שני מיליון פלסטינים מתגוררים ברצועת עזה, עם ריבוי טבעי של 45,000 אזרחים מדי שנה ותמותה טבעית של 4,000 אזרחים. בשל צפיפות האוכלוסין, רצועת עזה עברה מזמן לבנייה לגובה. חורבות ההתנחלויות שמהוות עתודות קרקע, נתונות כיום למחלוקת חריפה: הרשות הפלסטינית טוענת כי ישראל מסרה את הבעלות לידיה, בעוד החמאס טוען לבעלות מצדו, וביניהם יש פלסטינים המחזיקים במסמכי בעלות עוד מהתקופה העות'מאנית. בצל המחלוקת הפכו הקרקעות לשטחי אימונים או עמדות של הזרוע הצבאית בחמאס. אין משבר הומניטארי כעת ברצועה, אבל כשמחברים את האבטלה הגואה, המחסור במים ובחשמל ובעיית הצפיפות - מדובר במתכון להתחממות שמוביל לפיצוץ. העובדה שהחמאס לא באמת מצטיין בניהול רצועת עזה או ביכולת להביא להסדרה מדינית, רק מוסיפים לתחזית הקודרת.
למרות זאת הרחוב הפלסטיני בעזה מטיל את האחריות למצבו בעיקר על יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, הכיבוש הישראלי ורק בסוף על החמאס. בשונה מהימים שלפני מבצע "צוק איתן" - אז הרחוב רצה שקט ודחה מלחמה בניגוד לעמדת הנהגת החמאס - היום, לפי ההערכות במערכת הביטחון, הלך הרוח בקרב תושבי רצועת עזה הוא הפוך. האזרחים רוצים מלחמה שתוציא אותם מהמשבר, ואילו חמאס היה מעדיף להוביל פעילות טרור עממי ולהימנע ממלחמה. מדוע? יש כל כך הרבה סיבות. בחמאס סבורים בשלב זה שימי שלטונו של אבו מאזן מתקרבים לקיצם, ויש להם תכנית סדורה להשתלט ביום שאחרי כן לא רק על הגדה המערבית, אלא על אש"ף עצמו. במקביל הוא מנהל תהליך פיוס עם הרשות הפלסטינית שהסיכוי שלו להצלחה קלוש, במטרה לרצות את פטרונו החדש: מצרים. ברקע יש שיח ער הקורא להוביל באמצעות מתווכים להסדרה מול ישראל ואולי אף לקבל תמיכה כלכלית מארצות הברית בתמורה להפסקת פעילות הטרור, גם אם באופן זמני. למרות זאת, הרחוב הפלסטיני דוחף לסבב עם ישראל כשמרכז השיח בולטים משפטים כמו: "עדיף למות בכבוד" או "תן לאכול היום ולמות מחר", בשל המצב הכלכלי והיעדר אופק מדיני ותקווה.
גם אונר"א - שמנשימה את רצועת עזה ומאכילה מדי יום 1.3 מיליון פלסטינים ברצועת עזה שמוגדרים כפליטים - נמצאת תחת משבר חריף שבקרוב ייתן את אותותיו בשל הקיצוץ בסיוע האמריקני, שיצר עבורה בור תקציבי של 240 מיליון דולר בשנה. חמאס מצליח להחזיק מעמד בין היתר בזכות אונר"א, שמעסיקה גם 13,000 עובדים ומפעילה 270 בתי ספר. בתאריך 25.8.18 אמורה להיפתח שנת הלימודים ברצועת עזה ולאונר"א עדיין אין מושג מהיכן היא תביא את הכסף. לפני כשבועיים התקיימה ועידת מדינות תורמות שהתחייבו לסייע באמצעות 50 מיליון דולר, אשר לא באמת יסגרו את הפער הכלכלי של ארגון הסיוע הבינלאומי. כך, למעשה, הופך יום פתיחת שנת הלימודים לתאריך רגיש וקריטי עבור מערכת הביטחון הישראלית. במילים אחרות, צה"ל נערך ליום שבו 280,000 תלמידים יסיימו את החופש הגדול ובמקום לחזור לספסלי הלימודים, יבחרו לצעוד אל גדר המערכת. זה יהיה סיפור אחר לגמרי, האירוע הגדול הבא ברוח צעדות השיבה.
חמאס, מודים גורמים במערכת הביטחון, הצליח להחדיר בציבור הפלסטיני בעזה את האמונה כי באמת מתקרב היום בו הם יחזרו לבתיהם בישראל או לבית הסבים והסבתות ביפו, טבריה, עכו, אשקלון וערים נוספות. חלקם הגיע עם מפתח ומסמכים לגדר במסגרת ההפגנות בשלושת החודשים האחרונים בעקבות ההסתה החריפה של חמאס, המנסה להפיח בהם תקווה ולהסית את הביקורת מהנהגתו הכושלת. אחד המקרים הבולטים שתועד במצלמה והועלה לרשתות החברתיות התרחש בעת ההסתערות של המון מפגינים על הצד הפלסטיני של מעבר כרם שלום והצתתו. רגעים קודם לכן נישקו המפגינים את האדמה מתוך מחשבה שהם הגיעו לישראל ומימשו את חלומם. דקות לאחר מכן, כששמעו את ירי האזהרה של חיילי צה"ל מהצד הישראלי, החלום התנפץ. חלקם הגדול הם צעירים שנולדו וגדלו בתחילת האינתיפאדה השנייה, מעולם לא ראו את ישראל אלא רק שמעו עליה מסיפורים.
ההסתה של חמאס, בשילוב הכמיהה לפרוץ את המצור ולשנות את עתידם, הובילו את הצעירים - לא רק פעילי חמאס אלא גם פעילי שאר הפלגים - אל הגדר. מדוע הרג למעלה מ-180 פלסטינים ופציעתם של אלפים אחרים מאש צה"ל לא הרתיעו את האחרים מלבוא? במערכת הביטחון מעריכים לא רק המצוקה, הייאוש והמחשבה שמוטב למות מאשר לחיות בסבל שיחקו כאן תפקיד מרכזי, אלא גם הכסף האיראני, לפי התפריט הבא: 3,000 דולר עבור הרוג, 500 דולר לפצוע קשה, 200 דולר לפצוע בינוני ו-100 דולר לפצוע קל. הפצועים הפלסטינים לא ממהרים להתפנות מהשטח באמצעות אמבולנסים או כלי רכב אזרחיים, מאחר שהם מתעקשים לעבור קודם לכן דרך בית חולים שדה על מנת להירשם בו, כדי שיהיה בידיהם תיעוד לפציעה. אחרת הם לא יקבלו את הכסף מנציגי חמאס, במימון איראן שמעודדת את ההפגנות.
ההפגנות ריככו את הביקורת נגד חמאס. הנהגת הארגון מגיעה אל השטח, נואמת על הגבול ומעודדת את המפגינים. ראשיה לוחצים ידיים לציבור ומבקרים את הפצועים או את משפחותיהם וזוכים על כך לאהדה ציבורית. כתוצאה מהאפקט ברחוב, החזרה לתודעה הבינלאומית והלחץ שמופעל על מדינות האזור לסייע לרצועת עזה, החליט חמאס לצמצם את ההפגנות מעשרים מוקדים לחמישה מוקדים עיקריים אותם הוא מתחזק. כמו כן, החמאס שולט בהיקף ההפגנות כדי לנסות למנוע מקרים שיוצאים מכלל שליטה ללא ידיעתו, כמו הפגיעה בסגן מפקד הגדוד לפני כשבוע וחצי והרג לוחם גבעתי ביום שישי האחרון. במערכת הביטחון מעריכים כי היו אלו יוזמות מקומיות, שלא באישור הנהגת חמאס, שמעדיפה פעילות טרור עממי כדי לא לגרור את צה"ל למערכה נרחבת או הסלמה נוספת.
חמאס זיהה בשבועות האחרונים הזדמנות להביא לתהליך שיקום לרצועת עזה והוצאתה מהמשבר הכלכלי העמוק לצד ניסיונות לתווך בינו לבין הרשות הפלסטינית ולישראל. לכן, הוא עסוק בוויסות ההפגנות והחיכוך בהתאם להתקדמות. רק כסף - והרבה כסף - עשוי להוביל לתפנית בעלילה הפלסטינית, אחרת חמאס ימשיך למתוח את החבל ובמקביל יעשה הכל כדי למנוע מערכה עם צה"ל שעשויה להביא לקץ שלטונו ברצועת עזה. ביום שישי האחרון חמאס היה קרוב לגלוש למערכה כזו. בשעה 23:30 כינס הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, התייעצות נוספת לקראת אישור תקיפות נוספות מעבר ל-60 היעדים המקוריים, אך המצרים העבירו מסרים ברורים כי הם ערבים לחמאס ולהפסקת האש. מטוסי הקרב נשארו בטייסות, וחמאס שרוסן על ידי קהיר לא הגיב מצידו בשיגורי רקטות.
נשיא מצרים עבד אל-פתח א-סיסי בונה במו ידיו את המסלול להשיב את מצרים למעמדה כמנהיגת העולם הערבי, ובקהיר מעריכים שהמפתח לכך מצוי בפתרון הסכסוך ישראלי-פלסטיני. א-סיסי מינה צוות חזק מאוד, שבנוי מגורמי מודיעין, להוביל את התיווך בין חמאס לרשות הפלסטינית בערוץ אחד, ובערוץ השני בין חמאס לישראל. סלע המחלוקת עם הרשות הפלסטינית הוא הנחת הנשק של הזרוע הצבאית של חמאס והעברת שליטה מלאה על רצועת עזה, בעוד בערוץ הישראלי השאיפות הן מצומצמות יותר, שכן הדרישה של ממשלת ישראל היא לקשור בין החזרת השבויים והנעדרים להסדרה לטווח ארוך בזמן שחמאס מתעקש להפריד בין הסוגיות. קהיר מפעילה לחץ על חמאס לא רק באמצעות יציאה וכניסה של הולכי רגל, סחורות ואנרגיה דרך מעבר רפיח (בשנת 2017 היה המעבר פתוח למשך 36 ימים לעומת 80 יום עד כה בשנת 2018) אלא גם העמידה קלף חזק בדמותו של מוחמד דחלאן, שמהווה בעיני המצרים מחליף ראוי לאבו מאזן.
במציאות הזאת, ממשלת ישראל לא יכולה להתעלם מהמאמץ המצרי ומהשלכותיו. לכן, על הרמטכ"ל מונחת האחריות לנהל מערכת תגובות עדינה ותקיפה מול חמאס, ולוודא שהמסרים נקלטים היטב גם ברמאללה וגם בקהיר. השאלה היא האם התגובות המדודות הללו יחזיקו את חמאס עם הראש מעל המים עד פתיחת שנת הלימודים ברצועת עזה ומה יקרה אם לא יימצא פתרון למשבר. האם צה"ל יתמודד הפעם עם מאות אלפי תלמידים רצים לעבר גדר המערכת?