פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בגין ולבני הם לא התשובה ל"ליכוד של היום", אלא האבא והאימא שלו

      היוזמות האנטי-דמוקרטיות של השלטון גורמות לשמאל להישבות מחדש בקסמו של הימין הליברלי, שמבדל את עצמו מממשיכי דרכו. אך ההקצנה של הליכוד היא בסך הכול תחליף להתמודדות עם הבעיות האמיתיות - שנגרמו על ידי אותם קפיטליסטים "נאורים" מלכתחילה

      בגין ולבני הם לא התשובה ל"ליכוד של היום", אלא האבא והאימא שלו
      צילום: ערוץ 10, עריכה: תומר לוי

      כמה קל בימים כאלה, שבהם הדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת מתקפה, להישבות בקסמם של הליברלים משני צדי המפה הפוליטית. אל מול מהלכי השלטון הנוכחי, שהאחרון שבהם הוא חקיקת חוק הלאום, נוצרה שותפות אינטרסים בין השמאל הציוני לבין הפלג המתון ב"ליכוד של פעם", החולק איתו חזון אזרחי דומה. נדמה שזה תואר שכולם מבקשים להתהדר בו: החל מציפי לבני ששואפת לממש את חזון ז'בוטינסקי דווקא מהנהגת מפלגת מרכז-שמאל, דרך "יש עתיד" המתיימרת להיות המפלגה הלאומית-ליברלית החדשה ועד לבני בגין, הנחשב לאחרון "נסיכי הליכוד" ולדמוקרט האחרון במפלגה שלכאורה איבדה את דרכה.

      "הו, ליכוד יקר", מלינים כולם בנוסטלגיה מזויפת. "איך הפכת מתנועה מרשימה של אנשים דגולים כמו מנחם בגין, דן מרידור ומשה ארנס, למפלגה של אנשים מתלהמים כמו אורן חזן, מירי רגב ומיקי זוהר?".

      יאיר לפיד ציפי לבני (AP)
      כולם רוצים להתהדר ב"ימין של פעם". לבני ולפיד (צילום: אי-פי)

      ההפרדה הכפויה בין שני ה"ליכודים" - זה שהתקיים עד לפני כמה קדנציות מול זה שנוצר יש מאין בשנים האחרונות - היא בראש ובראשונה פחדנית וחסרת מעוף, כאילו פסגת שאיפותיהם של מתנגדי נתניהו היא לימור לבנת ולא, למשל, אלטרנטיבה שמאלית באמת לשלטון הנוכחי. אך חמור מכך: היא מטשטשת את האפשרות שהגלגול שעבר הימין לאורך השנים אינו מהווה תקלה בלתי צפויה בהיסטוריה, כי אם תהליך בלתי נמנע.

      הליכוד אמנם היה בעבר דמוקרטי וממלכתי יותר, אך להתרחבות הפערים החברתיים תחת שלטונו יש קשר הדוק לפילוג, להיעדר תחושת הביטחון, לחוסר האמון בממסד ולמיאוס מהאליטות שעל גביהם רוכב הליכוד-של-היום כשהוא תוקף את התקשורת ושומרי הסף, מקדם חוקים גזעניים ומסנגר על שחיתות שלטונית.

      הקו שמוביל הליכוד במידה רבה מהווה תחליף להתמודדות עם הבעיות האמיתיות של חיי היום-יום בישראל, שבחלקן הביאו להתפרצות המחאה החברתית ב-2011. ההסתה כלפי השמאל והחקיקה הגזענית הם אלה מאפשרים לליכוד, בתצורתו הנוכחית, לבסס את שלטונו על אף חוסר שביעות רצון מהמצב הכלכלי, החברתי או הביטחוני ולהסיט את תשומת הלב הציבורית מכישלונותיו.

      יו"ר האופוזיציה החדשה, ציפי לבני, אמנם תומכת באופן אישי בדמוקרטיה אך היא שותפה להשקפה הכלכלית של הליכוד, שהביאה למצב הנוכחי. לראייה, בתחילת דרכה הייתה לבני אחראית על הפרטת חברות בממשלת נתניהו הראשונה. מבחינה זו היא ובני בגין, המייצג את אותו הזרם הפוליטי, יכולים להתנגד לחוק הלאום עד מחר, אבל הם אינם התשובה ל"ליכוד של היום". למעשה, הם האימא והאבא שלו.

      יש לתנועת הליכוד ההיסטורית זכויות רבות, אך הסיפור שהוא מכר נכשל בראי ההיסטוריה: חמשת המ"מים הלכו ונשחקו תחת המדיניות הקפיטליסטיות שצמצמה את המחויבות אליהם אל המינימום הנדרש, ואף אל פחות מכך. המחויבות לדמוקרטיה נרמסה תחת המחויבות לשלמות הארץ, לעליונות היהודים ולנקמה במפא"י. מן ההוד וההדר לא נותר זכר, וכדי להמשיך ולהצדיק את המדיניות הימנית, על כל תחלואיה, נאלץ הליכוד לאמץ רטוריקה מקרתיסטית מסוכנת.

      האבולוציה הטבעית של הימין הישן

      יש התולים את הקצנת חברי הכנסת של מפלגת השלטון בהתחזקות גורמים משיחיים במרכז המפלגה, אך אילולא שלטון הליכוד ההתנחלויות לא היו מתרחבות כל כך והופכות ללובי החזק שהן כיום. מבחינה זו, הימין החדש אינו "השתלטות עוינת" על הימין הישן, אלא תוצאה של התהליכים שהוא הוביל; הם לא אנטיתזה אחד לשני - אלא התפתחות טבעית באבולוציה של אותו המחנה.

      בדומה לכך, הזוג קלינטון ומחנה ההון במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית הם לא היפוכו של טראמפ - אלא מי שמדיניותם הכלכלית יצרה את הגל הפופוליסטי שעל גביו רכב לשלטון. אין זו הדוגמה היחידה. אנגלה מרקל נחשבת למי שעומדת כחומה בצורה נגד הימין הקיצוני ושונא-המהגרים, על אף שזה התפתח במשמרת שלה, במקביל להתרחבות הפערים החברתיים בגרמניה (לאחרונה השותפות עם הסוציאל-דמוקרטים דווקא הולידה הישגים חברתיים מבורכים - שכר מינימום ודיור ציבורי). בצרפת, עמנואל מקרון מבטיח להילחם עבור ערכיה הדמוקרטיים של הרפובליקה ונגד הקו של מרין לה-פן, אך במקביל מוביל רפורמות להחלשת מדינת הרווחה הצרפתית.

      קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בפסגת נאט"ו בבריסל, 11 ביולי 2018 (רויטרס)
      נלחמת בימין הקיצוני אך מרחיבה פערים חברתיים. מרקל (צילום: רויטרס)

      הימין הליברלי המתון, שמציע קפיטליזם רך והגנה על הדמוקרטיה, לא יכול לתת מענה לימין הקיצוני מאחר שהוא למעשה מקיים איתו יחסי סיבה ותוצאה. בנקודת הזמן הנוכחית, לא נותר אלא לשלב ידיים עם כל מי שצביונה של ישראל כדמוקרטיה-ליברלית עומד לנגד עיניו אל מול היוזמות ההרסניות של שלטון הליכוד. אלא שבראייה ארוכת טווח, על האופוזיציה לבנות אלטרנטיבה עמוקה יותר מקפיטליזם "נאור" שמלכתחילה הוביל לאותם תהליכים מדאיגים בחברה הישראלית, או שנמצא את עצמנו נעים במעגל.