ביטול חוק הלאום תמורת החזרת גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול מעזה: כדאי או לא? עושים הכול למען החזרת חללינו לקבר ישראל, או שיש גבול גם ל"הכול"? אם אלה שאלות מתגרות, או לפחות מאתגרות, הרי זה מפני שהשיקולים הפוליטיים והאסטרטגיים נכרכים בסוגיית עסקת ההסדרה עם חמאס ובכללה, ואולי בראשיתה, פרק השבויים, הנעדרים, האסירים והגופות.
על כף אחת של המאזניים נמצאת השאיפה להשגת רגיעה ארוכת טווח, רצוי רב שנתית, סמוך לגבול עזה. ציון המקום מתייחס לתקופה שבין המערכות הגדולות, כי רק אז תושבי מערב הנגב הם הקורבנות העיקריים. במבצעים האחרונים גם מזרחה וצפונה משם על כוונת הטילים.
בעזה, בסוף כל מתייאש יש אש. טוב לישראל ששכניה שם יחושו רווחה, יראו אופק ויעריכו שיש טעם לחייהם. פתיחת מעברים וריבוי היתרי עבודה אינם ויתורים לפלסטינים, אף שלצורך המיקוח הם מוצגים כך; הם מועילים לשחרור הלחץ בעזה ולכן גם לביטחון ישראל.
ההעדפה הישראלית, כמובן, היא לתאר אמצעים אלה כ"הומניטריים" ולדרוש תמורתם, כצעד מקביל, את שני חוצי הגבול הכלואים בעזה, אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד, ואת גופות חללי צה"ל. לדרישה זו לא היה סיכוי מלכתחילה. בחמאס, כמו בכל ארגון פלסטיני או שיעי, זיהו את הרגישות הישראלית להשבת בנים כנקודת תורפה מרכזית.
זאת הכף השנייה של המאזניים, והיא מחייבת בירור. בבתי העלמין הצבאיים ברחבי תבל קבורים מאות אלפי חיילים שהגיעו למלחמה מעבר לגבולות ולימים. מעצמות גדולות טמנו את חלליהן שנפלו וסירבו לשנע אותם הביתה. ישראלים שקרוביהם נהרגו במלחמת העולם השנייה בשירות צבאות הברית נוכחו בכך כשניסו לחלץ את שרידיהם מארצות ניכר, כולל או במיוחד מדינות ערב, כדי להביאם לקבורת נצח בארץ.
יש גם קבורה ימית, שוות ערך רשמית לקבורה צבאית, של ספנים שאניותיהם טבעו וצוותי אוויר שמטוסיהם נפלו בלב ים. כשהעובדות חד משמעיות, ולא נותר סיכוי לגילוי ניצולים, הנעדרים הופכים לחללים שמקום קבורתם לא נודע.
אויביה של מדינת ישראל הבינו כבר לפני עשרות שנים שהלחץ הציבורי בסוגיית השבויים והנעדרים משפיע מאוד על הממשלה וכי משקל אי הוודאות אינו קטן מזה של האובדן. משפחות שאינן יודעות מהו מצב יקיריהן תובעות מהממשלה להגיע להסכם מהיר, לעתים אף יותר ממי שקיבלו את הבשורה הנוראה וממתינים להחזרת גופה.
שני הביטויים לכך הם המשא ומתן עם חאפז אסד על הפסקת אש בחזית הגולן, באביב 1974, והנווט רון ארד. אסד הפיק תועלת רבה מהכישלון הישראלי להשיג את רשימת שבויי מלחמת יום הכיפורים בסוריה, כך שייוודע מי מהנעדרים בחיים. תמורת מידע זה, שנמסר למתווך הנרי קיסינג'ר, שילמה ישראל בנסיגה מערבה בגזרת קונייטרה. תריסר שנים ואילך אחר כך קלטו בטהראן ובביירות שארד שווה לאיראן ולחיזבאללה יותר כנעלם מאשר כקלף מיקוח.
חששו של חיל האוויר הישראלי מתעלומות נוספות, אם מטוסים יופלו בלבנון, גרם למפקדיו להגביל את היקף טיסותיו שם. לקח זה למד חסן נסראללה, שהצליח להסתיר את מצבם של חטופי-חללי ההתקפות בהר דב באוקטובר 2000 ובזרעית ביולי 2006.
המשחרר הסדרתי
תמורת גופת בנו, האדי, החזיר נסראללה לישראל את שרידי גופתו של לוחם שייטת 13, איתמר איליה. לכאורה, זהו התקדים הנכון להשגת שרידי גופותיהם של גולדין ושאול - הגופות עצמן הרי הובאו למנוחות בקיץ 2014. אלא שאין עתה לישראל מה להציע לחמאס, בכיוון זה, מה גם שבנוסף לכך רוצה ישראל בשני האסירים. לכן העסקה חייבת לכלול גם אסירים פלסטיניים. בחמאס באמת רוצים לחזות בחבריהם הכלואים חופשיים - אם אפשר לקרוא לכך חופש - ברצועת עזה. לכן נזהרים שלא להציג תביעות מדיניות חסרות שחר כמו ביטול חוק הלאום.
שחרור אסירים פלסטיניים, בכלל זה מנהיגים האחראים לפיגועים קטלניים רבים, הוא מעשה שישראל נוקטת בו כדי לקדם יעד החשוב לה יותר מהשארת האסירים בכלא ולמרות הפגיעה הצפויה בענישה ובהרתעה. כך למשל, כדי לחלץ את לוחמי המוסד ממעצרם בעמאן ומחשש להוצאתם להורג לאחר ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, שחרר בנימין נתניהו את אחמד יאסין, מנהיג חמאס שחוסל מאוחר יותר על ידי ישראל.
זה רק אחד התקדימים להתנהגות נתניהו במשברי שבויים, ובעקבותיו באה עסקת גלעד שליט, אך זאת גם בעייתו האישית של נתניהו. הוא בנה את המותג הפוליטי שלו על מאבק נחוש בטרור, כולל התנגדות להחלפת אסירים בבני ערובה. הרקע לכך, כמובן, היה מבצע אנטבה, בגרסתו הפשטנית -ישראל לא נכנעה לחוטפים, הרחיקה טוס ללב אפריקה ושחררה את החטופים, במחיר חייו של יוני נתניהו. המציאות הייתה אפורה יותר. הממשלה נכנעה, כשלא עמדה בפניה חלופה צבאית ממשית, וחזרה בה כשהמצב השתנה. בנוסף, לא כל בני הערובה שוחררו. דורה בלוך, שהועברה לבית חולים מחוץ לנמל התעופה של אנטבה, הומתה שם לאחר המבצע.
בנימין נתניהו הפך בכורח הנסיבות למשחרר סדרתי של אסירים פלסטיניים. במצטבר. בתולדות פלסטין ייוחד לו מקום של כבוד כגדול המשחררים, תחת לחץ. גם עכשיו הוא נדחק לשחרור אין ברירה. הלחץ הפומבי של משפחות גולדין ושאול, כולל ההתבזות של שרה נתניהו, מסייע לו בחזית הפנימית בה בעת שהוא מחליש אותו בחיצונית. הציבור הישראלי יזדהה יותר עם כאבן של משפחות גולדין ושאול מאשר עם זעמן של משפחות נפגעי האסירים שישוחררו - זעם שעוד יושמע ואולי יגיע כבעבר לבג"ץ.
השאלות היחידות שנותרו הן מי, כמה, מתי ואיך. זהות המשוחררים, מספרם, מקומם ברצף החוליות בעסקה ואופן השחרור. מאחר שנתניהו יירתע מחתימה מילולית על הסכם עם יחיא סינוואר, נוח לכל הצדדים לומר שההתחייבות הישראלית לשחרור מדורג של האסירים שמספרם וזהותם יסוכמו תותנה בדיווח של שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב או של שלטונות מצרים שסינוואר עומד בחלקו בעסקה. ישראל מעדיפה שהאסירים יינתנו כביכול למלאדנוב או לעבד-אל-פתח א-סיסי, לא לסינוואר.
לאחר ההתרגשות הראשונה, חיובית לצד שלילית, מהמחזות האנושיים של מימוש העסקה, יגיעו הימים האפורים של מבחן הרגיעה. מוטב אפורים ולא אדומים מנפגעים או שחורים משדות שרופים.