סתיו 1956. בדיון מטכ"ל ערב מבצע "קדש", שפרטיו עדיין חסויים גם מהאלופים שאינם מעורבים בו במישרין, אומר רב-אלוף משה דיין, בלי לנקוב בשמותיהן של צרפת ובריטניה: "המלחמה הקרובה תהיה על רקע של פעילות דרומית נגד המצרים ושל מלחמה בין מעצמות מערביות ומצרים. עלינו לעשות את הפעולות שלנו בצורה שנהנה ככל האפשר מפעולות של אחרים. באופן יחסי, אנחנו רוכבי אופניים והם נוסעים על רכב, וכדאי לנו לשים יד, אך גם להיזהר לא להידרס על ידי אותה מכונית".
דיין כעס במהרה, כשצה"ל נדרש לפנות את סיני, בלחץ משותף של מעצמות העל, אבל מצבם של רוכבי האופניים מישראל היה טוב מזה של הנהגים ברולס רויס ובסיטרואן, שנמחצו תחת גלגלי משאיות הענק האמריקנית והסובייטית. ראשי הממשלות בלונדון ובפריז, אנתוני אידן וגי מולה, נפלו בתוך חודשים. דוד בן גוריון שרד עוד שש שנים וחצי והפיל את עצמו. בן גוריון השתוקק לשווא להיספח לברית נאט"ו, כדי שהמערב יערוב להתערב נגד מארב ערבי לישראל. חברותן המייסדת והמרכזית של בריטניה וצרפת בנאט"ו לא הועילה להן כשהעזו להמרות את פיו של הנשיא האמריקני. אייזנהואר האמין שהסכנה לשלום העולם, כתוצאה מהתלקחות במזרח התיכון, מצדיקה נוקשות גם נגד בעלות בריתו, לצהלת יריבם המשותף בדרך כלל, המנהיג הסובייטי חרושצ'וב.
ויהי לטהור
קיץ 1971. המשלחת האחרונה של צה"ל לצעדת ארבעת הימים בהולנד, אירוע מכובד לזכר הצנחנים והשריונאים האמריקנים, הבריטים והפולנים שלחמו בגזרת ארנהם-ניימיכן בספטמבר 1944; אילו הצליחו במשימתם, לתקוע ראש גשר בגרמניה הסמוכה, הייתה מלחמת העולם השנייה מתקצרת ולא נמשכת, יחד עם השמדת היהודים, עד לאביב הבא.
בשנות ה-60 נהג צה"ל לשגר להולנד קבוצת צועדים, לרוב חיילים מצטיינים שזכו בפרס נדיר אז, שבועיים במערב אירופה, והוצאו מיחידותיהם למחנה אימונים שהתמקד בכושר גופני, סדר ומשמעת, נימוסים והליכות. כשהוכרזה הפסקת האש במלחמת ההתשה, באוגוסט 1970, היא נועדה להסתיים לאחר שלושה חודשים, ואף שהוארכה לאחר מותו המפתיע של נשיא מצרים, נאצר, פיקוד צה"ל לא רצה להסתכן. חיילים קרביים חיוניים שובצו למשלחת להולנד רק במשורה. לצידם היו בה גם חיילים שמפקדיהם ששו לוותר עליהם לחודשי ההכנות והנסיעה. למשלחת הייתה מפקדת, קצינת חיל הנשים אלוף-משנה דליה רז, והתמנה לה רס"ר צעיר, יצחק טאיטו מבה"ד 1. לכבוד היציאה לחו"ל והנפקת דרכוני השירות האפורים נדרש גם טאיטו לבחור לעצמו שם עברי ויהי לטהור.
משמעת רבה לא הייתה שם. מטוס ה"סטרטוקרוזר" המיושן, שהוביל גם קבוצת קצינים צעירים שהסכימו לחתום קבע, התקשה להגיע לאמסטרדם בטיסה אחת. הוא נחת לתדלוק בצ'יאמפינו, שדה התעופה המשני של רומא. בעוד הצוות מטפל במטוס, עטו החיילות והחיילים על הקיוסק הקטן וניסו לגנוב - "לפלח", אמרו אז בחינניות - מזכרות שהתנוססו בחזיתו.
שיא המסע היה שבוע בפריז. היחסים ההדוקים עם המערכת המדינית והביטחונית בצרפת התרופפו ודעכו לשפל, בגלל האמברגו של דה גול על אספקת נשק לישראל ותחבולות הנגד של ישראל, כהברחת ספינות הטילים מהמספנה בשרבורג וגניבת תוכניות המיראז' 5. דה-גול אמנם פרש סופית ב-1969, אך רוחו הקרה אפפה את הפקידות. לכן הצטוו החיילים, ששוכנו במגורי החניכים במכללה קתולית שנותרה ריקה בחופשה המקודשת, להתחזות לסטודנטים. "בוקר טוב", הקפיד טאיטו לקרוא באותו שבוע, בחיקוי עצמי, "כל הסטודנטים, ספרי לימוד מתחת ליד שמאל, קדימה צעד".
בדרך לפריז חלפה המשלחת באמסטרדם, שם תהתה חיילת חסונה מכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל, למראה הצעירות המציגות את מרכולתן ברחוב החלונות האדומים, מדוע הן נוהגות כך; אחת מאדומות האור, שנשענה על מעקה מרפסת בקומה השנייה כהרצל בבזל, הצטיירה בעיני בת הכפר כמועמדת בשלה להתעשתות, אם רק תשמע תוכחת אמת מארץ ישראל. "אני עולה להסביר לה", הכריזה. בקושי רב נבלמה.
בריסל, התחנה האחרונה לפני פריז, הייתה עיירה מנומנמת ומשעממת, עדיין לא בירת אירופה, תפקיד שאליו לוהקה באדיבותם של הצרפתים, שסילקו אליה את מטה נאט"ו כשפרשו מהברית במצוות דה גול. טרם נוסד האיחוד האירופי; היה רק שוק משותף של שש מדינות, גרמניה, צרפת, איטליה ובנלוקס, שב-1973 קיפלו הבריטים את גאוותם וזחלו לתוכו. במלחמת יום הכיפורים, מפחד חרם נפט ערבי, סירבו החברות האירופאיות בנאט"ו לסייע למאמץ האמריקני לעזור לישראל. בבוא האיחוד, על מוסדותיו ומטבעו, נוצק גם תוכן למונח הגנאי שהמציאו הבריטים, "יורוקרטיה", והתפתחה תחרות בין שני הגופים - האיחוד, שהוא כעין משרד החוץ והכלכלה של אירופה, ונאט"ו, משרד הביטחון של אירופה בראשות צפון אמריקה.
קיץ 2018. הרמטכ"ל של "קדש" ושר הביטחון של מלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, כמו גם חיילי משלחות צה"ל לצעדות, לא היו מכירים את בריסל המדינית והצבאית החדשה. אפשר היה להיווכח בכך השבוע, בפסגת נאט"ו. הישראלים שוב אינם מדוושים מחוץ למכוניות הדוהרות במרחבים, או הפקוקות בעומס הקבוע בבירת בלגיה הקורסת תחת בעיות תשתית וניהול. האופניים ניתלו מאחור והרוכבים הוזמנו פנימה, לשבת ליד הנהגים, לעתים כדי לשמוע הטפה מלווה בסטירה (מהאיחוד) ולפרקים כדי שימליצו איך, אם כי לא לאן, לנסוע.
הדרג המדיני של נאט"ו מורכב מהמועצה הצפון-אטלנטית, 29 שגרירי החברות - כ"ט בבריסל - ומהמנגנון הקבוע, המפרנס ברווחה עובדים שהגיעו מהמדינות השונות אך חייבים בנאמנות למטה הברית ולעומד בראשו, המזכ"ל, שלעולם יהיה לא אמריקני. הדרג הצבאי העליון נחלק בין יו"ר הוועדה הצבאית, גנרל לא אמריקני נטול סמכויות פיקוד, לבין המפקד האמריקני של כוחות נאט"ו. כאילו הקריה הופרדה לשתי מחציות, משרד הביטחון לחוד וצה"ל (המטכ"ל, חטיבת המבצעים ומפקדות זרועות האוויר והים) לחוד, יושבים המזכ"ל, עוזריו ויו"ר הוועדה הצבאית בפרבר אחד של בריסל, והמפקד - בפרבר אחר, מונס. כדי להרבות בלבול, הגנרל האמריקני הוא גם מפקדו של פיקוד אירופה בצבאו, יוקו"ם, היושב בגרמניה.
בנאט"ו מתייחסים בעצם לצה"ל ולא לישראל. זו הבחנה מלאכותית אך שימושית. יודעים שהצבא כפוף לממשלה ומבינים שגבולות הגזרה של הפעילות הביטחונית נקבעים לפי המצב הפוליטי, למשל בהקשר של מדיניות רג'פ טאיפ ארדואן כלפי ישראל. למשל, כל עוד הוטל וטו טורקי על שיתוף צה"ל במבצעים ובתרגילים, נאלצו בנאט"ו לציית לו, כי נדרשת הסכמה כללית. זה למעלה משנה הירפו הטורקים מישראל ומצאו לעצמם קורבן אחר, אוסטריה. החריג לימד כאן על הכלל: לרוב, פטורים בנאט"ו מלהתחשב בדקויות של הסכסוך הישראלי-ערבי ומתמקדים בצד המקצועי של יישום הנחיות המדינאים.
זאת, כמובן, בניגוד בולט למתרחש באיחוד האירופי, שמדינאותו אמנותו, גם אם בהצלחה מוגבלת. לאיחוד יש קו מדיני ברור, הנתפס שלא בצדק כאנטי-ישראלי. למעשה, לא רק שהוא בעד שלום וביטחון, ברוח מצעיהן של ממשלות ישראל ברגעים אבודים של היחלצות ממכבש המתנחלים, אלא שתרגום העקרונות המקוממים כל כך את ממשלת נתניהו, כגון חרם על מוצרי ההתנחלויות, נעשה בחסד ובמתינות. אילו רצו בנציבות האיחוד שבכיכר שומאן להתאכזר, היו בנקל מהדקים את הבורג; אפשר שממתינים לשעת עימות ומשבר.
ההשקעה תשתלם
בנאט"ו מעוניינים ללמוד מלקחי צה"ל ומוכנים לשלם בפתיחת השערים לייבוא ולייצוא - התעשיה הביטחונית תוכל להשתתף במכרזים לאספקת פריטים וצה"ל יחסוך את תוספת העלות שבין קניית שירותי נאט"ו (כגון תחזוקה של רכיבי סוללות "פטריוט") לבין התשלום שגובים על עסקה דומה האמריקנים היקרנים, שהקונגרס גם מחייבם להשתמש בתובלה אווירית וימית תפוחת חשבון מבית. כדי למכור לנאט"ו, על היצרנים הישראלים לוודא שמוצריהם מסוגלים להתביית אצל המארחים, למשל, כלי טיס בלתי מאויישים, הנקלטים בסביבה חדשה ונדרשים להסתגל אליה תקשורתית.
בשנתיים האחרונות התהדקו מאוד היחסים הביטחוניים עם נאט"ו. תרמו לכך נסיבות אזוריות, שהפכו את צה"ל לשותף-מדריך נחשק, ופתיחות חדשה במטכ"ל. לאגפי התכנון, המודיעין והמבצעים הייתה הסתייגות חשדנית מהתערטלות בפני ברית, להבדיל מהקשרים האיתנים עם הצבא האמריקני, הגרמני, הקנדי, הבריטי ולאחרונה שוב גם הצרפתי, ולראייה התרגיל של חילות הים הצרפתי והישראלי, ראשון מסוגו ובהיקפו. תורת לחימה, מערכות נשק, מתכונות שליטה ובקרה, עומק החדירה המודיעינית לנבכי אויב - באגפי המטכ"ל העדיפו לשמור את כל אלה למדינות נבחרות, ביחסים דו-צדדיים, פן מה שיגיע לטורקים ולא רק אליהם יזלוג הלאה וסופו שיכוון נגד צה"ל, או יכרסם בכוחו.
נדרש מאמץ של קצינים, ביניהם אלוף-משנה אריק חן, הנספח הצבאי המואמן לנאט"ו, כדי לשכנע את הפיקוד הבכיר שהשקעה זהירה ומבוקרת תשתלם. ואכן, היו"ר היוצא של הוועדה הצבאית, הגנרל הצ'כי פטר פאבל, סייר בארץ לאורכה ולרוחבה, מהגולן ועד לנגב, וכעומק התרשמותו והדיפלומטיה הצבאית של חן ועמיתיו, במיוחד השגריר לנאט"ו ולאיחוד האירופי רוני לשנו-יער, גם עומק ההתקשרות הנוספת. המרכז ללחימה אורבנית (מל"א) בבסיס צאלים נערך לארח יחידות של צבאות נאט"ו באימונים לקראת תעסוקה. לשם כך ויתרה ישראל על זכויות משפטיות מסוימות המוקנות למדינות מארחות ותסתפק בהסכמים הדדיים של מעמד כוחות עם המדינות השולחות את יחידותיהן.
המלחמה בסוריה עשתה את ישראל לספקית מבוקשת של נתונים ותובנות. אל"מ חן, שהיה מפקד חטיבת הגולן בעת שהקרבות בין משטר בשאר אסד למתנגדיו גלשו עד לגדר הפסקת האש והרמטכ"ל הקודם בני גנץ הקים את האוגדה המרחבית 210, היה למוקד ידע. משרדו, במפקדת כוחות נאט"ו במונס, שוכן במסדרון המתגאה בדגל ישראל והמאכלס גם את הנספחים הצבאיים ממצרים ומכוויית (לצד הנספחים מירדן, ממרוקו וממדינות רבות ושונות - אין כמו ארגונים בינלאומיים, מהאו"ם ועד נאט"ו, ליצירת רקמה חיונית של קשרים, לא כולם גלויים).
ישראל התחילה להשתתף במבצע הסיור והיירוט בים התיכון, "סי גרדיאן", בינתיים בשיבוץ קצינים לתפקוד בכלי שיט של ציים אחרים. בהמשך יופעלו ספינות טילים של שייטת 3, הנכדות של ספינות שרבורג; הצרפתים חדלו לכעוס (והרי את כספם קיבלו). במטה הפיקוד הימי של נאט"ו בלונדון מוצבת קצינה מחיל הים, לתיאום ההשתתפות ובכפיפות לנספח לנאט"ו.
אחד האירועים המעניינים ביותר שארגן הנספח חן היה תידרוך של תא"ל שרון ניר, יועצת הרמטכ"ל למגדר - היורשת המאוחרת של דליה רז, קצינת ח"ן ראשית לאחר אותה משלחת לצעדה בהולנד. ניר ריתקה את קהלה בסיפור שילובן של חיילות בצה"ל בתפקידי לחימה ובמקצועות אחרים. זה אינו ייחודי לישראל - גם בחילות אוויר של חברות בנאט"ו מתגאים בטייסות - אך השומעות והשומעים מצאו בהתנסות בצה"ל חומר חשוב לדיון וליישום. מתוך 29 שרי ההגנה של נאט"ו כיום יש שמונה שרות (צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, ספרד, צ'כיה, סלובניה ואלבניה) - כפליים ממספר שרות החוץ.
מאז שבנימין נתניהו הוא שר החוץ ואביגדור ליברמן שר הביטחון, לא ששים לשתף את הישראלים במפגשי השרים. לא כך הרמטכ"ל, סגנו והאלופים, כולם אורחים - ומארחים - רצויים. הבנת חשיבותה של השהייה במקום שכנעה את המטכ"ל לאשר לנספח הצבאי לנאט"ו, המואמן גם להולנד, בלגיה, לוקסמבורג והאיחוד האירופי, לעקור מהאג לבריסל. חן עושה זאת החודש, במקביל להכנותיו לשוב ארצה. הנספח הבא, אל"מ ניר עומר מאגף התקשוב, יגיע היישר לבריסל, לחפיפה עם חן ולחניכה אצל השגריר לשנו-יער.
קודם יצילו
אחד היתרונות הגדולים של המערכת הישראלית הוא קצב ההחלטות בשעת חירום. זאת זריזות (אם היא מובילה לכישלון רואים בה פזיזות) שאינה דומה לקבועי הזמן של הפעילות המקובלת בבריסל. הברית מתגאה בכוננות 30 - החברות בה יעמידו לרשותה 30 גדודים ממוכנים (כלומר שלוש אוגדות בלבד), 30 טייסות קרב ו-30 ספינות מלחמה, מוכנים להפעלה בתוך 30 יום. חודש שלם, כאילו לקראת מלחמת מאה השנים. האיטיות נובעת קצת מסרבול מנהלתי ותובלתי והרבה מהצורך בתיאום בתוך מועצת נאט"ו ובקבלת הנחיות ואישורים מ-29 ממשלות. הקצינים במטה נאט"ו יודעים שב-30 יום העולם יכול להתהפך. לכן הם בונים כוח מהיר יותר, כשיר לתגובה בתוך חמישה ימים, ובתוכו גלעין דרוך כקפיץ, 72 שעות לתזוזה.
ישראל מעורבת במאמצי הברית להילחם בטרור, אבל לא באיום הייחוס המטריד יותר - רוסיה. הפלישה לאוקראינה וסיפוח חצי האי קרים ב-2014, הפיחו בנאט"ו חיים חדשים. רוסיה מהווה איום ישיר על מדינות מזרח אירופה שהיו שלושה עשורים כפופות לה ואיום עקיף, חתרני, על כל השאר. מאלף היה לצפות בגנרל בריטי, קולונל בריטי וקצינה בדרגת סגן-אלוף מחיל הים הקנדי, המקשיבים לשאלותיו של רוסי, עיתונאי - אמיתי או מדומה, הוא השתמט מציון שיוך לאמצעי תקשורת - שהתעניין בפרטים מקצועיים על עדכוני מבנה בנאט"ו והתגבור המתוכנן, ממערב לאוקיינוס האטלנטי, של העוצבות שיעמדו לרשות פיקוד כוחות הברית (אין לו כוחות קבועים).
ייתכן מאוד שהיה זה סקרן תמים, חובב אסטרטגיה וצבא, ורק במקרה נשמע כקצין מודיעין המתחקר עמיתים מנגד לפי רשימת נושאים חיוניים. ולדימיר פוטין, בימיו כסגן-אלוף בקג"ב במזרח גרמניה, היה יכול רק להשתעשע בהחדרת סוכנים לצמרת נאט"ו ובגיוס מקורות צמרת. והנה, החבר שלו, טראמפ, בא לנאט"ו כדי לתקוף את הברית בכלל ואת גרמניה, המעצמה האירופית המרכזית בה, בפרט. מאז דה גול לא היה לנאט"ו יריב פנימי כזה; הנה מהומה שטוב לישראל שאינה מעורבת בה. היא שודרגה, מהאופניים של דיין למושב טוב בירכתי המכונית, אלא שהידיים השונות שעל ההגה נאבקות זו בזו, ומי שהצליח להתקדם ולא להידרס עלול להיפצע בתאונה, במיוחד אם יזוהה כקרוב מדי לנהג הפרוע טראמפ.