ארץ/עיר: היידה בני סכנין

מאת ניצן חורש


מתוך ענני האבק שאופפים את הליגה הלאומית החביבה שלנו, רגע לפני שהחורף מטביע אותנו בבוץ, טסה לה בסערה בשבועות האחרונים הקבוצה של איחוד בני סכנין. בליגה שמתבססת על סדרות ומומנטום, עכשיו זהו תור להקת המדוכאים של עזמי נאסר, שעשתה בזמן שיא את הדרך מהמקום האחרון, בו התבוססה במחזורים הראשונים, עד לצמרת. גם במושגים שלה. כי זאת יש לדעת: איחוד בני סכנין היא מטאורית ידועה בשמי הליגות הנמוכות. די לציין את העובדה שבשנת 92' הקבוצה היתה עדיין בליגה ג', כדי לקבל מושג.

לסכנין היו אז שתי קבוצות בליגה האחרונה בישראל. משחקי הדרבי ביניהן הפכו את העיר להפקה של סרט ערבי אחד גדול: משפחות נקרעו, חמולות התגוששו, משחקים התפוצצו. זאת גם חשוב לדעת: מאז ומעולם היתה סכנין מה שנהוג לכנות "עיר של כדורגל". קהל גדול יש בה וקהל חם. סכנין נודעה בשנים הללו כמקום הנכון לשלוח אליו שופט שבאיגוד לא מחבבים במיוחד. עד היום לא מגיע לשם קהל אורח במשחקי חוץ.

בסכנין הרגשות הלאומיים הערביים לא מכובסים: ילדים גדלים בסכנין על סיפורי הלאמת הקרקעות בגליל ותחושת הקיפוח שרירה וקיימת וגם בועטת. רק לפני חודשיים היא עמדה במוקד המהומות של ערביי ישראל.

הקבוצה המאוחדת של סכנין ,שסימלה הוא "הסוס הדוהר", פתחה באמצע העשור הקודם בשעטה, כשהיא נתמכת בקהל משולהב (המגרש שלה תמיד מפוצץ). מצד שני, היא מצאה עצמה מבלה חלקים נבחרים מהעונה במשחקי רדיוס ברחבי הצפון. עיקר המתיחויות היו סביב משחקים פנים-מגזריים, מול הערביות האחרות שניקרו בדרכה.

היריבות במגזר היא פסיכית, תשכחו מתחושת האחווה. כיום אין לסכנין עוד יריבה אחרת מלבד אח"י (נצרת). קהל יהודי יכול לצאת היום בשקט לטיול של שישי בצהריים למגרש בסכנין. הקהל המעורב של הקבוצה מבסוט שיש לו מאמן כמו נאסר, שמקלל בחזרה אם מתחילים איתו. ככה זה בסכנין.

זאת אחת הקבוצות היחידות בליגה (בצוותא עם באר-שבע, ואולי ירושלים, בית-שאן וקרית-גת), שקיומן מעוגן בתשתית קהילתית אמיתית. ומה עם כדורגל נטו, אתם שואלים?
קודם כל, הקהל הזה לא נותן לקבוצה לשחק בונקר (כבר טוב) ואין בה כוכבים (וזה אנדרסטייטמנט גדול). כבר הוכח שרק כך אפשר להצליח בליגה האפורה והמכוסחת הזאת.

הכשרון המקומי הבכיר הוא שאדי זאבידאת הצעיר, שלא הצליח לעבור מבחנים באף קבוצת ליגת-על. מלבדו כמעט כל שאר הסגל מורכב מבני המקום, כשהחיזוק היהודי כולל את אורן מוחרר, שהיה חלוץ נבחרת הנוער לפני שניים-שלושה עשורים, ואת גל הרשליקוביץ', שהיה מגן לגיטימי בימים של יוסי זאנה. פיצוץ.

האוהדים אימצו לאחרונה את הקריאה הבולגרית של מכבי יפו, ובליווי דרבוקות סוערות הם צוהלים ביציעי הליגה השניה: "היידה בני סכנין!".

אכן, היידה.