מאוד היינו שמחים לדעת אם הצהרתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ביום שני שלפיה ישמח להיפגש עם נשיא איראן רוחאני, בלא תנאים מוקדמים ובכל מקום הייתה מתוכננת. אולי, והיו דברים מעולם, התבקשו עיתונאים לשאול את השאלה מתוך הבטחה שיקבלו תשובה מעניינת. אז היינו רואים אסטרטגיה מוסדרת, חשיבה לטווח ארוך ותכנון כיצד לתמרן יריב או אויב.
עם זאת, גם אם מדובר במקרה הסביר יותר של תשובה אימפולסיבית של הנשיא, שאם התכונן כלל לשאלות היה זה בנושא האיחוד האירופי ועתידו אחרי מפגש עם ראש ממשלת איטליה קונטה, חקירת מולר וכדומה - ייתכן שזה עדיין לא משנה. כי המסר הועבר ובדרך של משא ומתן מכובד.
טראמפ מוכן לפגוש את רוחאני, כפי שהיה מוכן לפגוש את קים, את פוטין, את שי הסיני ואחרים. הוא מאמין גדול ביכולותיו כנושא ונותן צ'ארמר, וסבור שבמשא ומתן של אחד על אחד הוא הטוב מכולם. בנוסף לכך, הוא מייצג את עוצמתה הצבאית והכלכלית של המעצמה החזקה בעולם.
לשיטתו של טראמפ, אחרי שהוא הוכיח לאיראנים מדי יום את משמעות הסנקציות האמריקניות עם הפרישה מהסכם הגרעין - הריאל האיראני צונח מדי יום, הכלכלה במשבר עמוק שרק יילך ויעמיק - זה הזמן לפנות אל ההנהגה האיראנית המתונה יחסית, שאותה מייצג רוחאני, בכבוד ולהציע פגישה. בפסגה שכזו איראן מתייצבת כשווה מול ארצות הברית, רוחאני מול טראמפ, ואז ייתכן שבתום משא ומתן ארצות הברית תסכים לשוב להסכם גרעין חדש. יהיה זה הסכם גרוע יותר, אבל אולי הסכם גרוע קיים, מבחינת איראן, עדיף על הסכם מעולה, אבל כזה שהוא אות מתה. בינתיים, היא דחתה זאת מכל וכל ואמרה כי אם ארצות הברית רצינית, עליה לשוב להסכם הגרעין הקיים.
הלילה, שוב כבדרך אגב, בזמן עצרת בחירות לקראת הבחירות בנובמבר, הצהיר טראמפ שהוא מאמין שאיראן תשב בקרוב איתו לשולחן המשא ומתן. למרות הדחייה החד-משמעית של טהראן, טראמפ לא נסוג לאיומים, אחרי שרק לפני כמה ימים איים על איראן בהרס שהעולם טרם ראה כמוהו. טקטיקה של מקל וגזר, או שוטר טוב שוטר רע. הנה היכולות שלנו, וכעת חשבו אם אתם רוצים להיות אויבינו או ידידינו.
יש לכך חולשות מובנות, כמו במקרה של קים. טראמפ הגיע לפסגה עם קים, יצא ממנה כשהוא מפזר מחמאות על המנהיג שפגש, שב לארצות הברית כשהוא מודיע שקוריאה הצפונית אינה עוד מסוכנת לעולם - ודבר לא קרה פרט לכך שקוריאה הצפונית ממשיכה להעצים את יכולותיה, לפחות בתחום הטילאות.
מצד שני, הסנקציות על פיונגיאנג לא הוסרו ווושינגטון אף שואפת להחריף אותן. זה לא יעבור במועצת הביטחון, שם מוסקבה ובייג'ינג שומרות על המשטר הסורר, אבל מבחינת טראמפ הפסגה עם קים הייתה ניסיון שעוד יניב פירות בעתיד. ברגע שקים יבין שעם טראמפ לא משחקים, הוא יתרצה וישלים את העסקה האמורפית שעליה חתמו השניים.
פרט למבוכה, לא רגש שטראמפ חש, ארצות הברית לא הפסידה דבר בפסגה. מעט יוקרה, שהיא יכולה להרשות לעצמה, כשהתועלת יכלה להיות, ואולי עוד תהיה, עצומה.
חזרה לאיראן. טראמפ לא לבד בממשל האמריקני. הצהרתו בדבר רצונו בפסגה אמנם לא מתיישבת עם הצהרות שר החוץ מייק פומפיאו על 12 הנקודות שעל איראן למלא ועם רצונו הברור של היועץ לביטחון לאומי בולטון להביא לשינוי משטר, אבל הוא הנשיא. בסופו של דבר זו המדיניות שלו - והאחרים צריכים להתיישר לפיה, גם אם הציבו תנאים חד-משמעיים ונוקשים שהתהפכו עם דברי הנשיא.
ארצות הברית רוצה להמשיך ולהפעיל לחץ על המשטר האיראני. לחץ כלכלי, עם רמיזות די בוטות לאפשרויות הצבאיות, אם כי טראמפ ואמריקה לא רוצים מלחמה במפרץ הפרסי. טראמפ התנגד למלחמת עיראק השנייה, ומעוניין להוציא כוחות אמריקניים מהאזור, לא לסבך אותם יותר. לאיראן יש בהחלט יכולות צבאיות, ודאי יכולת לפגוע במטרות אמריקניות, במיוחד כשמדובר בעימות בחצר האחורית שלה.
ארצות הברית בונה על המחאה האיראנית, התסכול עקב הקריסה הכלכלית, הפילוגים הפנימיים - בין נאמני המהפיכה הותיקים לצעירים, בין טהראן לפריפריה, בין נשים וגברים, שיעים והמיעוט הסוני. אולי היא צודקת, אבל לדיקטטורות יש אורך נשימה. המשטרים בפיונגיאנג, בטהראן ובמקומות אחרים מוכנים להוריד את רמת החיי העם למען האינטרסים שלהם. במקרה האיראני, הם נתפסים באינטרסים של העם, אך שום עם לא אוהב תכתיבים מבחוץ.
האם העבודה שטראמפ לא מציע תכתיב אלא מזמין בנימוס תשנה? כלל לא בטוח. אבל כרגע ההצעה מונחת על השולחן האיראני, היא מעוררת דיונים, אולי מחלוקת באיראן. הנהגת המדינה שהמציאה את משחק השחמט אולי תגיע למסקנה שיש יתרון במפגש, ושבמשחק השח המשתרע על פני המזרח התיכון כדאי לנסות את פתיחת גמביט המלך, או יותר נכון, גמביט הנשיא.