה ויפצה אותו בגדול'".
חלפה שנה, נתניהו כבר ראש ממשלה, המועד הנוח לתשלום טרם הגיע, ולטענת עמדי התקיימה פגישה נוספת ונדונו בה החוב והפיצויים האחרים - עבודה ומכרזים. אילו התקבלה גרסת עמדי במשפט, למרות הכחשת נתניהו, הייתה מתבססת ה"סימולטניות", בו-זמניות של מתת ותמורה. גם זאת נקודה הצפוייה לעלות בתיקיו הנוכחיים של נתניהו. סניגוריו יטענו, בסעיף המצב הנפשי, שלא היה מודע לכך שהוא מקבל מתת, לא היה מודע לכך שהוא נותן תמורה וקל וחומר בן-בנו של קל וחומר שלא היה מודע לזיקה כלשהי בין המתת והתמורה.
"בסוגיית גירוד התוויות מהמתנות, הכחישו בני הזוג נתניהו תחילה מכל וכל את האפשרות כי מי מהם עסק בהורדת תוויות או בטשטוש זהותן של מתנות. גב' נתניהו טענה שיתכן שהתוויות נפלו. מר נתניהו טען בתוקף שהוא משוכנע שאשתו לא עסקה בהסרת תוויות. בחקירות מאוחרות יותר הודתה שהיו מקרים של הורדת תוויות, בגלל בעיה אישית שלה, הנוגעת לאסתטיקה. היא לא סיפרה על כך בחקירה הקודמת, כי נבוכה מהצגתה כאישה שמקפידה יתר על המידה בכל הנוגע ליופי ולניקיון. מר נתניהו הסביר שידע את האמת על הסרת התוויות והכיר את נטיית אשתו להסיר מדבקות מחפצים, אך נקודתית על הסרת התוויות מהמתנות למד מהעיתונות. ואולם ראש אגף הביטחון עמירם אלול מבהיר שהתוויות הודבקו במקומות מוצנעים ובניגוד לטענת שרה, אומר שהסביר לה את המשמעות הביטחונית של צבעי המדבקות השונות באשר למיקום המתנות".
הכול כשר, גם הקידום
אחד מעוזרי נתניהו אז היה גלעד ארדן. כשומר חוק, נחרד ארדן לגלות שמחסן המתנות במשרד רה"מ "ריק כמעט לגמרי, ונאמר לו על ידי עובדי המשרד שמתנות רבות נלקחו לבתיהם או ללשכותיהם של ראשי ממשלה לשעבר". ארדן, אביר השוויון, דרש לחקור גם את קודמיו של נתניהו - שמעון פרס, יצחק רבין הרצוח (או משפחתו) ואף מנהיגו זה מקרוב של הליכוד, יצחק שמיר. הכל היה כשר להצלת נתניהו, וגם קידומו של ארדן במפלגה לא ניזוק.
שלומית ברנע-פרגו, היועצת המשפטית של משרד רה"מ עד עצם היום הזה וחוד-חץ במתקפה המכוערת על מני נפתלי, ידעה היטב את נפש משפחת נתניהו. כאשר אהוד ברק היה ראש הממשלה ונתניהו שכב על קרשי הפוליטיקה, היא סיפרה למשטרה "שנודע לה שגב/ נתניהו אוסרת על כניסת עובדים לחדר המתנות. היא קיבלה את הרושם שנעשות פעולות שנועדו ליטול מתנות השייכות למדינה אל חזקתה של משפחת נתניהו". עו"ד ברנע-פרגו, אם כך, חשדה בשרה נתניהו שהיא מתכננת לגנוב. מה עשתה המשפטנית הנכבדה כשהזוג חזר לרחוב בלפור ב-2009? התפטרה במיאוס והכריזה, "אני עם גנבים - לכאורה - לא נשארת דקה?" בין הפותרים נכונה יוגרלו תשע שנים נוספות בייעוץ המשפטי של משרד רה"מ, כולל חברות בוועדת השלושה המאשרת הוצאות חריגות מאוצר המדינה לשיפור רווחתם של בעלי האחוזה בקיסריה.
"עבירה מושלמת של גניבה"
אפשר למלא עוד חמש-עשר כתבות בפרטים עסיסיים ומעציבים שהוסתרו מידיעת הציבור, אך די להתמקד בנקודה אחרונה זו של הכנת תשתית לגניבה. לדור ולמברגר נערכו לטענת סניגורי הזוג נתניהו, שמאחר שהמתנות - אלה שנמצאו, לא 100 האבודות - הועברו למחסן ממשלתי, לא בוצעה גניבה מרשות המדינה. טענת הנגד שהכינה התביעה, לפי ההלכה שקבע בית המשפט, היא שנטילת חפץ מרשות בעליו מתוך כוונה לגונבו, אך בלי שהגנב הספיק להוציא את החפץ באופן מושלם מרשות בעליו, כמוה כהשלמת עבירת הגניבה.
ואכן, ב-1971 דנו שופטי העליון יואל זוסמן, אלפרד ויתקון ויצחק כהן, הראשון והשלישי נשיאי העליון לעתיד, בפרשת שלושת העופות. מעשה באידה ט', טבחית בבית החולים רמב"ם, שהתבקשה לבשל 20 תרנגולות, אך הכניסה לסיר הגדול רק 17 מהן. שלושה עופות הוחבאו בסיר קטן והוסוו בשכבת גזר. אידה נצלבה, הכחישה, נשברה, בכתה, אמרה שמעולם לא ניסתה להוציא מזון מבית החולים, ביקשה סליחה. העניין נמסר למשטרה. הוגש כתב אישום. בית משפט השלום הרשיע. הערעור למחוזי נדחה.
שופטי העליון אישררו את ההרשעה. הם התרשמו לרעה משתיקת הטבחית באחד משלבי חקירתה ומשינוי גירסתה. "יש כאן עבירה מושלמת של גניבה", פסקו. "הסיר שבו נמצאו העופות לא היה מיועד כלל להחזקת עופות שלא הוכנסו לסיר הבישול. על כן ברור שהכוונה לגנוב את העופות גמלה בלב המערערת כבר בעת שנטלה את העופות והכניסה אותם לאותו הסיר".
אידה המסכנה יצאה משלוש ערכאות בלי שלושה עופות ועם חותמת קלון של גנבת. היא לא הייתה נשואה לראש ממשלה, לא נהנתה מהגנה משפטית מסועפת ולא הגיעה לדיון אצל פרקליטים בכירים שחששו מרעשי רקע ומהתמוססות עדים בכבשן הנאשמים רמי המעלה, סנגוריהם דלי החמלה וסייעניהם בתקשורת.
סחרחורת גבהים
אילו אפשר היה לסמוך על מנדלבליט ועל ניצן, שיכינו היטב את שיעורי הבית שלהם בבואם לטפל בחשדות נגד שרה ובנימין נתניהו, כבר היו תיקי הזוג אצים-רצים אל התחנות הסופיות. אבל היועץ המשפטי ופרקליט המדינה חיים בעולמות אחרים, עם חשבונות אחרים. החומרים מוצקים, המשטרה המליצה (בתיקי 1000ו-2000) ועוד תמליץ, פרקליטת מחוז מיסוי וכלכלה ליאת בן-ארי באותו כיוון משטרתי, אך ההכרעה תיפול למעלה, שם נושמים גם אוויר צלול עד כדי סחרחורת גבהים.
לכן חלק נכבד מהעול מוטל על כתפיו של "מומי" למברגר, הניצול היחיד - חוץ מהזוג נתניהו ומעזרא סיידוף - מפרשת עמדי. הוא שיכול להעיד על דפוס ההתנהגות ועל מה שצפוי אם שוב תנצח הגישה הסלחנית, הרחמנית, הפחדנית, התבוסתנית.