על חיוניותו של צבא העם ושירות לכולם | דעה

ברקע הדיון הנשנה בחוק הגיוס נשמעים קולות באשר לצורך לעבור למודל צבא על בסיס התנדבותי-מקצועי, תוך ביטול חוק גיוס החובה. עם הקמתו של צה"ל, התווה ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את עקרון "צבא העם", לפיו הגיוס לצבא יחול על כולם. זאת, מפני שצה"ל הוא שותף מלא לתהליכי בניית האומה. כך, ברוח חזונו של בן גוריון, נרתם הצבא, בנוסף לתפקידו כמגן העם והמדינה, לתפקידים נוספים כמו קליטת עלייה, חינוך במעברות, פיתוח ההתיישבות וחיזוק אוכלוסיות מוחלשות.

לאחר מלחמת העצמאות נדרש הצבא להיערך ל"סיבוב השני" תוך צמצום היקפי כוח האדם הסדיר. כדי לשלב בין הצורך בכוח מגן צבאי גדול לבין היכולת לקיים כוח שכזה במדינה שרק נולדה, הוקם צבא המילואים ככוח המחץ הלאומי. שירות חובה סדיר לכולם (לכאורה) שבהמשכו נשארים המשרתים כחלק מצבא המילואים ונקראים לשירות לפי הצורך.

על אף רצון האבות המייסדים, הנטל מעולם לא היה שוויוני. היו מי שתרמו לביטחון המדינה והיו מי שצפו מהצד. לאורך השנים מתקיים שיח כל ה"שיוויון בנטל". החל מקולות שקראו לשוויון מלא ובכלל זה שירות האזרחים הערבים הפטורים מגיוס, וכלה בחרדים וסוגיית "תורתו אומנותו". בשנים האחרונות, לאור הדיוק בחוק הגיוס, צפה הסוגיה שנית עם הטענה שמודל צבא העם איננו רלוונטי ושעל צה"ל להפוך לצבא מקצועי כמו במדינות מערביות רבות.

מהותו של צה"ל כצבא עם ממלכתי היא בעלת חשיבות עליונה בשל כמה סיבות. ראשית, העובדה שצה"ל נהנה ממאגר המוחות והיכולות של כלל החברה הישראלית העומדים לרשותו, מהווה חלק ממכפיל הכוח המאפשר לו את היתרון האנושי - הן במישור הפיקודי והן במישור הטכנולוגי. בתוך כך, נדרש לשמר את היתרון האנושי הזה. הניסיון מראה שהמתגייסים לצבאות המקצועיים אינם מהשורה הראשונה של החברה. אם השירות אינו נתפס כערך חשוב ומרכזי, הדבר משפיע ישירות על הנכונות לשרת.

בנוסף, הצבא הסדיר, ולא פחות מכך מערך המילואים, מהווים גורם מלכד ו"כור היתוך" לחברה בישראל. צה"ל היה המקום בו נפגשו ופעלו אוכלוסיות שונות, התערו ולמדו להכיר את האחר, תוך חיבור ויצירת הווי משותף ומאחד. כל אלה יאבדו אם ישחק עקרון "צבא העם" ויוחלף בצבא מקצועי.

ניתן לאפיין שלושה עקרונות מרכזיים שיסייעו להמשיך את מודל צבא העם ובהם, הצורך בשותפות בחובות ובעשייה מצד כל חלקי האוכלוסייה, הצורך בהוקרת המשרתים, בדגש על לוחמים, וכן הצורך לשלב במעגל העבודה את מירב אזרחי ישראל.

אמת, לא כל אחד יכול או מתאים לשרת בצה"ל. מה גם שהגידול הצפוי במחזורי הגיוס יוצר עומס בכוח האדם הנדרש לצה"ל בשנים הקרובות. השירות הלאומי יוכל לספק מענה לאוכלוסיות אלה ובכך העיקרון יהיה פשוט: צה"ל בוחר ראשון את המתגייסים לשירותיו לפי צרכיו, ואילו האחרים, ובכלל זה חרדים וערבים, יגויסו לשירות האזרחי. שירות אזרחי שכזה יכול להתבצע במסגרות שונות כמו משטרה, מכבי אש, מגן דוד אדום, בתי ספר, בתי חולים ומוסדות סיעודיים ושלל פעילויות התורמות לקהילה ולחברה.

מי שיתגייסו לצה"ל, ובמיוחד לתפקידי לחימה ותומכי לחימה, יזכו לתגמול מותאם ומוגדל. מבלי לזלזל בתפקידו של כל חייל, חייב להיות הבדל משמעותי ונראה לעין בין מי ששירת במתכונת הלאומית או האזרחית או בתפקידי עורף בצה"ל, לבין מי ששירת כלוחם או תומך לחימה.

לא יהיה מקום לכל טענות על אפלייה או קיפוח, שהרי הדלת פתוחה בפני כולם לשירות קרבי ובהתאם לקבל תגמול ותנאים משופרים במסגרת השירות ולאחריו, כפי שקורה באופן חלקי כבר היום.

ניתן להניח שלא כולם יאמצו הצעה זו באופן מידי, אולם, אנו מאמינים ששלושת העקרונות שפורטו הינם נכונים, ראויים ויכולים להוות בסיס הסכמה בין כל המפלגות הציוניות בקואליציה ובאופוזיציה. אחרי שיסוכמו העקרונות והכללים, ניתן יהיה להתכתש על הפרטים: איזה שירות לאומי? מי יאשר את התכנים? מהו שירות משמעותי? וכן הדירוג בין המשרתים ביחידות השונות.

לסיום, בידינו הזדמנות לחולל שינוי, לצמצם פערים ובאמת לקדם את עקרון ה"שיוויון בנטל" תוך שימורו של צבא העם.

הטור נכתב על ידי ד"ר ואל"ם במיל' גבי סיבוני וכן, אל"ם במיל' ארז וינר - הפרשן הצבאי של ערוץ 20