הזכייה של צרפת במונדיאל 1998 נחשבת אחד הרגעים השמחים בתולדותיה המודרניות של המדינה. כל צרפתי זוכר איפה היה ברגע הזה, שהגיע בעיצומה של תקופה לא פשוטה מבחינה חברתית-פוליטית-כלכלית. הגביע לא רק הרים את המורל הלאומי, אלא נתפס באופן נאיבי למדי כעדות אולטימטיבית להצלחתה של מדיניות ההגירה. בעידוד התקשורת והממסד הפוליטי, הציבור אימץ את האשליה שעבודתו של כור ההיתוך הסתיימה, שהתקופה הקשה חלפה, ושהחגיגות בשאנז אליזה הן רק האות למהפכה של שמחה, ולשנים היפות בחייה של האומה.
בדיעבד התברר שמה שחיכה לצרפת בתום הלילה ההוא היה דווקא המשבר החריף ביותר מאז מלחמת העולם השנייה: הזכייה ביורו 2000 לא הייתה אלא אקורד הסיום של האתנחתא האופורית הקצרה. משם והלאה, האשליה התנפצה בפרצופם של הצרפתים, כמו גול ניצחון שמבוטל בשל הרמת דגל מצד הקוון. מה לא עברה האומה הזאת בין 1998 ל-2018? התחזקות חסרת תקדים של הימין הקיצוני; אי יציבות פוליטית, שהובילה לעלייתם של ארבעה נשיאים, ובסופו של דבר להתפוררות של שתי המפלגות הגדולות; שורה ארוכה של פיגועים, שמילאו את הרחובות בדם; וכמובן, גם התפוצצות חבית אבק השריפה בפרברים, שעוררה שסע חברתי ומהומות אלימות, והעמידה באור מגוחך את הניסיון להציג את הנבחרת המגוונת האתנית כסמל להצלחה עמוקה יותר.
כל הצרות הללו השתקפו גם בפניה של נבחרת הכדורגל הצרפתית, שהפכה לאחת המפוקפקות ביבשת. היא אספה לא רק כישלונות ספורטיביים, כמו הדחות מוקדמות במונדיאלים של 2002 ושל 2010 וביורו 2008, אלא גם שלל שערוריות מבישות: שחקנים קיללו מאמנים ומרדו בהם, היו מעורבים בפרשיות סקס וסחיטה, התנכרו אחד לשני וכמובן גם דאגו להוציא שוב ושוב את השד הגזעני מהבקבוק. לא פלא שפוליטיקאים מקומיים הצמידו להם את הכינוי "כנופייה שכונתית"; לא מפתיע שבסקר שנערך לפני כמה שנים, רק 13% מהצרפתים אמרו שהם אוהבים את הנבחרת. למעשה, גם בתחילת הטורניר הזה, רוב המדינה לא העידה שהיא חשה כלפיה אמפתיה מיוחדת. אך לאט לאט, הציבור למד להתאהב מחדש בנבחרתו, עד שנפל שדוד בזרועותיה במשחק הגמר.
העם הצרפתי לא סתם אוהב את הנבחרת - אלא אוהב לאהוב אותה. היחס שלו כלפיה לא נובע אך ורק מיכולותיה הספורטיביות, אלא גם מן התדמית שהיא משדרת. את הסגל הזה איש כבר לא יגדיר כ"כנופייה", ובניגוד לעבר, איש גם לא יטען כי הם לא צרפתיים אמיתיים, או שהם לא באמת אוהבים את המדינה. בעבר, היו שחקנים שלא שרו את ההמנון - פזמון לאומני להחריד, שלא לכולם קל להזדהות איתו - מה שעורר נגדם מחאות נמרצות מצד הימין ובעיקר מצדה של משפחת לה-פן. הביקורת הזו הופנמה, וכיום כל אחד ואחד שר אותו, כך שכרגע הטריקולור הם הלהקה הכי פופולרית בצרפת.
חשוב מכך, המאמן דשאן דאג לטאטא מהנבחרת כל גורם בעייתי. הוא התעקש, למשל, לא לזמן את בנזמה - להזכירכם, חלוץ שכבש בגמר ליגת האלופות האחרון - כי המרקם החברתי היה חשוב מכישוריו.
למאמן, חוץ מהשליטה בהרכב ובטקטיקה, יש באופן יוצא דופן גם אחריות מוחלטת על הצד התקשורתי. הוא קובע מי ידבר ומתי, וככל הנראה גם מה יגיד. הלקח של 1998 נלמד - הפעם, לא ייתנו לדברים לצאת משליטה. הנבחרת הזו עוצבה ברוחו של הנשיא מקרון, שהיה בן עשרים בזכייה הקודמת במונדיאל. כמוהו, גם היא מצוחצחת, ממותגת, במרכז של המרכז, יודעת בדיוק מה לומר. האם באמת הכול בה מושלם כלפי פנים כפי שהוא כלפי חוץ? אולי היינו יודעים את התשובה לו הייתה סופגת הפסד משפיל ונכנסת למשבר, אבל זה לא קרה ולמען האמת, ביכולת הזו, קשה לדעת מתי זה יקרה.
הלקח נלמד
אך למרות שהניצחון ב-2018 היה מרשים עוד יותר מאשר ב-1998, הפעם אף אחד בצרפת לא ממהר להיכנס לאופוריה. נכון, חגיגות מטורפות בשאנז אליזה וברחבי המדינה יש גם יש, אבל מה שאין זה מסקנות מרחיקות לכת לגבי עתיד החברה. הדור הצעיר, זה שכמו אמבפה עוד לא נולד בזכייה הקודמת, מפוכח מקודמו, והדור המבוגר כבר התנסה בשיעור הכואב. בסקר שנערך ברבע הגמר, שני-שליש מהציבור הודו כי לזכייה במונדיאל לא יהיה בהכרח אפקט חברתי חיובי.
בזמנו, מיהרו להדביק לנבחרת את הכינוי המעט פשטני "לבן-שחור-ערבי" ושמו דגש על הפיזור האתני שבה. כיום, הישראלים שמפרשנים את הנבחרת הצרפתית עושים זאת יותר מאשר הצרפתים עצמם, שנזהרים מכך. הטעות הפזיזה של 1998 כבר לא תחזור. על משקל האמירה המפורסמת של השכן מהצד האחר של התעלה, צ'רצ'יל, גם מי שפותח הערב את השמפניות יודע שבכל הקשור לשוויון חברתי אמיתי, צרפת אינה בסוף הדרך, ואפילו לא בהתחלה של הסוף, אלא רק בסוף של ההתחלה.
הגביע הקודם הביא לנסיקה באחוזי הפופולריות של הנשיא דאז שיראק, ובכל זאת מקרון נזהר מן הפיתוי ומשתדל שלא להפוך את הנבחרת לכלי בשירותו. בימים האחרונים, למשל, נפרד מצוותי הצילום הקבועים שלו המתעדים אותו בכל צעד ושעל, כדי להיות דיסקרטי ככל האפשר, לפחות יחסית לקודמיו. גם ממנו סביר להניח שלא נשמע נאומים פומפוזיים מדי, כי הוא יודע איזה ביקורת מוצדקת תישמע נגדו אם יפלוט הבטחות מופרזות.
בדרך כלל, מעל נשיאים, מדינות ונבחרות, מרחף צל של כישלון. הפעם, זהו דווקא צל ההצלחה - ההצלחה ב-1998, שהצרפתים לא ידעו איך לאכול אותה. עשרים שנה לאחר מכן, וכיאה למדינה עם תרבות נימוסי שולחן, הם כבר יתענגו עליה בצורה מאופקת בהרבה. הם יודעים שלעתים האור בקצה המנהרה רק מוביל אותך עמוק יותר לתוך החשיכה, ולכן כבר לא יבטיחו לעצמם קשת בענן בצבעים של נבחרתם.
אור לגויים
אך בצד כל ההסתייגויות הללו, ולמרות הנימה המלנכולית שנלווית לחגיגות הניצחון כמו בפילם-נואר קלאסי, אי אפשר גם שלא להוריד את הכובע בפני צרפת. רק לפני כשנה ורבע, הייתה סכנה ברורה ואמיתית שהימין הקיצוני, הפאשיסטי, הגזעני ושונא הזרים ישתלט עליה, והנבחרת המפורקת הייתה הצרה האחרונה שלה. אך למרות המשבר הכלכלי, למרות הפיגועים האיומים, למרות הכול - המדינה ידעה לעמוד בפני הפרץ הזה.
בזמן שבריטניה קרועה בשאלה אם הברקזיט צריך להיות רך או קשה, ובעוד בגרמניה הממשלה מתפוררת בשל התעצמות מבהילה של הימין הקיצוני, הצרפתים סוף כל סוף יכולים לראות בעצמם מגדלור לכל המדינות השכנות. הנשיא מתון והשלטון שלו יציב לחלוטין, המדינה מחויבת לחלוטין לחזון האירופאי והנבחרת היא מופת של ספורטיביות, מכל הבחינות. יותר מתמיד, יש להם סיבה לחוש עליונות מעל אחרים, ובכל זאת סביר להניח שהפעם יקפידו לרסן את עצמם. בעשרים השנה האחרונות כבר למדו כמה זה כואב ליפול מהשמיים. ב-2018, בניגוד ברור ל-1998, כל צרפתי יודע שהמבחן האמיתי רק מתחיל.
