שווה כל אגורה

רוב היין שנמצא היום בישראל עולה הרבה פחות מ-1,600 שקל לבקבוק (מחיר מציאותי מאוד של יין עלית כמו יין הגראנג' האוסטרלי של יקב פנפולד), והוא עדיין יקר למי שרוצה להמיר את הקוקה קולה בשתיית יין מסודרת ויומיומית. לא שאין יין זול על המדף, אבל הנוסחה מראה שבשעה שחצית את סף השלושים שקל דרומה, אתה גומר עם יין שעדיף בלעדיו מאשר אתו. זה תקף שבעתיים כלפי יין אדום, בטח למי שמבקש אותו כשר.

בנסיבות הללו הלכיש שנת 2001, היין האדום של יקב ברקן, הוא דבר שראוי לשים אליו לב. היין זול להפליא ומחירו 19 שקלים ועוד תשעים אגורות, והוא שווה כל אגורה שתשלמו תמורתו. מסוג כזה של יין אינך מבקש דברים אלא על דרך השלילה: שלא יהיה חמוץ, שלא יהיה מר. אם אפשר להוסיף לכך מעט טעם וריח, זה יהיה נחמד.
הלכיש האדום של ברקן נותן את כל זה ואפילו יותר. כדרך יינות צעירים יש לו צבע אדום-סגול מלא ברק ונאה ביותר. אם מרחרחרים אותו ארוכות אפשר למצוא ארומות סבירות. וגם בקשר לטעמו קשה לבוא בטענות: הוא רענן, יורד בגרון בדרכי נועם, ועושה את זה בלי להותיר אחריו טעמי לוואי גועליים. כל התכונות הנ"ל עושה את הלכיש ליין הזול הכשר הטוב ביותר שאפשר להשיג היום בישראל. במציאות הכלכלית ההולכת ומתהווה כאן זה נראה כעניין רלבנטי יותר מדיון פנטזיונרי - מענג ככל שיהיה - בתענוגות הגראנג', או אפילו בכל יין שחוצה את סף ה-150 שקל לבקבוק.