21 ביולי 2014, היום ה-14 למבצע צוק איתן. שתי חוליות מחבלים חדרו באמצעות מנהרה לשטח ישראל, צפונית לקיבוץ ניר-עם, רק מאות מטרים משדרות וסמוך מאוד לאזור שבו שהו לוחמי צה"ל. המחבלים נעו בהליכה מבצעית. נשקים דרוכים, ערוכים להיתקלות. המראה שלהם - שכלל קסדות עם מצנפות הסוואה, גומיות בנעליים, מדים מתוחים בצבע ירוק ו-וסטים קרביים - יצר אתגר לתצפיתניות ולמפקדים, שלא יכלו לקבוע באופן חד-משמעי שמדובר במחבלים ולא בחיילי צה"ל. החטיבה הצפונית נדרכה, אך התמונה הייתה מורכבת ודרשה זהירות רבה.
אחת התצפיתניות בחמ"ל עולה בקשר מול מפקד גדוד גפן של בה"ד 1, סא"ל דולב קידר, כדי להבין מי בשטח, אך חוליית המחבלים משגרת כבר טיל נ"ט לעבר הכוח הסורק, והורגת את המג"ד ועוד שלושה לוחמים. כל שנייה שחולפת היא קריטית. תא"ל ירון פינקלמן, אז מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, פיקד על האירוע המורכב תוך ניסיון לקבל נתונים, לנתח ולקבוע כי אכן מדובר במחבלים - ואז לכוון אליהם אש ולהגיד "רשאי", לפני שיפתיעו כוח נוסף בשטח, או יתקדמו לעבר היישובים הקרובים. ברקע: החשש המרחף באוויר, קטן ככל שיהיה, ולפיו מדובר בטעות ואלו הם בכלל חיילי צה"ל. התוצאה: חיסול החוליה הקטלנית.
בבית הספר לפיקוד, שליטה ומטה מבצע בפיקודו של האלוף יוסי בכר מסמנים את התקרית כנקודת תפנית בהבנת האופן שבו מצופה לנהל אירועים מורכבים וקשים בשדה הקרב - תוך שליטה בנהלים ובמערכות התקשוב, והאומץ לקבל אחריות - אך הפנמת עומק השינוי בצה"ל 2018 מחייבת חזרה אחורה בזמן.
חטיבת גבעתי בפיקוד תא"ל במיל' עימאד פארס הייתה בראשית האינתיפאדה השנייה חוד החנית בכל מה שקשור ללחימה בקני הטרור הפלסטינים ברצועת עזה. 132 מבצעי "מגננה" - הגנה עם פעילות התקפית ממוקדת, בשונה מההתקפה הרחבה והאגרסיבית של צה"ל ביהודה ושומרון - הושלמו בתקופת פארס. "קשה מאוד לזהות את המחבלים, וכשמזהים אותם הם נעלמים מהר", אמר בתחילת הדרך למפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף במיל' דורון אלמוג, "אני צריך לסגור עליהם באש במהירות. תנו לי להקים חמ"ל מיוחד עם קצין מודיעין וקצין אג"מ. ברגע שנזהה מחבלים נדע לתקוף אותם מהר עם מסוקי קרב". האישור ניתן ופארס חולל תפנית בדרכי הפעולה. "אם היה לי כלי טיס קטן עם מקלע מא"ג עליו הייתי הורג הרבה יותר מחבלים", הוסיף באחד התחקירים, ואלמוג צחק, תוך התרשמות מכך שהקצין הצעיר קורא את הנולד.
בקיץ 2006 שיגר חמאס רקטות לעבר העורף הישראלי, ובתום תהליך להסדרת תיאום האש והמודיעין, הקימה אוגדת עזה בחדר קטן, עמוס מחשבים, מסכים ומכשירי קשר, את "תא" - שממנו בוצעו לראשונה תקיפות חוליות טרור תחת הרעיון שלימים נקרא "חופת אש".
ארגוני הטרור בעזה הבינו שכדי להימלט מעוצמת האש הישראלית, שהסתמכה על מודיעין איכותי תוצרת שב"כ ואמ"ן, עליהם להופיע לפרקי זמן קצרים, להתחפש לאזרחים ואף להיטמע באוכלוסייה ולהפוך אותה למגן אנושי. מולם, ישבו מפקדי החטיבות הסדירות סביב "הפלזמות" המיתולוגיות, וניסו לנהל משם את הלחימה, תוך התמודדות עקבית עם ביקורת מפקדי העבר, שקראו להם לחזור לשטח מבלי להבין שהמציאות השתנתה. הקידמה הביאה איתה את המהפכה הדיגיטלית, ומערכת התקשוב חיברה במהירות בין כוחות ובנתה תמונת קרב חדה. על מיקום המפקד תמיד אפשר להתווכח, אך המטה הכללי הבין את הפוטנציאל האדיר.
בין המלחמה למבצע הבא התנהל שיח, ובמהלכו הנחה מפקד חיל האוויר דאז, האלוף במיל' אליעזר שקדי לפתוח את "קודש הקודשים" - תאי השליטה בבור החילי בקרייה - עבור פיקוד הדרום בפיקוד האלוף יואב גלנט, שהידק במקביל גם את הקשר עם שב"כ. קציני חיל האוויר הרימו גבה, אך שקדי הבין שהאיום השתנה, וכי הגיעה העת לשתף ידע וללמד כיצד מקבלים מודיעין, מנהלים אותו ולבסוף סוגרים מעגלי אש. זו הייתה החלטה בקנה מידה היסטורי עבור צה"ל, מאחר והמהלך נתן את החותמת הסופית להקמת חופת אש.
מבצע "עופרת יצוקה" בחורף 2008 רשם קפיצת מדרגה נוספת, כשגלנט שרטט על גבי מפה את תחומי האחריות של מפקדי החטיבות הסדירות, שתמרנו לעומק הרצועה. המטרה: לא רק כיבוש שטחים תחת לוחות זמנים ברורים, אלא גם ייצור מטרות ותקיפתן. כך, רמז גלנט בתוקף, לא רק הגדודים נבחנים בהספקי התקיפה אלא גם מפקדות החטיבה.
בזמן שמפקדי הגדודים פעלו לעמוד ביעדי "החץ הכחול" שהציבה להם האוגדה, ותמרנו בשטח מול מלכודות חמאס, דחף מפקד חטיבת הצנחנים אז, ולימים אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, את הרעיון להטיל על המפקדות החטיבתיות יוזמה ואחריות. אחרי המבצע, שאל הלוי את בכר, אז קצין חי"ר וצנחנים מי לדעתו היה הגוף הקטלני ביותר בצנחנים, והתשובה הפתיעה את הנוכחים. 30% מכלל המחבלים ההרוגים במבצע, הסביר הלוי, חוסלו על ידי מפקדת החטיבה בפיקודו, והשאר על ידי הגדודים וכוחות נוספים. המיצוב היה ברור - מפקדת החטיבה אינה אחראית רק על התמרון והשגת היעדים, אלא גם מייצרת מטרות ותוקפת. כך, למשל, חוסל תוך דקות ספורות צלף פלסטיני שירה על כוח החטיבה בשכונת אלעטטרה שבצפון הרצועה.
שנים ספורות לאחר מכן, חידד הרמטכ"ל בני גנץ את כוונות הצבא ויצר רצף פעולה בתחום התקשוב, שגרם לכלל האגפים והזרועות לדבר אלה עם אלה. מידע הועבר במהירות מיחידה ליחידה, מהמטה הכללי לאוגדה ולחטיבה, מטנק למטוס. המהפכה שעליה חלמו במשך שנים יצאה אל הפועל.
כשבכר סיכם את כהונתו כמפקד אוגדת עזה, הוא הציג 120 פלסטינים (ובהם גם "בלתי מעורבים") שנהרגו מאש צה"ל בשנים 2010-2012. 80 מהם נהרגו מאש שהפעילה האוגדה באמצעות "חופת אש", נתונים שהבהירו לגנץ כי היכולת כבר קיימת, וכעת נותר לצה"ל להטמיע את שינוי התפיסה, להכשיר ולהתאמן בהתאם, תוך הסתמכות על הזרמת המודיעין שהוביל האלוף אביב כוכבי כראש אמ"ן, והשיח הבלתי פוסק של שקדי על אש זמינה ומדויקת שתשרת את כוח היבשה.
במבצע "צוק איתן" המצב היה שונה לחלוטין. באוגדת עזה לבדה הופעלו כבר ארבעה תאי תקיפת "חופת אש", בפיקודו של קצין התותחנים סא"ל עדי בומש, ובמפקדות החטיבות פעלו תאים נוספים.
עם כניסתו ללשכת הרמטכ"ל, מינה רב-אלוף גדי איזנקוט כמה קצינים לעמוד בראש ועדות לבחינת נושאים שאליהם יידרש לטפל במהלך כהונתו. תחום הפיקוד והשליטה הוטל על האלוף תמיר היימן, לימים ראש אגף המודיעין. ההמלצה הייתה ברורה: הקמת בית הספר ללימוד הפו"ש, תוך הנחה כי יכולת אש ומודיעין מדויק אינה מספיקה ללא בניית תורת לחימה ייעודית, הנחלת שפה ברורה ואחידה, הכשרה ואימונים - מדרגי השטח ועד למטה הכללי. ראש חטיבת התורה וההדרכה דאז, ולימים אלוף פיקוד העורף, תמיר ידעי, שגם נמנה על דור "מפקדי הפלזמות", הוציא את המשימה לדרך, ועל בכר הוטל יישום הקמת בית הספר. המטרה: הפיכת כוחות היבשה למכונת מלחמה.
בכר, שיאן ההיתקלויות מבין יושבי המטה הכללי, התגייס ב-1983 לחטיבת הצנחנים והתבלט במהר בזכות כישורי הפיקוד ואומץ הלב בקרבות עם ארגוני הטרור בדרום לבנון. הוא היה מפקד פלוגת החבלה והסיירת של החטיבה, מג"ד 101 ומפקד יחידת הקומנדו מגלן. במבצע "חומת מגן" פיקד על חטיבת המילואים 55, וב-2003 התמנה למפקד חטיבת הצנחנים. לאחר מכן קודם לדרגת תת-אלוף והתמנה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, למפקד הזמני של עוצבת הגליל ולאחר מכן למפקד אוגדת עזה, מפקד קורס מפקדי פלוגות וגדודים. ב-2014 הוא הפך למפקד הגיס המטכ"לי, ובמקביל לתפקידו כמפקד בית הספר לפו"ש ומטה מבצעי, מינה אותו הרמטכ"ל לסגן מפקד פיקוד הדרום.
כבר בספטמבר 2016, ראשית הדרך של בית הספר, אמר בכר למפקדים כי "עלינו להתאים את עצמנו לאתגרים הרלבנטיים, להשתנות ולהקדים את האויב". כללי המשחק השתנו, והוא דהר. "היום, באמצעות המערכת התקשובית, ניתן ללחוץ קונטרול K במקלדת ולהשיג את המייל של מפקד חיל הים", הוא מחייך, "זה לא סוד שבעבר המערכות המבצעיות לא דיברו אחת עם השנייה".
בכר כיוון את בית הספר לקדם ולחזק את תהליך ההכשרה והאימון של תאי התקיפה, כדי להתמודד מול חוליות הנ"ט, הצלפים, שיגורי הרקטות, המנהרות וגם איומי החטיפות. במקביל, הדגיש את האחריות הברורה של מטה המפקדות לדאוג שהגדוד לא רק יגיע ליעדיו ויתקוף מטרות, אלא גם יספק ציוד, מזון, תחמושת ותרופות לעצמו, יפנה את הפצועים וימשיך להילחם.
בינואר 2017 התמקם בית הספר במחנה "עמנואל", סמוך לג'וליס, ושמונה חודשים לאחר מכן ניהלו מפקדיו את תרגיל הגיס הראשון. 2018 תסתיים לאחר 9 תרגילי מפקדות ראשיות לפחות, באחריות אל"מ יאיר וולנסקי וקצינת מודיעין בדרגת אלוף-משנה, שמתכננים תרחישי מלחמה ריאליים.
בכר עצמו הנחיל מושגים ברורים, שפה אחידה ותחומי אחריות - מכלול האש, המודיעין, המבצעים, האספקה, המנהלות, הרפואה וטכנולוגיה ולוגיסטיקה (חימוש) - אך תאי התקיפה נחשבים בצדק ליוקרתיים ולקריטיים ביותר בתהליך ההכשרה. "כשאתם פה בבית הספר, ומחליטים לשחרר חימוש, זה משחק על מחשב", חידד לחניכים את המסר, "אבל בשדה הקרב זה אירוע שהלב שלכם דופק. אני רוצה שתעשו את זה במיומנות כזו גם כשהלחץ בקרב יושב עלייך, והעייפות והשכפ"צ והחום. שהרעידות האלה לא יפריעו לפעול בהצלחה".
המפקדות מגיעות להכשרה בבית הספר, ושם אנשיהן מתאמנים על סימולטורים מתקדמים, שמציגים תרחישי מלחמה הכוללים דילמות, אתגרים מבצעיים, קשיים טכניים - ובעיקר ממחישים כיצד מתנהלות משימות עם מערכת ברורה ושפה אחידה. האימונים מתקיימים בהתאם לתכנית האופרטיבית של כל יחידה - חטיבות גולני וגבעתי, למשל, התאמנו גם בתוך נגמ"שים שמוקמו בחצר האחורית של המתחם - וכך, למעשה, נקבע תו התקן להפעלת המטה המבצעי.
"ההכשרה לבעלי תפקידים בתא תקיפה נמשכת כמעט שבוע", הסביר אחד מקציני המודיעין בבית הספר. "זה כולל חומר עיוני ותרגול מעשי. העיניים לרוב מרוכזות במפקד תא התקיפה ובקמ"ן שלצדו, כי הם לא רק מייצרי המטרות, אלא גם התוקפים שלהן, תחת לא מעט דילמות". סא"ל ע', שהיה סגן מפקד יחידת מיתר בחיל התותחנים במהלך מלחמת לבנון השנייה, מפקד חופת אש באוגדת עזה במהלך מבצע "צוק איתן" ואחראי על תקיפות מהאוויר ומהיבשה של יעדי טרור רבים, הוא מפקד המסלול הייעודי בבית הספר.
חשיבות התקשוב הדיגיטלי מודגשת מעבר לגבול הדרומי, במהלך הקרבות העזים שמנהלים צבא מצרים ולוחמי דאעש של מחוז סיני. למרות הרחבת היקף הכוחות המצריים, הלחימה בשטח לא פחתה, ומאות לוחמים מוסיפים להעסיק צבא מודרני יחסית. על פי גורמי ביטחון שחשופים למתרחש באזור, המחסום העיקרי של הצבא המצרי נובע מהקושי לסגור מעגל בין המודיעין לאש, לדייק אל המטרות ולנהל את הצירים הלוגיסטיים ביעילות.
רחוק משם, בבית הספר, מקליד מפעיל הסימולטור שם של כפר בדרום לבנון, ומציג תמונת תלת-ממד של האזור, המאפשרת תרגול התקפה. לצדו, עוסק המאמן של חברת "רפאל" בהדמיה ממוקדת של תאי התקיפה. "יש לא מעט דילמות בדרך לביצוע התקיפה", הסביר אחד מקציני המודיעין. "האם יש אזרחים סביב הרכב שאותו רוצים לתקוף? איפה הוא יהיה בעוד חצי דקה, באמצע השוק? המטרה היא לא רק לתקוף כמה שיותר מטרות, אלא לייצר מטרות לתקיפה באופן שמשרת את ביצוע המשימה, ולשאול כל הזמן שאלות. יש בן אדם בבית? האם זה האדם שאנחנו מחפשים?".
תהליך ההכשרה אינו נסמך על גזרה מסוימת ומתמקד בשאלה כיצד מפלילים מטרה. על מפקד התקיפה לשאול האם הוגדרה לו משימה, לרבות קריטריונים כמו דין בינלאומי, ולשקול אילו גורמי אש עומדים לרשות התא מהאוויר, מהקרקע ומהים. ההכשרה כוללת תרגול מקרים ותגובות בצל שאלה מרכזית - מה צריך המפקד לעשות עד לרגע שבו הוא אומר "רשאי" אש. לאחר מכן, נדרש מהתא לחקור את תוצאות התקיפה, ובשנה האחרונה נכתב ספר תורת לחימה מקיף בנושא.
"למפקד התא יש סמכות לתקוף את המטרות ללא אישור מעליו, פרט להפעלת מטוסי קרב", הסביר קצין בכיר בבית הספר. "אין לך יותר מדי זמן במצבים הללו, פחות מדקה מרגע זיהוי המטרה ועד לתקיפתה, אחרת האויב בורח והמטרה נעלמת. לפעמים זה עניין של שניות. אתה חייב כל הזמן להפעיל שיקול דעת. אני תמיד אומר לחניכים 'תסתכלו אחורה. אין אף אחד. אתם חייבים לקבל החלטה בזמן סביר. זו אחריות שלכם'".
המהפכה כבר יצאה לדרך. תאי התקיפה של פיקוד הדרום הועתקו לכל גזרות צה"ל, ובמערכה הבאה יידרש הצבא להביא לידי ביטוי את המיומנות שרכש בנושא, לאתר את האויב ולסגור את מעגלי האש, קרובים ורחוקים כאחד, במהירות וביעילות. בזמן אמת, יודעים המפקדים, יידרש מהם לקבל החלטות קשות ומורכבות תוך שניות, לפקד, לנהל ולשלוט על גורמים רבים - והכול בצל הלחץ העצום של שדה הקרב. כך, מקווה ישראל, תנוטרל חוליית המחבלים הבאה עוד לפני שתעמוד במשימתה.