פודל מחפש בית חם

יוסי ביילין הוא הילד הרע של הפוליטיקה הישראלית. כשהוא נטול כל תפקיד ממלכתי, מצליח ביילין לשגע ראשי מפלגות, להוציא שרים מכליהם ואפילו לגרום לחבר כנסת להתפטר (ואחרי יום לחזור בו). זאת בזכות סדר יום עצמאי שייצר לעצמו שמטרתו אחת: חידוש ההידברות בין ישראל לפלסטינים.

בשני צידי הקשת הפוליטית לא יודעים איך להתמודד עם ה"פודל". בימין, כלפי חוץ, אומרים כי ישתמשו בתוכניותיו המדיניות על מנת להפחיד את הציבור לקראת הבחירות. תראו על מה ועם מי מדבר ביילין בזמן שהטרור ממשיך להשתולל בשטח, הם יאמרו, הצעותיו המדיניות רק מחלישות את כושר העמידה שלנו מול הפלסטינים ומפוררות את החברה הישראלית. אולם בסתר ליבם מכירים שרון, ליברמן, איתם וחבריהם ביכולותיו של ביילין, ויודעים כי תוכנית מדינית ישימה, שתונח על השולחן, יכולה דווקא לעורר הדים חיוביים בעם שמחפש תחת כל אבן פתח של תקווה.

מעניינת יותר היא ההתייחסות לביילין בשמאל בכלל ובמפלגתו בפרט. יוסי שריד מעריך את כישוריו והיה שמח להקים איתו את הגוש הסוציאל-דמוקרטי. אולם בחירתו של מצנע לראשות העבודה טרפה את הקלפים ועכשיו יוסי ויוסי יילכו ראש בראש ויריבו על אותו ציבור בוחרים. בעבודה לא ברור בדיוק האם הוא נחשב כנכס אסטרטגי או כעול אלקטורלי. התנגדותו הנחרצת לבנימין בן אליעזר הקימה לו שונאים רבים בקרב "מחנה פואד" שהיו שמחים מאוד למצוא אותו בחוץ, ובימים אלו של טרום הפריימריז פועלים לשם כך במרץ. אך גם בקרב אנשי מצנע לא יודעים איך בדיוק לאכול אותו. מצד אחד, הוא משקף אלטרנטיבה מדינית ברורה, כזאת שלא היתה למפלגה בשנתיים האחרונות ושאינה רחוקה מדרכו של מצנע. מצד שני, מיקומו בצמרת הרשימה יביא אולי לתנועת קולות ממרצ לעבודה, אך יקשה לסחוף מתלבטים מהמרכז.

אז מה עושים עם הבן הסורר, מקדמים או "מחסלים" פוליטית, מבליטים או מסתירים? לביילין זה בטח לא משנה. גם אם יוחלט להגלות אותו למיקרונזיה ולהקציב לו שיחת טלפון אחת ביום למשך חמש דקות הוא כבר יצליח לייצר משם אג'נדה שתנפיק כותרות בישראל. במהלך השנתיים האחרונות הוא הוכיח לכולם כי לא חייבים להיות מחוברים לכסא כדי להשפיע.