המחלוקת על השבויים והתנגדות הסוררים: המלחמה בעזה מעבר לפינה

הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט גדע את טרור המתאבדים ביהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה השנייה, המציא את דוקטרינת הדאחיה שהחריבה את מעוז חיזבאללה בביירות במלחמת לבנון השנייה, בלם בשנים האחרונות את טרור הבודדים בגדה המערבית ואישר לפי פרסומים זרים מאות תקיפות בסוריה מתחת לאף של הרוסים ובזירות נוספות. לא צריך ללמד אותו להילחם או לקבל החלטות הרות גורל - אז למה הוא לא מקדם מלחמה ברצועת עזה?

ניתן להעריך כי הרמטכ"ל באמת מאמין שניתן במצב הנוכחי למנוע מלחמה, ועמה הקרבת חיי חיילים ואזרחים, ולהגיע להבנות דומות לאלה שהושגו בתום מבצע צוק איתן. המערכה בקיץ 2014, נמשכה 51 יום, גבתה את חייהם של 74 ישראלים, בהם חמישה אזרחים, והותירה 2,270 פצועים, כשליש מהם אזרחים. איזנקוט, כך נראה, מאמין שיש לצאת למלחמה רק אחרי שהכול נעשה במישור המדיני ובאמת אין ברירה.

ההבנות שהושגו בתום המבצע בין חמאס לישראל בתיווך מצרים כללו את הפסקת האלימות, פתיחת המעברים לרצועה, מתן סיוע רפואי, הסדרת סוגיית השבויים והנעדרים והחלטה על קביעת פרימטר ביטחוני (אזור ממערב לגדר המערכת שהוגדר מראש מה יכולים צה"ל חמאס לעשות בתוכו ובסמוך לו, א.ב.). עוד סוכם על בחינת שיקום רצועת עזה, לרבות הקמת שדה תעופה בדהנייה ונמל ימי.

במערכת הביטחון מאמינים כי בשל חולשתו הארגון מעוניין לבצע פשרות כואבות וכי רק צריך למצוא את התנאים המדיניים הנכונים - או במילים אחרות: את המוטיבציה בממשלה לקיים תהליך שיביא להישגים עבור חמאס אך גם יחזיר את תחושת הביטחון לדרום הארץ.

בנוסף לכך מעריכים במערכת הביטחון כי למרות ההתפתחויות בשלושת החודשים האחרונים חמאס מורתע ומוחלש. הוא לא יורה מתי שהוא רוצה, או לעומק שטח ישראל. על פי ההערכות, הארגון מאבד מדי שבוע נכסים בעקבות "תקיפות התשתית" של צה"ל, שלא מעודדות בהכרח את הציבור בישראל, שרוצה לראות הרוגים והרס שלא תמיד משרתים את האינטרס הישראלי.

בשלב הזה חמאס הניח בראש סדר העדיפויות שלו את הסרת המצור, את קידום והאצת ההתנגדות האלימה ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ואת הרחבת הלגיטימציה שלו בזירה הבינלאומית.

במצב הנוכחי, כשהצדדים מתגוששים במעגלי זמן הולכים ומתקצרים, השאלה היא לא האם תהיה מערכה בגבול עזה אלא מתי. אילו סיבות נוספות יכולות לסייע להשיב על השאלה: מדוע עדיין לא פרצה מלחמה בין חמאס לצה"ל?

בצה"ל יכולים בנקל לדרדר את האזור לעימות אך היו מעדיפים להרחיב את הלגיטימציה הבינלאומית לפני שהרגע יגיע ולנסות עוד ועוד מהלכים כדי לייצר דילמות לחמאס. זאת, במטרה לגרום לארגון להבין כי לא כל כך מהר הוא יקבל מתנות, לפחות לא מישראל, וכי ההסדרה עדיפה עבורו על פני מלחמה.

סלע המחלוקת כעת הוא סוגיית השבויים והנעדרים (שו"ן). חמאס מבין שישראל לא תסכים לעסקה בסדר גודל של שחרור גלעד שליט כשהוא מחזיק בידיו שתי גופות חיילי צה"ל ולא חיילים חיים - וגם לא תמורת שני אזרחים שחצו מרצונם לרצועת עזה. לכן מעדיף מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר להתנגד לדרישה הישראלית להפריד בין נושא זה לבין הסדרה עם ישראל ולהתקדם לעבר הבנות צוק איתן.

בתוך תוכו יודע סינוואר כי אם יפריד את סוגיית השו"ן מנושא ההסדרה עם ישראל או יסכים למחיר נמוך תמורת החזרת גופות חיילי צה"ל תמתח עליו ביקורת, בלשון המעטה, על ידי אלפי האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל. במקרה כזה ההשפעה תבוא לידי ביטוי בפגיעה במידת האהדה הציבורית שלה הוא זוכה.

בינתיים חמאס מתבצר בעמדתו ומתחת לפני השטח התפתחה בשבועיים האחרונים התנגדות של גורמים סוררים שפועלת ללא אישורים וללא הנחיות מהנהגת הארגון. איכות ומקצועיות הצלפים, כמו גם השיטה שבה בוצעו הפיגועים האחרונים בגבול הרצועה, מוכיחות כי ייתכן מאוד שמדובר בפעילי חמאס שמאתגרים את ההנהגה ומעדיפים את דרך ההתנגדות.

זו אמנם נקודת שבר קטנה בתוך הארגון שפועל באופן מסורתי בתוך הקונצנזוס ותחת אישור ההנהגה, ללא חריגות. מי שרצה להילחם בישראל בשנים האחרונות והחליט לשבור את הכלים עבר לסיני והצטרף לדאעש במלחמה נגד צבא מצרים. אם הגורמים הסוררים ירחיבו את פעולות הטרור הם יאתגרו לא רק את ישראל אלא גם את חמאס, שיידרש לנקוט עמדה פומבית ברורה לאן פניו מועדות - מכיוון שישראל קרובה מאוד לגבות ממנו מחיר כבד. לאיזנקוט יש סבלנות ומי שמכיר אותו ידוע כי הוא מאוד עקשן כשהוא בוחר המלצות ודרך.

לצד שאלות יסוד וסוגיות אלו יש סייגים נוספים לשאלה למה לא לצאת מלחמה בעזה - שתלויה בשני הצדדים - כגון: התרחשויות אלימות בזירות אחרות בו זמנית, כמו הגבול הסורי בשבועות האחרונים; או משבר אונר"א שהולך ומתפתח ברצועת עזה ועשוי להוות את האתגר הבא, כשמאות אלפי תלמידים פלסטינים ישוטטו ברחובות. צה"ל פוגש כמה מהם כבר היום בגבול, אך בסוף אוגוסט זה יהיה סיפור אחר.

עזה של היום שונה מהרצועה של קיץ 2014. היום הציבור הפלסטיני שסובל מעוני, אבטלה גואה, חשמל ובעיות מים וביוב מעוניין במלחמה בזמן שחמאס רוצה בדיוק הפוך והמוטיבציה הזו משחקת לרעת ישראל. גם חוסר המוטיבציה של המדינות הערביות לשקם שוב את עזה בידיעה שבעוד כמה שנים יצטרכו להכניס את היד עמוק לכיס ושוב לממן נדל"ן שצה"ל ישמיד.

הרמטכ"ל איזנקוט יודע לגבות מחיר מאויבי ישראל. מאז סוף חודש מאי תקפו מטוסי חיל האוויר 150 יעדי טרור ברצועת עזה והשמידו תשתיות של חמאס, חלקן קריטיות לארגון. בנוסף לכך נהרגו 180 פלסטינים ונפצעו אלפים וצה"ל תקף 50 חוליות מפריחי בלוני ועפיפוני תבערה שהציתו את הנגב המערבי.

ישנם שלושה מצבי צבירה שיכולים בכל זאת להוביל למלחמה: התרחבות האלימות והטרור של שני הצדדים שיובילו למערכה גם ללא מוטיבציה; היערכות של חמאס לפיגוע רחב ומשמעותי שצה"ל יזהה ויסכל מבעוד מועד; או - פיגוע רחב בהפתעה של חמאס שיחייב את צה"ל להגיב בעוצמה.

בשונה מקיץ 2014 צה"ל יכול להביא ביממה אחת לקריסת תשתיות חמאס לתוך עיר המנהרות שנבנתה מתחת לרצועת עזה. אולם, במצב זה תעלה מיד השאלה "מה עכשיו?" - מי ישלוט בעזה? מי יממן את שיקומה?

הסוגיות הללו לא מסירות את האחריות מהדרג המדיני ומהרמטכ"ל שנדרשים להחזיר את תחושת הביטחון לציבור ולערוך חשבון נפש סביב אופי התגובות והמשוואות שבחרו בשלושת החודשים האחרונים. עדיין מכרסמת התחושה בציבור כי מכות כואבות יותר על ראשי חמאס כמו סיכולים ממוקדים היו מביאים שקט יחסי יותר מהר מבמצב הנוכחי.