מכבי תל-אביב, לאן?

רבע עונת כדורסל ישראלי ואירופאי מאחורינו והזמן לחבוש סינרים ולהניק את הרך הנולד במעט דברי תורה הגיעה. "הערכת מצב", קוראים לזה בצה"ל, "בדיקה שגרתית", היא השם שהקרדיולוגים נותנים למאמר שלפניכם ואילו אנו נסתפק בשאלה הצנועה, "מכבי תל-אביב, לאן?" רגע, רגע, האם לא אמרנו "כדורסל ישראלי ואירופאי"? אז זהו, שחוץ ממכבי תל-אביב, אין שום דבר שעונה להגדרה.

צ'ורצ'יץ', בורשטיין, פארקר ושטרנלייט צורפו השנה לסגל האלופה על מנת להגביר את כושר ההרתעה שלה. על פניו נדמה כי צ'ורה הוא המטען הבעייתי והמורכב ביותר לנטרול. כיצד יתמודד עם הגדרת תפקיד של מחליף ראשון לגבוהים וכיצד יעמוד בזה סגל האגואים השביר של מכבי. לפי מוני פנאן, צ'ורה סיים בהצטיינות סדנת איפוק וריסון יצרים אלימים. בפועל, הרטינות שלו בסרבית מגיעות לסלון גם כשהטלוויזיה ב"מיוט".

שטרנלייט הוא שחקן אימונים וראש צוות אבטחת אישים במכבי, בעלות של סנטר שלישי. חזית שקטה. פארקר מסתמן כגארד נטול אגו, אולם עם סיפטומים של קליעה בעייתית מבחוץ, בעיה שתוקפת כל גארד חדש במכבי (כנראה משהו בסלים ביד-אליהו). בריסקר כבר השתחרר מהמחלה, אבל בריסקר הוא לא התרופה אלא זריקת הארגעה.

בורשטיין יושב על המשבצת של הישראלי הצעיר המוכשר ביותר, וגם מתבקש למלא את וואקום דורון שפר. בורשטיין זקוק לסבלנות ולזמן התפתחות. אבל יש לו אגו רחב, אל תטעו בתספורת הקצוצה, מאחוריה מסתתר ילד שמצפה מעצמו להיות כוכב. אם בורשטיין לא יקבל מספיק דקות מהצוות המקצועי, אנו עלולים לגלות את קורן אמישה קם לתחייה בדמותו.

הפרישה של דורון שפר הותירה את מכבי עם חור ענק בשתי עמדות הגארד, בעיקר בהגנה. שפר הסתדר מצוין עם הגארדים בליגה האירופית ובהרכב ההגנתי של מכבי, המבוסס על חילופים עיוורים בהגנה, היכולת שלו לכסות שלוש עמדות הייתה קריטית. בורשטיין רחוק ממנו שנות אור בתחום הזה ודריק שארפ מסוגל לשמור רק על רכזים זריזים. פארקר, בינתיים, לא מספק את הסחורה באירופה וגם כאן בריסקר נדרש למלא את החלל. חשוב לחזור ולהבהיר: מארק בריסקר הוא פלסטר, לא טיפול כירורגי.

על הצביון הישראלי הבעייתי של מכבי כבר אין יותר מה לכתוב, לבד אולי מכך שפרישתו של שפר כואבת במיוחד, משום שהוא היה ישראלי מזן נדיר. הישראלי היפה. קשה למצוא ישראלים יפים בשוק, אפילו יותר מאשר מספרי 2 עם יד יציבה מהשלוש.

דייויד בלאט הוא לא ברוטוס. הוא זוכר מי הביא אותו למכבי, הוא זוכר את תאריכי ימי ההולדת של גרשון, וגם של הבנות. הוא לא יתקע סכין בגב, בשום תסריט. אבל דייויד בלאט הוא כיום מוח הכדורסל מספר אחד בארץ, וטביעת האצבע שלו ניכרה היטב בשנה שעברה. הגנה כזאת מכבי לא שיחקה גם בימים בהם צבי שרף ענד את כוכב השריף וברוס ויקטור הובא במיוחד ללמד את הנייטיבס הגנה.

בינתיים, עושה רושם שגם התקשורת וגם השחקנים במכבי מעט מבולבלים. בלאט אחראי על הבאתם של כל הזרים למכבי בשנתיים האחרונות והם נאמנים ומסורים לו. הוא מנהל את מרבית האימונים וגרשון לוקח לעצמו את ניהול המשחקים. בינתיים, עושה רושם שזה עובד. אבל גם בחומה הסינית נתגלו סדקים, והברית גרשון-בלאט, ארוכת שנים וקילומטרים הרבה פחות. אם גרשון לא פורש בסוף השנה, צפו ליהודי אמריקאי אחד עם בטן מלאה.

מכבי של השנה שעברה הזכירה את קבוצות העבר הגדולות שלה. קבוצה עם שליחות ועם מנטליות של "אנחנו נגד העולם". היא נהנתה מכמה ניסים בדרך, יותר מכל מכבי שיחקה הגנה. הדבר היחיד בכדורסל שלא מצריך יום טוב, שאינו נובע מיכולת אישית סופרלטיבית של כוכבים, הוא משחק ההגנה. מכבי של השנה שעברה הבינה זאת.

השנה, גם במשחקים שהיא מנצחת בקלות, מכבי סופגת המון נקודות. משחק המעבר שלה ירד בשתי דרגות ובגלל הבעייתיות בהגדרת התפקידים בין הגארדים, גם משחק החילופים האוטומטיים השתבש. מכבי נותנת לקבוצות לרוץ עליה ולפתוח אותה מבחוץ במשחק העומד. אלה שתי נקודות תורפה שבמשחקים שיקבעו משהו, עשויות להתגלות כקריטיות. אם מכבי מכינה את עצמה לגמר מול פנאתינייקוס כבר בשלב זה, רצוי שתתרגל לרעיון שבודירוגה, קטש והחבורה זורקים מעל ל– 40 אחוז מהשלוש. וכשהם רצים למתפרצת, הם גם בדרך כלל יודעים לסיים.

אבל אולי יותר מכל, הבעיה של מכבי תל-אביב בכדורסל השנה היא העובדה שהיא משתתפת בליגות שקטנות על מידותיה בהרבה. הליגה הישראלית מורכבת מרצף טוענות לכתר, שחוששות מהמשחקים מול מכבי חדרה.

גם הליגה האירופית היא לא הדבר האמיתי. מכבי משחקת בחלשה מבין שתי הליגות ויודעת – גם אם לא תתוודה על כך בפני משה גרטל – שאליפות המפעל הזה שווה במשקלה לזכייה בטורניר בנדל. זה אומנם מנפח את ארון הגביעים, אבל זה לא מוכיח שום דבר.

במידה מסוימת, מכבי היא הקורבן הטראגי של עוצמתה. היא מצליחה לסקרן ולרגש רק כשהיא מפסידה. בהפוך על הפוך, רק שרשרת הפסדים תציל את מכבי מהעונה הכי משעממת בתולדותיה. נמנום נעים מול המסך, וביציעים.