טראמפ מול ארדואן: התפוררות הברית שעלולה להשפיע על כל האזור

הדבר הקל ביותר הוא לפטור את כל המתרחש בין טורקיה לארצות הברית בימים האחרונים כסערה תורנית של שני מנהיגים הידועים בפתיל קצר, לשון משתלחת, אהבת פרובוקציות ואיומים על הצד השני בכל משא ומתן. זה הרי הסגנון של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, ושל רג'פ טייפ ארדואן, נשיא טורקיה.

מה שיכול להוסיף לתחושה של משבר מלאכותי הוא חומרת האיום לכאורה לעומת הפרובוקציה - טורקיה מחזיקה בכומר אמריקני, לטענת ארצות הברית הושגה עיסקה לשחרורו, הוסכמו התנאים, ישראל ביצעה את מה שהבית הלבן ביקש ממנה ושחררה את מי שטורקיה חפצה ביקרו. אפשר להעלות תהייה לגבי השאלה מדוע ישראל משחררת נאשמת בסיוע לחמאס, אבל זה לחלוטין סביר ואף הכרחי להיענות לבקשה של ארצות הברית בנושאים רגישים מסוג זה.

טורקיה, לבסוף, סירבה לשחרר את האמריקני, והודיעה שבעצם לא נעשתה שום עסקה. טראמפ מאיים בסנקציות אמריקניות - כולל השעיית מכירת מטוסי F-35 לטורקיה. טורקיה מצדה מאיימת לקחת את ארצות הברית לבוררות בינלאומית בנושא.

כל זה לא באמת חשוב. המשבר הנוכחי יכול להיכנס להיסטוריה כהקבלה, בקנה מידה אחר לגמרי כמובן, של רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו בשנת 1914. הרצח שהיה הסיבה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא לא היה הסיבה - הוא היה הטריגר. הקש היבש נערם, הדינמיט היה, חומרי הבעירה הצטברו בין המעצמות הגדולות. חסר היה הגפרור שיצית את האש הגדולה שתכלה את הציביליזציה האירופית הישנה ותהרוס את האימפריות הקורסות - בהן גם האימפריה העות'מאנית. זה היה הרצח.

ההקבלה היא שהמשבר הנוכחי יכול להיות הטריגר שיקרע סופית את החוטים ההולכים ומתפקעים הקושרים את טורקיה של ארדואן למערב, כשגם הגדרת המערב כמובן משתנה מול עינינו.

ארדואן מאיים בין השאר שארצות הברית, אם תמשיך באיומיה, תאבד בעלת ברית חשובה וכנה. הכנות אולי מוטלת בספק, אך טורקיה אכן חשובה. צבא טורקיה, על שלוש זרועותיו, הוא הצבא הגדול ביותר בברית נאט"ו לאחר צבא ארצות הברית. יש בו למעלה מ-600 מאות אלף חיילים; המספר המדויק בעייתי לידיעה עקב הטיהורים הנרחבים בעקבות ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל והטיהורים הנרחבים אחריו.

זה הצבא המוסלמי החזק בעולם ומיקומה של טורקיה הופך אותה למדינת מפתח המקרינה על כל מזרח הים התיכון, לקווקז, לבלקן, ומדינה קריטית מול סוריה, לבנון ועיראק - והיא גם גובלת ברוסיה. בין רוסיה לטורקיה, על גלגוליהן השונים, היו במהלך ההיסטוריה מלחמות רבות, בעיקר על השליטה בים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים.
רוסיה, מדינה שבראשה עומד כיום אסטרטג גיאופוליטי מעולה, יודעת וזוכרת שבית רומנוב נפל ורוסיה נאלצה להיכנע לגרמניה במלחמת העולם הראשונה עקב סגירת המצרים לסחר רוסי, בעיקר מזון.

גם בסיס אינצ'ירליק שבטורקיה הוא בסיס קריטי לנאט"ו. זה בסיס שליטה חיוני לכוחות בעיראק וסוריה, בסיס שבו ככל הנראה יש פצצות אטום אמריקניות, שטורקיה אינה שולטת בהן. הבסיס הזה לבדו הוא סיבה מעולה מדוע המערב - ברית נאט"ו - זקוק לטורקיה וארדואן יודע זאת מצוין.

אירופה - בין אם האיחוד האירופי ובין אם ברית נאט"ו - לא רוצה לנתק את הקשרים עם טורקיה. משלל סיבות - הביטחונית, הכלכלית, ואולי החשובה מכל בימים אלה - ההגירה. טורקיה מקבלת מאירופה אתנן, סיוע כלכלי בניסוח העדין, כדי שמהגרים בלתי חוקיים, פליטים מאזורי קרבות במזרח התיכון יישארו בתחומי טורקיה, יטופלו בידי טורקיה ולא יגיעו לאירופה. כדי שאלו לא יעוררו את המתחים באזור הבלקן, בגבול סרביה הונגריה, ואת המתחים הקיימים בין הונגריה ופולין מצד אחד לגרמניה, בעיקר, מצד שני. יש מספיק בעיות עם המהגרים הבלתי חוקיים המגיעים בספינות לחוף הצפוני של הים התיכון, ולא צריך להוסיף עליהן.

אז המערב, אירופה, היה שמח להמשיך לפייס את ארדואן, אם כי כמובן תוך מתיחת ביקורת על המשטר האוטוריטרי, על זכויות האזרח הנעלמות והמאסרים ההמוניים. ארצות הברית, רחוקה יותר פיזית ונפשית מטורקיה, מוכנה לעימות, כדרכו של טראמפ.

השאלה הגדולה היא מה רוצה ארדואן המתרחק מהמערב. לא רחוק היום שבו טורקיה תחשב מסלול מחדש, לא תיאורטית, לא באיום, אלא מעשית לחלוטין. טורקיה אינה ישראל. יש לה אופציות. ואחת מהן, אולי הקורצת ביותר, היא מוסקבה. לכאורה זה מנוגד לחלוטין להיסטוריה, לגיאוגרפיה ולאידיאולוגיה, אבל המלחמה האחרונה הסתיימה לפני מאה שנה. גיאוגרפיה - השכנות הולידה יריבות, אבל יכולה תיאורטית להוליד ידידות - או לפחות שותפות אינטרסים, והאידיאולוגיה - שיטת המשטר של ארדואן דומה להפליא לזו של פוטין.

טורקיה אולי אסלאמיסטית, אבל פוטין פרגמטי. פוטין ישמח מאוד להעביר את טורקיה לצדו, להוציא אותה מברית נאט"ו. הוא מוכן להציע נשק אם ארצות הברית תסרב לצייד את חיל האוויר הטורקי. כבר עתה טורקיה ורוסיה משתפות פעולה, בערך, בסוריה. לטורקיה יש אינטרסים בסוריה ועיראק, כלומר מחיצת הכורדים, ולאסד אין שום בעיה עם כך, גם לא לאיראן ורוסיה בעלות בריתו. גם אם בעתיד הוא ירצה שטורקיה תוציא את כוחותיה מסוריה, אסד ממילא יהיה הצד החלש בכל משוואה באזור.

ארדואן רואה בעיני רוחו טורקיה עתידית, והכוונה היא לא בעוד מאה או 50 שנה, אלא לבשנים הקרובות, החוזרת לימי גדולתה. לא האימפריה העות'מאנית שגדודי היניצ'רים שלה מאיימים לכבוש את וינה, אבל בהחלט מעצמה המציבה אלטרנטיבה אסלאמית למערב, מדינה המנהיגה את העולם הסוני.

טורקיה השולחת את השפעתה דרך כלכלה, מימון בתי ספר ואוניברסיטאות לתוך יוגוסלביה לשעבר - בעיקר בוסניה הרצגובינה, מדינה בעלת אמירה ערכית - במונחים ארדואנים - על ישראל והפלסטינים, על המערב, על העולם. המערב הוא הרי האנטיתיזה לשמרנות, לאירופה החילונית והליברלית היא ההופכי לאסלאם המסורתי.

לארדואן יש ערכים. הוא לא רק הבריון הפופוליסט. הוא מלא זעם על אירופה שלא מאפשרת לו לנהל מסעות בחירות בקרב האוכלוסייה הטורקית - שהיגרה לגרמניה, אוסטריה והולנד. הוא רואה את מסוט אוזיל מקבל נאצות אחרי שהצטלם עמו, וזאת במדינה המותחת בקביעות ביקורת עליו והוא שואל את עצמו למי הוא קרוב יותר - פיזית, נפשית, ערכית, כלכלית - לגרמניה של מרקל או לרוסיה של פוטין.

יש לו חשבון פתוח גדול עם המערב, בעיקר עם ארצות הברית, והחשבון הזה נקרא פתהוללה גולן. איש הדת, שהיה בעל ברית לארדואן והפך לנמסיס שלו, מואשם בידי ארדואן שעמד מאחורי הניסיון להפילו בהפיכה הצבאית ושמוסדות הדת והלימוד שלו היו מדינה בתוך מדינה בטורקיה.

מאות אלפי בני אדם הודחו ונכלאו בחשד שהם גולניסטים בשנתיים האחרונות. גולן נמצא בארצות הברית, המסרבת להסגירו לטורקיה המשתוללת על כך. בשנתיים האחרונות סוכני ביון טורקים מנסים לחטוף מי שחשוד שאנשי גולן ברחבי העולם. גולן הישיש בינתיים מוגן בארצות הברית, והימצאו שם מרעיל את היחסים, ההולכים וניתקים גם כך. כשהמועצה לביטחון לאומי בטורקיה מדברת על ארצות הברית המאיימת על מדינות בעולם בחוסר כבוד - זו לא שפה של בעלת ברית.

המשבר הזה עוד עשוי להיפתר. הסנקציות לא יוטלו, מטוסים יימכרו - אחרי הכל מדובר גם במשרות אמריקניות הנמצאות בסכנה ובמניות חברות אמריקניות שיתרסקו. ווושינגטון לא מעוניינת לתת לרוסיה דריסת רגל בטורקיה, משום בחינה. וגם ארדואן אולי לא רוצה לשבור לחלוטין את הכלים.

עם זאת, כשנאט"ו, או ארצות הברית לבדה, עושה את חישוביה הצבאיים, מול איראן למשל, טוב תעשה אם תשאל את עצמה מה טורקיה תתרום. טורקיה מתקרבת לאיראן - בין השאר על בסיס טינה משותפת למערב. אותה טינה כלפי היהירות האמריקנית, ההתנשאות האירופית שיש לכה הרבה מדינות במה שנקרא פעם העולם השני, הקומוניסטי, או השלישי - המדינות המתפתחות.

ביום שבו טורקיה תשעה את השתתפותה בנאט"ו, בהודעה רשמית או בתחילת השתמטות, יחסי הכוחות במצרי הים התיכון יתחילו להשתנות. הם משתנים כבר עתה, עם הנוכחות הרוסית הקבועה - נוכחות ימית, אווירית ושל טילי קרקע-אוויר שמתכננים מישראל ועד ארצות הברית צריכים לקחת בחשבון. אם הצי הטורקי כבר לא יהיה כוח ידידותי לארצות הברית ולמערב במזרח הים התיכון, וכך גם חיל האוויר, כאבי הראש של האמריקנים לגבי הזירה הזו, מיוון ואיטליה מזרחה עד איראן, יוכפלו וישולשו.

מבחינת ישראל, טורקיה כבר עתה אינה מדינה ידידותית מבחינה אסטרטגית. עדיין יש יחסים כלכליים, אפילו פורחים, אבל הכול על תנאי. בהתאם למצב הרוח שבו מתעורר הסולטן.

ישראל מותקפת מדי יום בטורקיה, מסדרות טלווידיה ועד נאומים של ארדואן. מבחינה צבאית, אסטרטגית - הימים שבהם טורקיה הייתה בעלת ברית צבאית שניתן לסמוך עליה מבחינת ישראל הסתיימו לפני שנים רבות. טורקיה שניתקה מהמערב, שאן עליה עוד מנוף לחץ אמריקני - אירופי כמעט ואין כבר היום -תהיה כאב ראש נוסף, באזור שכל מהותו, כך נראה, הוא סיבוך אסטרטגי מתמשך.