ההכרעה המתקרבת בעיר דרעא בדרום סוריה מאששת את מה שידוע כבר זמן רב - בשאר אסד חוזר בהדרגה לשלוט בכל סוריה. עד לסיום המערכה כולה ידרשו עוד השלמות מול כמה כיסי התנגדות גדולים: במשולש הגבולות עם ירדן מול אנשי דאעש, במחוזות קוניטרה ואידליב מול ארגוני המורדים, ובצפון-מזרח סוריה ייתכן הסדר עם הכורדים.
סיומה המסתמן של מלחמת האזרחים מוצא את כל הצדדים מנסים לשפר עמדות ולהיערך ליום שאחרי - לא אחרי אסד אלא דווקא יחד עמו. מרבית התחזיות המוקדמות שהספידו את משטר אסד לא לקחו בחשבון את האינטרסים והיכולות של סוריה, איראן וחיזבאללה, ואת מוכנותם להשקיע כל מאמץ כדי לשמר את שלטון הדיקטטור הסורי.
ישראל מוטרדת מהשלכות אפשריות של כיבוש אזור קוניטרה, מזליגת אש לשטחה, ומסוגיית הפליטים. היא תעמוד על הרחקה משמעותית מהגבול של המיליציות, שחלקן עלול להיטמע בכוחות צבא סוריה, ועל שמירה קפדנית על הסכם הפרדת הכוחות. המאמץ העיקרי יהיה בניסיון השפעה על תמונת הסיום של מלחמת האזרחים כולה, ולא רק באזור הגבול.
מול הנוכחות האיראנית בסוריה ננקטים על ידי ישראל והממשל האמריקני שלושה מאמצים מקבילים: ישראלי-צבאי, אמריקני-כלכלי, ודיפלומטי בהובלת פוטין. הדגש המרכזי מבחינת ישראל הוא על הנשק האיכותי האיראני בסוריה: כלי טייס בלתי מאוישים למטרות תקיפה ומודיעין, יכולות הגנה אווירת וטילים מדויקים. על פי דיווחים סוריים, התקיפה הישראלית האחרונה בוצעה השבוע בפעם השלישית על שדה התעופה הצבאי T-4.
מאז אמצע אפריל לא ידוע על גינוי או תגובה רוסית לפעילות הצבאית של ישראל, כולל ביום הקרב של ה-10 במאי, שבו בוצעו עשרות תקיפות. ייתכן שזו מסגרת ההבנות הזמנית שגובשה מול רוסיה, ושתואמת את האינטרסים שלה: ישראל יכולה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, בהנחה שלא תפגע במשטר אסד.
עד כה התקיפות של חיל האוויר נועדו לפגוש בנשק וציוד איראני ולא לפגוע במסות של חיילים. באופן חריג לכך בוצעה תקיפה מסתורית בקרבת גבול סוריה-עיראק באזור אל-בוכמאל. ב-18 ביוני הותקפה שיירה צבאית שהגיעה לבסיס מיליציות שיעיות מרכזי וכ-50 חיילים נהרגו. ארצות הברית הכחישה מעורבות, ומקור אמריקני מסר ל-CNN כי היא בוצעה על ידי ישראל. מאז הכישלון המביך של ניסיון הירי האיראני באמצע מאי פסקו האיומים מצדה על תגובה לתקיפות הישראליות.
אמצעי הלחץ השני הוא כלכלי, בהובלת האמריקנים. זו הייתה אחת המטרות העיקריות לפרישה מהסכם הגרעין ולהטלת הסנקציות. השפעתן תורגש רק בעוד זמן, ולא ברור אם ומתי הן יביאו לשינוי ההתנהלות האיראנית בסוריה ובתימן.
המאמץ הדיפלומטי מובל כנראה על ידי פוטין ומתנקז בימים הקרובים לפסגת מנהיגי המעצמות. על פי דיווח בודד מוושינגטון, הקרמלין העביר לממשל טראמפ טיוטת הסדר בנושא סוריה. נציג איראני בכיר מגיע היום לשיחות במוסקבה, וראש ממשלת ישראל זומן אחר כבוד למפגש עם פוטין ולצפייה משותפת בחצי גמר המונדיאל.
בנוסף לכך, יום לפני נסיעתו למוסקבה הודיעה לשכת ראש הממשלה על פגישת נתניהו בירושלים עם שני שליחיו של פוטין: אלכסנדר לברנטייב - השליח המיוחד של פוטין לענייני סוריה, וסגן שר החוץ של רוסיה סרגיי ורשינין. בעל הבית הרוסי בסוריה הוא כרגע גם השף וגם המלצר. לא ברור מהו ההסדר שיציע, ואם למשל הוא יהיה קשור בהקפאת הסנקציות האמריקאיות על איראן. ספק אם אפילו להטוטן דיפלומטי מנוסה כמו פוטין יצליח לשלוף מכובעו פתרון שיספק את כל הצדדים. גם אם יצליח קשה יהיה לוודא שההסדר אכן מתממש.
נתניהו יפגוש את פוטין בפעם השלישית מאז תחילת 2018, חמישה ימים לפני מפגש פוטין-טראמפ בהלסינקי, כשההבנה והתיאום בין ירושלים לוושינגטון ממשיכים להיות הדוקים ביותר. נתניהו ינסה כנראה להבין לאן חותרת מוסקבה, להבהיר שוב את האינטרסים הישראלים, ולוודא מול מנהיגי שתי המעצמות שלא יופתע. הניסיון החמצמץ של נשיא קוריאה הדרומית מוכיח שאכן רצוי לנסות לתאם מראש הצהרות בפסגת מנהיגים: הדרום קוריאנים הופתעו לגלות על ביטול התרגילים המשותפים עם האמריקאים רק בסיום פסגת טראמפ-קים בסינגפור.
ככל שיעבור הזמן עשוי להתרחב פער האינטרסים בין רוסיה לאיראן. סביר שלאחר סיום המערכה הצפויה באידליב יקטן הצורך הרוסי והסורי במיליציות השיעיות ובחיזבאללה, שייתכן שיצמצמם את כוחותיו בסוריה ויחזיר את חלקם ללבנון. הרוסים והסורים ישאפו ליציבות ולהסדר פוליטי שיעניק לאסד לגיטימיות, ובעיקר לשיקום כלכלי, במקום להמשך ההתכתשות המזיקה בין ישראל לאיראן על אדמת סוריה.
החזרה לסטטוס-קוו תלווה באתגרים לא פשוטים מבחינת ישראל: האם כאשר המצב בסוריה יירגע יוכל צה"ל להמשיך בתקיפות בעומק המדינה, או שתהיה תביעה להפסקתן וכיבוד הריבונות הסורית? האם רוסיה לא תתנגד להמשך הפעילות האווירית הישראלית, כולל למשל לתקיפות על שדות תעופה שונים בסוריה? ישראל בוודאי תעמוד על זכותה לחופש פעולה, לא רק לצורך שימור האופציה לסיכול יכולות איראניות, אלא כאמצעי לחץ עקיף על פוטין ואסד. מבחינת ישראל, מי שירצה לחזור לסטטוס טרום מלחמת האזרחים צריך לדאוג לשחזור מלא ושלם שלו, בדגש כמובן על הוצאת האיראנים.
ישראל לא מוכנה לדון בנסיגה מהגולן
בינתיים בדרום סוריה ממשיכים קצינים רוסים להוביל את המהלכים הצבאיים, ובמקביל גם את ניהול המשא ומתן עם המורדים. הרוסים והסורים מפעילים לחץ ברוטלי על האוכלוסייה המקומית בהפצצות אוויריות וארטילריה, והמורדים הסונים נכנעים כדי למנוע את המשך הפגיעה באזרחים, שחלקם הם בני משפחותיהם.
בשונה מהלחימה בשכונות ובמחנות הפליטים סביב דמשק, ייתכן שכעת משולבים במערכה חלק מכוחות המיליציות השיעיות. סביר מאוד שהם ישולבו בהמשך במערכה הרחבה על אידליב. הפעלת האש המסיבית של הרוסים מגובה על הקרקע גם ב"כוחות הנמר" בהנהגת גיבור המלחמה הסורי סוהיל אל-חסן. זהו קצין כריזמטי בדרגת אלוף משנה שהתפרסם בברוטליות ובנחישות שלו בלחימה מול המורדים. מאז המתקפה באזור רוטה לפני ארבעה חודשים שלוותה בעונש האמריקני כואב נמנע אסד מהפעלת נשק כימי מול המורדים, וממילא אין בכך כאמור שום צורך צבאי.
בחודשים האחרונים ניסו גורמים ישראלים לקדם הכרה אמריקנית רשמית בחוק החלת הריבונות הישראלית על רמת הגולן. למרות ההבנה לצרכי הביטחון של ישראל נראה שזהו מאמץ חסר סיכוי, ואין אינדיקציה שאפילו ממשל טראמפ הידידותי יהיה מוכן לדון בכך. מבחינת שאר הקהילה הבינלאומית הרי שהסכם הפרדת הכוחות, שאת כיבוד עקרונותיו תובע כעת נתניהו עצמו, מחזק את הסטטוס-קוו המדיני בגולן. ההסכם משנת 1974 קרא בין היתר לצדדים ליישם את החלטת מועצת הביטחון 338, כלומר לפעול על פי עקרון של שלום תמורת שטחים.
לעומת זאת בזירה הפנים-ישראלית התגבש בשנים האחרונות קונצנזוס רחב. עד תחילת מלחמת האזרחים והמעורבות האיראנית בסוריה היה עתיד רמת הגולן נתון בוויכוח ציבורי, ונשמר כקלף מיקוח מדיני אצל כל ממשלות ישראל - מימין ומשמאל. כעת נראה שהנושא הוסר מסדר היום: ישראל לא תהיה מוכנה לדון בנסיגה כלשהי מרמת הגולן, ובצדק.