הסנקציות האמריקניות יכאבו - אך איראן לא מתכוונת להיכנע במהרה

מהרגע שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על פרישת מדינתו מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות כבדות עליה, ועל מי שיעשה עמה עסקים ויפר את הסנקציות, כל הצדדים שיחקו את התסריט הכתוב מראש. כך לפי ההערכות, וזה דבר שאיננו מובן מאליו בעידן טראמפ.

כל זאת קרה עד כה, אולם מהיום (שלישי) הדברים השתנו, לפחות ברמה ההצהרתית. אתמול נכנסו לתוקפן הסנקציות הראשונות והחשובות פחות למשק האיראני. שר החוץ של איראן, מוחמד זריף, שמנהל מלחמת מאסף נגד החלטות ארצות הברית בכל הזירות שנותרו לאיראן ברשתות החברתיות, הדגיש שהסנקציות נכנסות לתוקף בדיוק ביום השנה לשימוש הראשון בנשק גרעיני - ההפצצה האמריקנית על הירושימה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. זריף ביקש להדגיש את הפער בין הצהרות ארצות הברית על הסיכון שאיראן מהווה בעוד שארצות הברית הייתה הראשונה, והיחידה עד כה, שהפעילה נשק שכזה. אבל זו כמובן אנקדוטה שלא משנה לאיש.

טראמפ לא מסתיר את כוונותיו, הוא משתמש בסנקציות כנשק אבל כרגע, לפי ההצהרות שלו לפחות, מטרתו להחזיר את איראן לשולחן המשא ומתן. למען הדיוק, להושיב את איראן מחדש לשולחן המשא ומתן. הוא רוצה לאלץ את טהראן לשבת עמו לשיחות, הוא לא מציב תנאים מוקדמים ומוכן להיפגש עם מנהיגי איראן בכל מקום ובכל זמן על מנת לנסח הסכם חדש. הסכם גרעין או הסכם גדול ממנו שישפר מהותית את ההסכם הקודם מבחינת ארצות הברית, וישראל כמובן. ברצונו של טראמפ לשפר בעיקר את סעיף שקיעת השמש המפורסם אולם הוא יעסוק גם בנושאים נוספים שבראשם מעורבותה של איראן במדינות המזרח התיכון, מסוריה ועד תימן.

לעיתים משווים את הושטת היד של טראמפ לאיראן לזו שהושיט לקוריאה הצפונית. אבל מבחינת הצד השני ישנו הבדל עצום - קים מבודד, יש עליו סנקציות ומנהיג המעצמה הגדולה הושיט את ידו כדי להוציא אותו מהבידוד בתמורה להסכם מעורפל. אולם מבחינת איראן זהו אינו המצב. טכנית, עדיין יש לה הסכם עם העולם כולו ממנו יצאה רק ארצות הברית שדורשת לבטל את ההסכם שלשיטתה נאלצה לוותר על דברים רבים, כולל גאווה לאומית בפרויקט מדעי, כדי לחתום עליו.

הכלכלה האיראנית אמנם נמצאת במצב קשה ואולי אף מאד, מזה זמן. יחד עם זאת, הסנקציות שהוטלו לא יחריפו את המצב בהרבה, שכן הבורסות כבר שיקללו את הסנקציות בהערכותיהן את המשק האיראני ואת הריאל. האבטלה גבוהה, הייאוש של הצעירים מרקיע, והאינפלציה גרמה לקריסת המטבע.

ובכל זאת, מדינות, וודאי דיקטטורות, נותרות חזקות. המשטר תמיד חזק מהאזרחים עד להתמוטטות, שכרגע עדיין לא נראית באופק. קוריאה הצפונית ספגה מוות ברעב של מיליונים למען פרויקט הגרעין שלה, הכלכלה הטורקית כרגע בסחרור חופשי, הכלכלה הסובייטית הייתה פיקציה מוחלטת שנים רבות. גם כלכלות באפריקה ובעולם הערבי לא היו עומדות בשום בחינה של משקיפי הבנק העולמי, ושלא לדבר על ונצואלה או ניקרגואה כיום. עדיין, המשטרים מחזיקים מעמד - בתוקף אלימות או איחוד העם סביב השלטון שגורמים זרים מנסים להפיל.

איראן מקווה לשני דברים - בראש ובראשונה שאירופה, רוסיה, סין, הודו ומדינות נוספות יסייעו לה. שר החוץ זריף אמר אתמול שלא איראן מבודדת אלא ארצות הברית. לראייה, בארצות הברית תומכות רק ישראל וערב הסעודית, בעוד שבהסכם הגרעין תומך כל העולם. אז אמנם האיחוד האירופי מנסה לשמר כמיטב יכולתו את ההסכם עם איראן ומדינות באירופה מודיעות כי יתנו גיבוי לחברות שימשיכו בעסקים עם איראן, אבל החברות מפחדות. הן מעדיפות להיות ביחסים טובים עם המשטר האמריקני על פני האיראני. מה גם שמרבית החברות לא עושות עסקים רבים באיראן ששוה להסתכן עבורם. והאירוניה היא שהחברה שתפסיד הכי הרבה מהסנקציות הנוכחיות היא "בואינג" האמריקנית.

אם כן, האיחוד האירופי ייתן תמיכה, וזה חשוב ואפילו יסייע מעט, אבל התקווה האמיתית נמצאת בנפט והקונים שלו. נכון, בעוד שלושה חושים ייכנסו לתוקף הסנקציות הנוספות של מגזרי הבנקאות והנפט, אבל קונות הנפט, או המעגל הנוסף התומך באיראן, לא בדיוק מצייתות לוושינגטון וגם אינן מהוות תומכות נלהבות של טראמפ. הלא הן רוסיה וסין, ובמידה פחותה גם הודו. סין והודו זקוקות לנפט האיראני והן, ובמיוחד סין, נמצאת ממילא על מסלול ההתנגשות עם טראמפ. עכשיו החישוב בבייג'ין יהיה האם התנגשות נוספת לא תשפיע על היחסים, תהווה קלף מיקוח או תאפשר גם וגם.

נקודה נוספת שאפשר לציין היא שכל המהלכים האלה מעלים את המתיחות במצרי הורמוז שבמפרץ הפרסי. החשש האיראני הוא שאולי טראמפ לא מדבר על שינוי משטר האייתוללות באיראן אולם זה דבר שג'ון בולטון בהחלט מעוניין בו. לפיכך ניתן אולי להסיק שארצות הברית מחכה לפרובוקציה במצרי הורמוז כדי להביא למהלך נוסף שיפיל את המשטר שנמצא גם כך תחת מצור.

אבל גם לאיראן יש קלפים. ראשית, תמיכה בינלאומית די נרחבת עם אירופה, רוסיה וסין. שנית, עקב המתיחות מחיר הנפט עולה והוא יכול בהחלט להגיע למאה דולרים לחבית. נכון, ערב הסעודית, שהיא האויבת המושבעת של טהראן, תדאג למחיר נפט נמוך כדי לפגוע במשטר האיראני, אבל שוק הנפט עצבני ואפילו מאד.

ההזמנה הפתוחה של טראמפ למנהיגי איראן נדחתה על ידי נשיא איראן, חסן רוחאני, שאמר שמטרתו של טראמפ היא רק לפלג את העם האיראני ולנתק אותו מההנהגה. והוא צודק, אבל החיים דינאמיים. בחודש הבא תתקיים העצרת השנתית של האו"ם. טראמפ יהיה שם וגם רוחאני ככל הנראה. זו יכולה להיות הזדמנות למפגש. אבל כרגע, והדגש הוא על כרגע, המשטר באיראן לא נוטה למהלך שמבחינתו יהווה כניעה טוטאלית לתכתיב לא מוצדק של אויב. איראן תנסה למצות אפשרויות ואולי לא תכנע גם לאחר מכן. לא כל עוד הרחובות שקטים, יחסית.

אפקט הסנקציות הנוכחיות ישקע ובעוד שלושה חודשים ייכנסו לתוקפן הסנקציות הכואבות באמת, מפני שהן יכולות לשתק את הכלכלה האיראנית. כאן יש פוטנציאל למשבר, או שורת מדברים מבחינת ארצות הברית, עם ידידים ואויבים.

עניין קטן נוסף שניתן להתייחס אליו - בתחילת המאמר הוזכרה הסמליות שבהטלת הסנקציות היום, בדיוק ביום השנה להירושימה. הסנקציות הבאות ייכנסו לתוקפן בעוד 90 יום, ב-6 בנובמבר. שהוא יום הבחירות בארצות הברית - בחירות לכל בית הנבחרים, שליש מהסנאט ושליש ממושלי המדינות. המראה של הנשיא חותם על סנקציות על מדינה יריבה, אולי אויבת, ומפעיל את השרביט הגדול בידו כדי להגן על אזרחי ארצות הברית, לא יזיק למפלגה הרפובליקנית. שכן, על פי הסקרים המפלגה נאבקת כדי להשאיר בידיה את הרוב שהיא נהנית ממנו בשני בתי הקונגרס.