סיפורו הנוגע ללב של יתום

לא יעזור לאף אחד כלום. הקול שלי הולך ל'ישראל בעלייה'. אני אמנם צבר והקשר היחיד שלי לעלייה הרוסית הוא בעתה בכל פעם שאני שומע את השם איווט, אבל את הפתק שלי אני שומר ל'ישראל בעלייה'. לא מדובר באפקט מתמשך של ה'נאש קונטרול'. זה היה סקסי בזמנו, אבל היום הסיסמא הזאת בכלל נשמעת כמו קוד הפעלה של טוסטר אובן. איך הזמנים משתנים. ולמרות שחבריי הטובים ביותר אינם רוסים, ולמרות שהעניין של מפלגות סקטוריאליות כבר התחיל לצאת לי מכל הפתחים של המעי הגס, אצביע 'ישראל בעלייה' בלי למצמץ. אני יודע, תכף יתחילו הרינונים להישמע: סתם משועמם, עוד קול צף שהתחרפן, עוד מצביע שמאל שלקחו לו את הביילין שלו. האמת הרבה יותר פשוטה: 'ישראל בעלייה', לפחות נכון לעכשיו, היא המפלגה היחידה שמבטיחה לי בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני מבקש.

שלום, ביטחון, כלכלה – באלה ממילא איש אינו יכול, יודע או רוצה לטפל. אני אולי מטומטם להיות ישראלי, אבל לא ישראלי מטומטם. מה כן אפשר לבקש בבחירות הקרובות? איזו נחמה יכולות המפלגות להציע לבוחר הפצפון שאיבד את הצפון? "לשנות את המצב"? כן, בטח, אולי מגרוע לקטסטרופלי. "העם רוצה שרון"? אז הוא יקבל, ואחר-כך מה? אני את הסיפור שלי עם חקלאים בפוליטיקה סיימתי מאז ששלום שמחון פרש מהממשלה. די, נמאס. אני רוצה משהו קטן. ערובה למשהו ממשי. ואת זה מציעה 'ישראל בעלייה'.

"תמיד לצדך, תמיד אתך, תמיד למענך", הם מצהירים בסיסמת הבחירות שלהם. איך הם ידעו? איך הם הצליחו לכוון בול פגיעה לתוך שאיפותיי הכמוסות ביותר? מצביע אלמוני ונטוש שכמותי; בשנים האחרונות אני מתאהב ומתאכזב מג'ינגלים, שלטי חוצות ותשדירי בחירות באותה המהירות בה אני מחליף חומרים בגוף. נשבה בתצלומיהם של המנהיגים,על רקע הכחול רך-פטריוטי, הנמזג בלבן-יונה-מחר הוא יום חדש שלהם. כמה סמכותיים הם נראים: מרצינים פנים מאופרות בכבדות אל הצלם, בתאורה מחמיאה ושקרנית. מבטיחים להרקיד בשבילי את הירח, לצנן את טמפרטורת השמש. קוסמים, גאונים, סבאל'ך – את כולם טעמתי. והם השאירו לי חרא של טעם בחלל הפה.

לא עוד אכזבות. לא עוד חלומות שיגעוניים על פיסגת האוורסט, על מיגור הטרור ועל ועידת שלום אזורית. זהו, בבחירות הקרובות, החלטתי להדק את חגורת הציפיות שלי וללחוץ עד שייצא השד הרע של התקווה מתוכי. אני אסופי פוליטי, אדם ללא בית, ללא מפלגה. כמו כלבלב מורעב לאהבה, גם אני אכשכש בכרטיס הבוחר שלי, לכל מי שיסכים ללטף. וזהו, שרק שרנסקי מוכן להרים אותי מפינת הרחוב. רק אנטולי, שהיה בעצמו בגלות, בכלא, בסיביר, מבין ללבו של האדם הבודד, הנטוש. "תמיד לצדך", הוא מתחייב. "תמיד אתך", הוא מבטיח. "תמיד למענך", הוא נשבע. חבק אותי אנטולי. חזק.

נכון, השלטים ברוסית. אבל יש כל-כך הרבה אנשים ברחוב שמוכנים לתרגם לי בחינם. ונכון, בפעם האחרונה שמישהו הבטיח לי "תמיד לצדך", מיהרתי לקנות עשר חבילות או.בה פרימיום. ונכון, בפעם האחרונה שראיתי מישהו חורט על דגלו, "תמיד למענך", הוא חטף מכות רצח מהשוטרים, כי לא היה לו רשיון להפגנה. אבל בימינו, הבטחה כה מפורשת לידידות אמת היא לא דבר שאפשר להקל בו ראש. אם המחיר הוא פתק קטן אחד בקלפי, זו תהיה חוצפה מצדי לדחות את ההצעה. הייאוש, אתם מבינים, דוחף אדם לפינות נדחות במיוחד. כל היתר זה פוליטיקה.