מלחמת השחרור: המפתח לפתרון המשבר עם חמאס נמצא בכלא בישראל

דווקא עסקת אסירים ביטחוניים - שמובן מדוע נרתע ממנה נתניהו - עשויה להועיל בקידום הסדרה ברצועה. התרומה הגדולה באמת תהיה רק אם במסגרת העסקה תשפיע ישראל על הרכב המשוחררים, כך שיסייעו לראשי חמאס לנהוג במתינות

צלמים זמניים מורשים

יחיא רוצה לחיות. זהו הלקח העיקרי מסוף השבוע החולף, על שתי מחציותיו - אש ביום שישי ושקט בשבת. יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה, בחר בחיים. אישית - לעצמו, ארגונית - לחמאס, ואזרחית או לאומית - לאוכלוסייה הנשלטת בידיו.

סינוואר הוא כיום שותפו הרעיוני, לא רק אויבו, של הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט. שניהם מוכנים להתקרב אל מפתן המלחמה, אך מעוניינים שלא לעבור אותו. לכן גם המונח "הסלמה" אינו הולם את המצב ביחסי ישראל-עזה, או צה"ל-חמאס. אין כאן טיפוס בסולם, שלב אחר שלב, אלא פרץ של אלימות בזינוק ישיר מהתחתית לאמצע ונפילה למטה.

עוד באותו נושא

תצלומי האוויר חושפים: ההרס מהפצצת מפקדות חמאס ברצועת עזה

לכתבה המלאה
רוצה לחיות. סינוואר (צילום: רויטרס)

כשאלוף-משנה איזנקוט, אז מפקד החטיבה המרחבית אפרים רגע לפני מינויו למח"ט גולני, למד בבית הספר למלחמה של זרוע היבשה האמריקנית בקרלייל, פנסילבניה, בשנתו הראשונה של בנימין נתניהו בראשות הממשלה, 1996-97, הוא נשמע - אולי בהשפעת רצח יצחק רבין - כרביניסט. עבודת הגמר שלו על "ביטחון ישראל במאה ה-21: סיכונים והזדמנויות", ציטטה בעיקר את רבין, לצד דוד בן גוריון, התייחסה בחיוב לתהליך אוסלו, בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן - וקבעה שהדרך היעילה ביותר להילחם בטרור היא הרחבת השלום. בין הנקודות האחרות שהבליט אז איזנקוט: חיוניות המעורבות האמריקנית וזיקה בין תחושת כל הצדדים לתהליך המדיני, כשהם נכנסים אליו מעמדת כוח, לבין סיכויי הצלחתו.

איזנקוט לא היה תמים, אף שעדיין הייתה לפניו השכלתו הגבוהה בהקשר הפוליטי של הביטחון, כמזכירם הצבאי של אהוד ברק ואריאל שרון. הוא ראה בחמאס, כמו בחיזבאללה, אויב מר. כמח"ט אפרים היה בין מניחי היסודות לשיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, אך גם נערך יחד עם מפקדי החטיבות האחרות ללחימה נגדה, בהמרצת מפקד האוגדה גבי אופיר.

בשם ההידברות

כיום, כשהלחצים הפוליטיים במשולש נתניהו-ליברמן-בנט מקזזים זה את זה, כך שבסופו של דבר קובעת העמדה הביטחונית, שמובילים הרמטכ"ל וראש השב"כ נדב ארגמן, חץ הפעילות מול עזה מתווה כיוון חיובי, על תנאי: דו-קיום המתקרא "הסדרה", ועיקרו שיפור חיי האוכלוסייה משני עברי הגבול - הישראלית בהסרת הדאגה המתמדת מרקטות ומהצתות, והפלסטינית בהגדלת הרווחה והפיתוח.

סינוואר מבין שאילו רצתה ישראל לצאת למערכה בעזה, עם פשיטה קרקעית גדולה או בלעדיה, הייתה מנחיתה מהלומת פתיחה קשה על מאות אנשי חמאס (כמו ב"עופרת יצוקה") או על בכירים בארגון (כמו ב"עמוד ענן") וחותרת להישג אסטרטגי. תקיפות שני סופי השבוע האחרונים לא היו כאלה. הן גרעו במצטבר מסדר הכוחות של חמאס, כי הושמדו בהן מפקדות שלושה גדודים, והוכיחו לארגון שוב את יכולתה המודיעינית של ישראל לחדור לסודותיו. עם זאת, הן שימרו את סינוואר ועמיתיו להנהגת חמאס כבני שיח עם ישראל. אופן ההידברות, באמצעות המודיעין המצרי, שליח האו"ם לאזור ניקולאי מלאדנוב או מגשר אחר כלשהו, פחות חשוב. התוכן חשוב, וגם המסקנה שיש עם מי לדבר, ושההידברות תכליתית.

לא תמים. איזנקוט (צילום: ראובן קסטרו)

כמו לפני תריסר שנים, בתחילת המגעים עם הממשלה החדשה של איסמעיל הנייה בעזה שלמחרת הפינוי הישראלי, שקפאו עם חטיפת גלעד שליט, הנושא שמונע את הדילוג מהפסקת אש ארעית להסדרה מורחבת ומוארכת הוא שו"ן - שבויים ונעדרים. ישראל דורשת את החזרת אבריהם של לוחמיה הדר גולדין ואורון שאול ואת שחרור שני אזרחיה המוחזקים בעזה. התביעה הנגדית של חמאס: שחרור המוני של אסירים מהכלא הישראלי. זהו הפקק שבצוואר הבקבוק.

מובנת רתיעתו של נתניהו מעסקת אסירים נוספת. הלוחם המילולי הגדול בטרור, שהרבה להתנגד לעסקאות כאלה, קרס ונכנע בעסקת שליט - ואז עדיין ניצב לצדו שר הביטחון אהוד ברק. כיום, עם נפתלי בנט בעורפו ובחזהו גם יחד, נתניהו פגיע עוד יותר.

חוכמת המנהיגות

אלא שחוכמת המנהיגות היא בהפיכת נטל לנכס ואילוץ למנוף. הלחץ הגדול שמפעילה משפחת גולדין יכול לסייע לנתניהו להסביר, פנימה, מדוע החליט להיעתר. אמנם משפחת גולדין לוחצת רק בצד אחד, הישראלי, ומעדיפה שימוש באמצעים כוחניים שיגרמו לחמאס לוותר, אך הרי אילו היה בכוחו של צה"ל לחטוף מעזה את שרידי הגופות ואת האזרחים, בלי חשש להפקיר במבצע לוחמים חיים או מתים, כבר היה עושה זאת. בלי חלופה צבאית, נשארת רק העסקה.

איך יכולה עסקת אסירים להועיל לישראל ולא להזיק לה? אם מי שייכללו בה יקדמו את השגת המטרה הישראלית הכוללת, הגדולה יותר מהסוגיה הנקודתית של עידוד חטיפות לצורך חילוץ כופר.

לוחצים בצד אחד. הוריו של הדר גולדין (צילום: ראובן קסטרו)

סינוואר עצמו הוא הטוב שבמדגימי היבט זה. 22 שנותיו בכלא הישראלי, שהסתיימו בעסקת שליט, ביססו את מעמדו בחמאס. לאסירים משוחררים, כלואים-לשעבר שלא על רקע פלילי, יש מעמד נכבד בקהילה הפלסטינית. יאסר ערפאת, מחמוד עבאס ושאר יוצאי תוניס לא היו שותפים לסבלם של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה; לכן התקבלו בספקנות מוצדקת, כנטע זר. לא כך עוזריהם ששוחררו מהכלא ושלמדו להכיר וגם להוקיר את ישראל, כדוגמת מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב. סינוואר פטור ממדיניות לוחמנית שתוכיח את מחויבותו לעניין הפלסטיני. בכמעט שבע שנותיו מחוץ לכלא התנסה מחדש במשברים; גם הוא כשיר לענוד על חולצתו את אות המערכה של "צוק איתן".

אם נכונות שלוש ההנחות - שההסדרה טובה לישראל, שסינוואר טוב להסדרה ושעסקת האסירים תוקעת את ההסדרה - כי אז כדאי לישראל להשפיע על הרכב רשימת האסירים שישוחררו, כך שתכלול תומכים מובהקים בסינוואר ובעמדתו, מי שבצאתם מהכלא יעשו נפשות למען מדיניות מתונה. התיקים מוכנים במודיעין שירות בתי הסוהר, אך הפילוח הנדרש בהם שונה מהבחינה הסיכולית הרגילה, המתייחסת לרמת המסוכנות של המשוחררים כמחוללי פיגועים.

גישה כזו מאתגרת את המערכת הישראלית לחשוב אחרת על קלשו"ן - קו להחזרת שבויים ונעדרים. היא מחייבת עבודת מטה מסודרת של שב"ס, שב"כ ושני יוצאי שב"כ, מתאם השבויים והנעדרים ירון בלום וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת. עסקת שליט הביאה לישראל, כבן-שיח, את סינוואר. עסקת גולדין-שאול צריכה לתגבר אותו באחרים הרוצים כמותו לחיות, הם, עמם וארגונם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully