(בווידאו: לוחמות במהלך פעילות מבצעית בגבול מצרים, אפריל 2017)
סיכום המחקר פשוט וחיובי: בגבולות הנגב, בצלעות משולש השלום עם מצרים וירדן, "נשים מבצעות בהצלחה תפקידים מבצעיים ופועלות היטב ביחד עם גברים". למפקפקים ביעילות השילוב בין חיילים וחיילות ביחידות מבצעיות, צה"ל יצא לחקור וחזר עם תשובה: המצב טוב.
לא מפתיע מאוד, בוודאי לא בשבוע סיומו של עוד קורס טיס עם לוחמות צוות אוויר לצד לוחמים, אבל האירוניה מגיעה מהכיוון הנגדי. השתלבות החיילות והחיילים באוגדה 80, לאורך הגבולות עם מצרים וירדן, מוצלחת מזו של החוקרים והחוקרות בתל השומר. טוב יותר להיות חיילת בגדוד קרקל מאשר קצין בממד"ה, מחלקת - או "מערך" - מדעי ההתנהגות באגף כוח אדם. היחס לאישה בקרקל שוויוני יותר מאשר לגבר בממד"ה. סיכוייה להתקדם טובים משלו, ואין לממד"ה איזו פסיכולוגית צבאית או יועצת אירגונית שתאבחן את הליקויים ותציע להם תיקון.
המחקר, המתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "מערכות", ביקש לבחון הנחות עתיקות בדבר "קשר אמיץ בין מלחמה, צבא וגבריות", דוגמת החשש "שכניסת נשים לארגונים צבאיים תביא לפגיעה בלכידות היחידה, המבוססת על אחווה בין גברים". הנרי החמישי, בנאום העידוד השייקספירי שלו לקומץ לוחמיו, השתבח בהיותם "חבורת אחים". הוא לא דיבר על אחיות.
כדי לרדת לשורש גיוסן של נשים לצה"ל מוטב לחזור לישיבת ממשלה בינואר 1950, חודשים מעטים אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק ועל רקע התלבטויות בין ביטחון, כלכלה, התיישבות ועלייה. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, הסביר מדוע ההסדר הרצוי ביותר במזרח ירושלים הוא "פיקוח או"ם במקומות הקדושים", כלומר שליטה ירדנית ונגישות ישראלית: "אילו אפשר היה להוציא לפועל את הסידור ההוא שעשינו עם עבדאללה, שהוא מקבל משהו מאיתנו ואנו מקבלים את העיר העתיקה בירושלים, את החלק היהודי שלה עד הכותל המערבי, הייתי חושב זאת לדבר גדול. איני להוט אחרי קבר ישו. לו כבשנו את העיר העתיקה לא היינו מסתלקים ממנו, אך לשמור על בגין ואחרים שלא יפוצצו את קבר ישו - איני נלהב לזאת כל כך".
בעוד צה"ל מצטמצם מ-12 חטיבות (11 חי"ר וחטיבה 7 המשוריינת) לשלוש סדירות (גבעתי, גולני, 7) והשאר במילואים, תיארו בן גוריון והרמטכ"ל הטרי יגאל ידין את הקשיים באיוש הצבא. באיזון בין חיילים זולים אך חובבנים בשירות חובה לבין אנשי קבע מיומנים אך יקרים, האמורים להכשיר את מחזורי החובה ולהכין את המילואים לקליטה מהירה - כשהמודיעין יתריע על בוא חטיבה המצרית מאל-עריש והכוח הירדני מהבקעה.
ידין הבחין בין "אנשי קבע, המשרתים בצבא ומתמחים במקצועות", לבין "משרתי חובה, הממלאים בעיקר את התפקידים השחורים". הצבע השחור היה כנראה חביב על ידין במיוחד. אם הקיבוצים לא ישחררו את חבריהם לשירות קבע, הזהיר הרמטכ"ל, "חברי הקיבוצים יהיו לפי המצב הקיים פועלים שחורים בצבא, וזו חובתם". על העולים אמר: "הצבא הוא כיום אולי קולט העלייה הגדול ביותר בארץ, כי הוא הופך את העולים במשך שנה לישראלים, ולא רק מעסיק אותם, אלא מלמד אותם כיצד להתלבש, כיצד להתהלך וכיצד לחיות בארץ זו. אפשר לעשות זאת בעזרת מפקדי הכיתות, המחלקות והסמלים, כי אלה אנשים המסוגלים לקלוט עלייה".
המתנדבים והמגויסים בעל כורחם, שבעי מלחמות וממהרים להשתחרר, הסביר ידין, כי הם יודעים שמי שלא יסתדר עכשיו במשרה אזרחית, כבר עלול שלא להסתדר. אם ימתין לתורו, יגלה שכל העמדות תפוסות.
המחסור היה בלירות, תרתי משמע, במלעיל (המטבע שקדם לשקל) ובמלרע, באוחזי נשק שיאומנו בירי. באין די גברים, הסבירו ידין ובן גוריון, הכרח לגייס גם נשים. "ביטול האפליה בין גבר ואשה בתוך שנות שירות החובה" - הכול ישרתו שנתיים, והרמטכ"ל יפעל לגניזת תכניתו של שר הביטחון שהשנה הראשונה בלבד תהיה צבאית והשנייה חקלאית.
אפליה הייתה גם הייתה, לא בין גברים לנשים, אלא בין נשים דתיות לנשים חילוניות. מי שלא הצהירה על דתיותה, תתכבד ותשרת כגבר. "איננו מציעים", אמר בן גוריון, "לבטל את הסעיף האומר שמטעמים מצפוניים ודתיים יכולה האישה לדרוש שחרורה, אלא זו שאינה דורשת שחרור - שתשרת 24 חודש. בשנה השנייה תצא לתפקידים מיוחדים, אך לא תפקידי קרב. חלק רב מהעבודות הנעשות בצבא אינן בבחינת תפקידי קרב. קודם כל, עבודות משרדיות, שאי אפשר בלעדיהן, ועבודות טכניות מסוימות, כמו קשר. האישה מוכשרה לתפקידים אלה לא פחות מהגבר, ובמקרים רבים - הרבה יותר. אם לא נעסיק בחורות בתפקידים אלה, נצטרך להחזיק בהם אנשים העובדים בשירות קבע, והם יעלו לנו כל אחד חמש מאות לירות יותר לשנה, כי המעטים שיגויסו באותו שנתון יישמרו ליחידות קרב, לאימון. "שכרו החודשי של חייל חובה היה שלוש לירות, בין ב"פרוזאי, באפסנאות" ובין ב"רומנטי, במבצעים", כתיאורו של ידין, שסיפר גם על המקצועיות הנחוצה בחיל המודיעין, לטובת ההתרעה למלחמה שמאפשרת שגרה וצבא שלדי בין תקופות חירום.
סיכם בן גוריון: "אין שום הצדקה מוסרית, גם אליבא דאלה הדורשים זאת, והכנסת קיבלה זאת והמטה (הכללי) מקבל ואנו מקבלים זאת, שמטעם דת ומצפון תהיה האישה פטורה מהצבא, שאותה אישה שלא תהיה פטורה מהצבא - תיעשה לגביה אפליה, מלבד האפליה שלא תישלח ליחידה קרבית".
חלפו עשרות שנים, החברה כפתה על הצבא שילוב גובר של נשים במערכים שונים ואף בתפקידי לחימה, ועל צה"ל קפצה צרה חדשה - שדולה פוליטית למען קידום קצינות לדרגות בכירות, מאלופת-משנה ועד לאלופה, גם כשהמתמודדים מולן הצטיינו מהן בכישוריהם המקצועיים. הטענה, כרגיל, היא שהפסד הקיפוח הנקודתי - של המערכת עוד יותר מאשר של הגבר - יוצא בשכר הפיצוי הכללי על עשורים של חסימת קצינות באשר הן נשים.
לכן, מאז תקופת שאול מופז כרמטכ"ל, חותרים מנהלי הצבא להשיג שקט תעשייתי באמצעות מכסת יעד של כתריסר קצינות בכירות, ומאחר שפיקוד על חטיבות, כנפות ושייטות אינו בהישג ידן, כי שילובן במסלולים המובילים לשם טרי מדי, גודרו למען תפקידים מסוימים. למשל, ראש מחלקת הסגל באכ"א, בתקן אלוף-מישנה ובדרגה אישית של תת-אלופה. למשל, הצנזורית הצבאית הראשית - רחל דולב, מירי רגב, סימה ואקנין-גיל, אריאלה בן-אברהם. ולמשל, שלוש פעמים רצופות זה עשור, ראשת ממד"ה.
ב-2014 פרסם מבקר המדינה דוח עגום על ממד"ה. הוא איתר שם יכולת שאינה מנוצלת דיה, בגלל מאבקים עם או בין שבעה גופים שונים - אכ"א, הממונה על ממד"ה במסגרת המטה המקצועי במטכ"ל, שם חברים גם דובר צה"ל, הפרקליט הצבאי הראשי והרב הצבאי הראשי; אגף התכנון, הקובע את הארגון והתקנים; חילות האוויר והים ואמ"ן, העושים דין לעצמם; קצין חינוך ראשי, שבית הספר למנהיגות בחוף נתניה כפוף לו; קצין רפואה ראשי, שמחלקת בריאות הנפש (ברה"ן) באחוזתו. 240 קציני מדעי ההתנהגות בצבא נקרעים בין כל אלה, ולרמטכ"ל לא תמיד אכפת. המבקר מצא שרוב מסמכי ממד"ה ששוגרו בתקופות גבי אשכנזי ובני גנץ ללשכת הרמטכ"ל, ביוזמה עצמית או בהזמנה, נעלמו. דומה שנשאבו לתוך פח, מגרסה או כספת שהצופן שלה נשכח.
אולי כפעולת גמול, עושה ממד"ה דין לעצמה, ובהזדמנות זו גם פוגמת באמינות דובר צה"ל. בחודש פברואר ערכה אגודת חוקרי צבא-חברה כנס במכללת כנרת. חוקרי ממד"ה, השמחים לפרוש את מרכולתם בפני קהל ולזכות בהכרת עמיתים למקצוע וקוראים בכלל, הציגו שלל דו-ספרתי של מחקרים שהציבור הישראלי מימן וזכאי להיחשף אליהם.
בן גוריון וידין היו שמחים לראות שנושאים רבים, כולל "צבא חובה או מקצועי", מאת תא"ל ששון חדד, היועץ הכלכלי לרמטכ"ל, לא השתנו מאז אותם ימים ראשונים: רס"ן ענת ולדמן על מיקור חוץ במערך הלוגיסטי, הגיונית תעסוקתיים ושירות קבע; שרית טובי מבית הספר למנהיגות - חשיבה כלכלית, צמצום משאבי; רס"ן איה דולב על צבא-אוכלוסייה; אל"מ אריאל בליץ מפיקוד העורף על הכנה לחירום; רס"ן מידד אבידר וסרן חופית חליפה על מצהירות דת ושירות צבאי; רס"ן טלי לוי על מילואים בחירום; סא"ל מיכאל סנג על מנהיגות ושינוי; רס"ן לימור פומרנץ על לחימה מבוססת מידע.
והיו גם נושאים שלא הוכרו ב-1950 ("משפחות חדשות", "קצינים זוטרים בשטחים") ומחקרים של פיקוד העורף (הסברה ומסר בעידן הניו מדיה, האיומים והשפעתם על האוכלוסייה). הכל, שיקרו בממד"ה, סודי ואסור לגלותו לציבור שלא הטריח עצמו לכנרת.
מונח בוטה, שיקרו, אך מה לעשות והמחקר "על הגבול", של סא"ל במילואים עוזי בן שלום ורס"ן בקבע נתנאלה תורג'מן, שבממד"ה היו מוכנים להרוג - אם כי לא ליהרג - על חסיונו, נמסר לפרסום ב"מערכות" בלי שנודע על נפגעים או על נזק. לא הייתה שום סיבה, לא מצד התוכן ולא מצד הסיווג, להסתיר אותו ולטעון שהוא אסור בפרסום. דובר צה"ל, שהיה לממד"ה לפה, הוטעה ולכן גם הטעה. עד כמה ראש אכ"א, אלוף מוטי אלמוז, במקרה גם הדובר הקודם, יודע מה מתרחש בממד"ה ומסוגל להשפיע, עדיין טעון בירור. לא האלופים קובעים מי יעמוד בראש מדעי ההתנהגות בצבא, אלא הרמטכ"ל לבדו, כלומר ברגישות ללחצי שדולת הקצינות. כמו במינוי הרבצ"ר, חופש התמרון של הרמטכ"ל מוגבל. אם בדיון השיבוצים יתמכו אלופים בסגן-אלוף שלא השכיל להיוולד אישה ושאין עוררין על יתרונו המקצועי, יידחה השיבוץ לשנה נוספת וראשת ממד"ה תתבקש בפיתויים שונים לדחות את פרישתה, בתקווה שעד אז תגיע להתמודדות גם מועמדת סבירה.
המקרה של "על הגבול" מאפיין את הסגירות הכוחנית והגאוותנית של ממד"ה. מסקנות המחקר, שנערך בקרקל ובפלוגה משולבת של גדוד איסוף, מצדיקות את ההחלטה להקים "יחידות מעורבות מגדריות". היתרונות היחסיים של צעירות וצעירים משלימים זה את זה ומתפתחות לכידות, תכליתיות ורוח יחידה. "הבנות רציניות ביותר, זאת סיירת מטכ"ל שלהן וזה סוחף את כולם", מצטטים החוקרים בסיפוק סגן מפקד פלוגה בקרקל. "השילוב של נשים וגברים הוא נקודת החוזק של הגדוד, שילוב מנצח", אף שהוא "כאב ראש למפקד".
במחקר, שניתן לכנותו גם "מחקרקל", מודגש שההחלטה על השילוב המגדרי הולמת את הגזרה שנבחרה - הגבול השקט ביותר, שרוב ההסתננויות אליו פליליות ושסכנת ההתלקחות בו למלחמה קלושה. מסקנתם: "באזור הגבול הדרומי של ישראל נשים מבצעות בהצלחה תפקידים מבצעיים ופועלות היטב ביחד עם גברים. עובדה זו סותרת טענות אודות שיעתוק המבנה החברתי בצבאות שנשים בהם תמיד שוליות". להצלחה תרמו "מנהיגות צבאית בעלת ניסיון מצטבר בנושא השילוב, חלוקת עבודה בין גברים לנשים המתהווה בהדרגה במרוצת ההכשרה הצבאית, תהליכי מיון פנימיים של חיילים ביחידה ופיתוח מקצועי של מפקדיה".
בהקמת יחידות מערך הגבולות, בתהליך השיבוט של קרקל גם לבקעת הירדן, חוזר צה"ל לדגם שאליו שאפו בן גוריון וידין - הפרדה בצבא בין שתי משימות ואיכויות, חיל-מצב המאבטח את הקווים בכוחות קטנים (מחלקות, פלוגות ולכל היותר גדודים; חיל הספר שהועבר למשטרה כמשמר הגבול ואינו מיועד ללחימה במסגרות של חטיבה ומעלה) וחיל-מחץ המתכונן למלחמה-רבתי. הסוג הראשון מפנה את הסוג השני להתאמן ולצאת לקרבות תנועה חטיבתיים ואוגדתיים. שיבוץ החיילות להגנת הגבולות מאפשר חיסכון חיוני בחיילים הנחוצים למלחמה.
אוגדה 80, עוצבת אדום במינוח הצבאי (אף שפניה אינן רק לירדן שמול הערבה, אלא גם לנגב המערבי ולסיני), הייתה בשנים האחרונות למקפצה לאלופים. שלושה מארבעת אלופי הפיקוד כיום - יואל סטריק בצפון, נדב פדן במרכז ותמיר ידעי בעורף - עברו שם בדרכם לאוגדה סדירה ולמעלה. היכרותם עם המציאות מפיגת החששות של השילוב המגדרי משפיעה בוודאי על הסתגלות המטכ"ל כקבוצה לתופעה.
זה נשמע כמו הצעת מחקר לממד"ה, מה גם שהאלופים כיום, שלא כמו ידין בן ה-30 וקצת, הם בגיל ההורים לחיילות ולחיילים בשירות סדיר. הבעיה היא שממד"ה עצמה זקוקה לא רק לדוח מעקב של מבקר המדינה, אלא גם למחקר מקצועי על השפעת תסכולם של הגברים בה על הלכידות והיעילות במערך מדעי ההתנהגות.
כשצה"ל כיבד השבוע את מפתחי המערכת נגד המנהרות, הוא אמר בשתיקה שצדקו מבקריו ב-14 השנים האחרונות, מיוסי לנגוצקי שיצא נגד רפיונו של הרמטכ"ל משה יעלון ואילך, עד שהגיע גדי איזנקוט, הזיז הצידה - בביטוי השגור אצלו - "אגו אישי וארגוני" והוביל פיתוח מענה תכליתי; עניין אחר הוא שהמנהרות החסומות למטה הולידו את העפיפונים והבלונים למעלה. כך גם הביקורת על ממד"ה, שם הראשות נקבעת לפי המגדר. צה"ל צפוי תחילה להתכעס ולהתכחש. בסוף ייעשו הנכון והחיוני; אבל רק בסוף, לעולם לא לפני כן.