פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בנט צודק, כי הוא טועה: למשחק ההתשה בעזה צפויה עוד הארכה

      שר החינוך צדק בהערכת המצב: הפסקת אש בין אם תימשך ובין אם תופר, תלויה ברצון הטוב של חמאס. למרות זאת, גישת "הלום עכשיו" שלו אינה רצינית, משום שהמחנה הפוליטי עמו הוא נמנה מעדיף שטחים פלוס התשה על פני שלום מינוס שטחים

      בנט צודק, כי הוא טועה: למשחק ההתשה בעזה צפויה עוד הארכה
      צילום: שי מכלוף, עריכת וידאו: נועה לוי

      המשחק הכוחני בין ישראל לחמאס הסתיים הבוקר (ראשון) בתיקו שהוא הפסד לישראל. למכורים לספורט הדמים, המאוכזבים מההפוגה, אל דאגה: עוד יהיו הארכות. המשחק הזה לא יוכרע בקרוב, בודאי לא בפנדלים.

      בשנים האחרונות של השהייה בדרום לבנון והראשונות של הלחימה המחודשת בטרור הפלסטיני בגדה המערבית בעזה רווח בצה"ל המונח "עימות מוגבל", או בקיצור עימו"ג. הוא יצא מהאופנה לפני עשור ומחצה, אך הגיונו נשאר בתוקפו, בדגש על ההגבלה: מתכוננים למלחמה גדולה, לעימות של אוגדות וטייסות, בעיקר נגד הצבא הסורי, אך בינתיים מתכתשים עם הפלסטינים תחת מגבלות הפעלת כוח הנובעות מאופי היריב, השטח, האוכלוסיה והדין הבינלאומי.

      תקיפות צה"ל ברצ"ע 14 ביולי 2018 (רויטרס)
      תקיפת צה"ל ברצועת עזה, אתמול (צילום: רויטרס)

      ממשלת ישראל שמטה מידיה את היוזמה, על שני רבדיה. היא סולדת מיוזמה מדינית, הכרוכה בהכרח בנסיגה משטחים ובפינוי התנחלויות, מפחד מנפתלי בנט ומקבוצות הלחץ במרכז הליכוד, שחבריהן קובעים את הרכב הרשימה לכנסת ואז מצביעים בעד הבית היהודי. היא גם מתנערת מיוזמה צבאית, התקפית, כי מחיר כיבוש עזה גבוה בהרבה הן מהתועלת שתצמח ממנו והן ממחיר המצב הקיים.

      המגבלה העצמית של ישראל ידועה לחמאס. בעזה שמעו שחוגים הקרובים מאוד לבנימין נתניהו איפשרו למצגת כיבוש עזה - האזהרות של צה"ל מפני הכיבוש - להתפרסם בתקשורת, כדי להמחיש לדעת הקהל בישראל עד כמה כיבוש זה אינו כדאי. התחשיב לא השתנה, כפי שהיטיב לנמק לאחרונה מפקד צוק איתן, אלוף (במיל') סמי תורג'מן.

      שני הצדדים מעדיפים אש עילית, כלומר חיל אוויר מכאן ונשק תלול מסלול מכאן, על "תימרון" - פשיטות רגליות או רכובות. מאחר שהסירוב הישראלי לטפס לקומה הגבוהה של מערכה נוספת ברור לכל, ההחלטה נשארת בידי חמאס - להסלים למערכה כזו, מתוך שיקול (גם בזירה הפנים פלסטינית, מול אבו מאזן), או להתכתש בחדר המדרגות, קצת מעל לקומת הקרקע. זה, בעצם, סיפור עפיפוני התבערה.

      שריפה בכפר עזה 15 ביולי 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אמיר בוחבוט)
      שריפה שפרצה בעקבות עפיפון תבערה בכפר עזה, היום (צילום: אמיר בוחבוט)

      וכאן נכנס למשוואה כשלונו של צה"ל ברובד ההגנתי. הוא נגרר לחילופי אש משום שאינו מצליח לסכל את התבערה בשדות. הרי חמאס התאפק כמעט שלוש שנים וגם אכף את מרותו על פלגים סוררים, עד שכבדרך אגב התגלתה יעילות העפיפונים, שהביאו את התקיפות האוויריות, שהחזירו את הרקטות ופצצות המרגמה.

      עד עתה, שלושה חודשים וחצי לאחר העפיפון הראשון, לא סופק הסבר משכנע למחדל הכיבוי האווירי במניעה, בתיחום ובדיכוי הדליקות. מטוסי הריסוס, על טייסיהם המיומנים, היו מסוגלים למזער את הנזק ואולי אף לאפסו. אבל חיל- האוויר הקים, לפי דרישת נתניהו, טייסת כיבוי מצועצעת שאינה מתאימה למשימה כזו. לאחר תקופה במדגרה של צה"ל היא הועברה ללול של המשטרה ומאז - בתצפית מעזה - נעלמו עקבותיה.

      "הרתעה-הרתעה-הכרעה" עדיין אפשרית?

      חיל האוויר המפואר, שביכולתו להגיע לאיראן ובחזרה ולהצטלם ב-F35 מעל ביירות, ניגף בפני העפיפונים. הנימוקים שנלחשו למערך הכיבוי הקרקעי תמוהים. לפי אחד מהם, קשה לתאם גבהים וכיוונים בין כלי הטיס השונים, מאויישים ואחרים, הפועלים במרחב. נימוק שני הוא שפלסטינים עלולים לירות מהקרקע במטוס ריסוס ולהפילו.

      התירוצים אינם קבילים. במבט לאחור ייראו מגוחכים. חיל האוויר יודע לתאם מבצעים מסובכים בהרבה, מטסים המשלבים מטוסי קרב, מסוקים וכלי טיס מאויישים מרחוק. סיכון הפלת מטוס אכן קיים - למרות שגיחות דומות לצרכים חקלאיים הן עניין שבשיגרה - אך אפשר למזער אותו במיגון הטייסים והמטוסים ולארוב למי שינסה לירות לעברם. הסיכון אינו שונה מזה של טרקטוריסט בשטחי המריבה עם הסורים בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. היום הכחיש קצין בכיר בחיל האוויר שקיימות מגבלות כאלה. הוא לא הסביר מדוע, לפיכך, נמנע או נכשל הכיבוי האווירי.

      הסיסמה "הרתעה-התרעה-הכרעה" שיקפה שאיפה יחסית ולא מוחלטת. ישראל לא השיגה בשום מלחמה הכרעה סופית, אחת ולתמיד; המודיעין לא סיפק לה מעולם התרעה חד-משמעית; וההרתעה היתה תמיד חלקית, בזמן, במקום ובאמצעים. לכן הדיבורים הפשטניים על אובדן ההרתעה ועל הגעגוע להכרעה נשמעים רק מפי פוליטיקאים ומעלים חיוך מר על שפתיהם של אנשי הצבא הנתבעים לספק את שתי הסחורות.

      יוזמת השלום האמריקנית- בנט: "נלמד לעומק כל הצעה; יחד עם זה, נעמוד על האינטרס הביטחוני הלאומי של ישראל" (גדעון צנטנר)
      בעל עניין להוכיח שהנסיגה הובילה להסלמה. בנט (צילום: גדעון צנטנר)

      האזרחים קצרי רוח וזכרון. לא אכפת להם הממוצע השקט של ארבע השנים שחלפו. זה כבר בכיס. כפיות טובה? לא, זו תגובה טבעית ממי שהסירנות גוברות אצלו על הסטטיסטיקה. השאלה המסורתית שבוחר מפנה לנבחר היא "מה עשית למעני לאחרונה": אל תספר לי על מעלליך בין סתיו 2014 לאביב 2018. כרגע יש לי בעיה ועליך לפתור אותה.

      זהו הרושם הכללי, שאינו מדוייק. הפוליטיקאים פועלים בלחץ הציבור, או בדימוי של לחץ זה, ושואפים לרצות קהלי יעד מוגדרים. קשייהם של תושבי העוטף החוטף אינם מטרידים באמת את הנופשים בשפלת החוף או בצפון, גם אם כך זה משתקף בתקשורת. רקטות כבדות וארוכות טווח על תל אביב ועל נתב"ג - זה כבר עניין אחר. והנה, כאן דווקא ההרתעה ממשיכה לפעול.

      שלשום נפצע מרימון שהוטל מעבר לגדר עזה קצין בדרגת רב-סרן, סגן מפקד גדוד. במסגרת התגובה המידתית השמיד צה"ל מפקדת גדוד חמאס, לאמור מפג"ד תמורת סמג"ד. לחמאס שש חטיבות, בכל אחת מהן שני גדודים ויותר. משמע, היעד שהותקף הוא רק אחד מתריסר ומעלה והריסתו אינה מכה איומה כל כך, גם אם תימרות העשן בסרטון שצה"ל הפיץ מרשימות בגודלן ולא פחות מכך בדיוק הפגיעה במיתחם ולא בסביבתו האזרחית. ברור שמי שמוצא בחמאס את המג"ד יודע גם היכן המסגד, זה שמתחתיו, או מתחת לבתי הספר ולבתי החולים הסמוכים, מסתתרת הנהגת חמאס. אך בה מהססים לממש את האיום המוצהר לפגוע, בין כדי שאישים ישראלים, לא כולם מאובטחים, לא יימצאו גם הם על הכוונת, ובין כדי לשמר בני שיח להסדר.

      עמדת חמאס בגבול עזה 15 ביולי 2018 (ראובן קסטרו)
      עמדת חמאס בגבול עזה, הבוקר (צילום: ראובן קסטרו)

      בנט צודק בהערכת המצב. הפסקת האש, התמדה בה או הפרתה, תלויות ברצון הטוב של חמאס. צדקת האבחנה נגזרת מהטעות הבסיסית בנכונות לפעול לשינוי מרחיק לכת של המצב. גישת "הלום עכשיו" של הבנטים אינה רצינית, כי הם מעדיפים שטחים פלוס התשה על שלום מינוס שטחים.

      כל עוד ממשלת בנט-נתניהו נרתעת מליזום עסקת ביטחון, שלום וגבולות, או ממיקוח על בסיס היוזמה הסעודית, ונמצאת בכוננות ספיגה לקראת המופע של דונלד טראמפ, היא ממולכדת בעזה. היא גם תקועה בהקשר מצומצם יותר, של שביתת נשק לשנה-שנתיים, כי המעטפת המדינית והכלכלית של הסדר קטן כזה, לטובת רווחת האוכלוסיה ושיחרור הלחץ בסיר העזתי, עלולה להיזקף לזכות חמאס. ישראל רוצה שהפלסטינים יחשבו שהשיפור במצבם הגיע למרות, לא בזכות, חמאס. זו יומרה מתוחכמת מדי: עבדאללה בשג'אעיה, בדיוק כמו עובדיה בשדרות, מוצא מתאם פשוט יותר בין פעולה לתגובה, קו קצר וישיר שראשו מכה וזנבו ויתור.

      הקלות לאוכלוסיה בעזה יביאו בשני צעדים גם להקלת המצב בין אשקלון לכרם שלום, אבל בנט ונתניהו אינם מוכנים לצעד הראשון, משני טעמים. השני הוא עניינם של השבויים והנעדרים, המוצג כתנאי לעיסקה, ושנתניהו חושש לשלם את מחירו בשיחרור אסירים. הראשון, הכבד ממנו, הוא המאבק על הנרטיב, או שמא "נר הטיב" - גרסת מי בשיח הישראלי טובה יותר, דולקת יותר, הסבורים שקץ לסכסוך יבוא רק אם שטחים יומרו בשלום עם שלטון מרכזי יעיל כמו עם קהיר, עמאן ואף רמאללה מאז "חומת מגן" ומותו של יאסר ערפאת, או הטוענים שפינוי התנחלויות והסגת צה"ל הרעו את המצב הביטחוני ואסור למחזר אותם בגדה המערבית. לאסכולה שנייה זו, שבנט הוא המובהק בדובריה (כי נתניהו היה דו-משמעי, כחבר בממשלת אריאל שרון), יש עניין להוכיח שהביטחון בגבול עזה הורע בעקבות ובגלל הפינוי ב-2005.

      אנשים רצים למקלטים בעקבות צבע אדום בקיבוץ יד מרדכי 14 ביולי 2018 (רויטרס)
      תושבים בעוטף עזה רצים למקלטים (צילום: רויטרס)

      לחמאס אין מודיעין מקצועי על ישראל. ניזונים שם בעיקר מהתקשורת הגלויה, הן לרוחב, לקבלת תמונה כללית, והן לעומק, לפיענוח כוונות לפי ידיעות, כתבות ופרשנויות של עיתונאים הנחשבים משום מה לשופרות מהימנים של השלטון לזרועותיו. לכן משתדלים גם שרים ודובר צה"ל להשפיע על המידע, התובנות והמסרים בערוצי הטלוויזיה, באתרי האינטרנט, בעיתונים הנפוצים או המשפיעים וברדיו. זהו דיבור עם מנהיגי חמאס לא פחות מאשר עם אזרחי ישראל.

      צה"ל מנסה להבדיל בין "ביטחון", לכאורה מצב אובייקטיבי, מדיד, לבין "תחושת ביטחון", סובייקטיבית, לא בהכרח מעוגנת במציאות. למעשה, הצבא אומר, המצב בסך הכל טוב וצריך רק לשפר את מצב הרוח. תשובת חמאס נמצאת בכרוזים שהודבקו לבלונים, בחיקוי לעלונים שצה"ל מפזר מהאוויר בעזה: "אם כבר נגזר דיננו לסבול, לא נסבול לבד".