ה"דקוטות" הקשישות טסו בכבדות, מתל נוף למערב סיני. מעל למצבת פארקר צלצל הפעמון והנוריות נדלקו. מג"ד 890, רפאל (רפול) איתן, נעמד, מצנחו לגבו. הצנחנים בדקו זה את זה והמשלחים עברו לאורך השורות. עוד רגע - הצניחה הקרבית הראשונה בתולדות צה"ל.
לפתע החרידה צעקת זוועה את החלל המשומן והמיוזע של אחד המטוסים. "יש שם אשה!" הצביע הצנחן המבועת אל תא הטייס. ואכן, יעל רום (פינקלשטיין), קברניטת תובלה בחיל האוויר הישראלי, ישבה ליד ההגה. "זאת אשה! היא רוצה להצניח אותי! אני לא קופץ!"
בדיוני? ועוד איך, וגם יותר מזה, מטורף, אבל לא יותר מהמציאות בצה"ל, באותו בסיס תל נוף - סיפור עשרות החיילים שסירבו להתבונן במדריכת הצניחה נועה חליווה. רפול, קצין הקומנדו הקשוח מרסל טוביאס שהתעמר בחניכים לחשלם ודורות על דורות של צנחנים שקפצו מה"אייכמן" לא היו מאמינים למשמע אוזניהם.
הברירה כאן פשוטה: הדחה או הדתה. אם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמכיר היטב, בהקשר משפחתי, את המרהו"ם - מרכז הטסה והכשרות מיוחדות, הכולל את בית-הספר לצניחה - אף שהוא מהרמטכ"לים המעטים שלא נשלח בצעירותו לצנוח, אינו מדיח את הלוחמים, הוא נותן יד לתהליך המסתחרר של השתלטות הדת על הצבא. לא משנה שהחיילים קיבלו אישור לפעולתם, שביזתה אותם ולא את המדריכה. החוצפה שבבקשת אישור להפניית הגב מספיקה לסילוקם מיחידה שחייליה עונדים כנפי צניחה.
בחייהם האזרחיים, מותר להם לכבוש את עיניהם במושב שלפניהם, כאשר הדיילת בטיסתם לחו"ל משננת את הוראות הבטיחות ומעזה להדגים אותן כשזרועותיה פרושות לצדדים בתנוחה העלולה להצטייר כמתגרה בעיני סגל ישיבת "קלע דוד" בעלי. בצבא זה קצת אחרת. שם אמורים לציית למפקדת נועה ולשמוע הנחיות מקצועיות - העשויות להציל את חייהם - מהמד"צית נועה.
אך מקרה הוא שאביה של נועה הוא צנחן ואלוף, בסדר זה, שאינו מופתע מהמגמה המדאיגה של ההדתה. אהרון חליווה הוא מהקצינים המפוכחים והמרושתים ביותר בצמרת צה"ל. קשה לשווק לו הבלים ומעשיות. בתוך צבאו הוא חי. הוא גם יודע עד כמה צה"ל בכלל והצנחנים בפרט משקפים את התמורות בחברה הישראלית.
לפני עשור, כשהיה מפקד חטיבה 35, בא אליו סגנו גיא חזות - כיום תת-אלוף, מפקד אוגדת הערבה - ודיווח על משבר פתאומי ומיידי, ביטול מופע מרכזי בעצרת הצנחנים. חליווה הציע לו פתרון. חזות פיקפק וחשש שהתחליף ייתקל בשתיקה מביכה וצוננת. מתגובתו הנלהבת של הקהל התברר שחליווה קלע לטעם צנחניו. "בשנות ה-60'," זיהה את השינוי, "עם שמות כמו חליווה וחזות לא היינו מח"ט וסמח"ט בצנחנים. בקושי היו נותנים לנו לנקות כאן".
וכמו שדיבר בחופשיות על ההבט העדתי, לא הסתיר את דעתו על התהליך הדתי הפוקד את - ובקרוב גם על - הצבא. כשהיה מפקדה של אוגדת הצנחנים 98 יצא חליווה עם קציני מטהו לסדנה בנושאי צבא-חברה. אחת הסוגיות המתסיסות אז היתה שירת נשים: רבנים, קצינים ונגדים ביחידות שונות העזו לאסור על השתתפות חיילות מזמרות בטקסים, כדי להגן על נפשותיהם השבריריות של חיילים דתיים. בין משתתפי הסדנה ואורחיה היו שהביעו תקווה שהטירוף ייעצר בדרגים הבכירים, כי ככל שקצין מתמיד בשירות הקבע שלו, הוא יותר אלוף-מישנה מתלמיד של רבו. "מצטער," הגיב חליווה, "הלוואי שזה היה נכון. ההתרשמות שלי אחרת".
נועה חליווה, כמו אשת צוות-האוויר ג' שהטיסה "קרנף" - גם להצנחות - ושתפקד על טייסת, היא יותר צה"ל האמיתי מהחיילים שהיפנו את מבטם, פן יהיו לאשת לוט. הם תקעו גב בסכין. והאלוף חליווה בודאי מאוכזב היום יותר ממופתע. הערכתו מתממשת ומשוועת לטיפול תקיף בדרג הבכיר ביותר. הדת משתלטת על המכשיר הממלכתי ביותר; צה"ל יוצא מאהרון.