הפגישה ההיסטורית בין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ושליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג און התקבלה בברכה ובלא מעט תשואות בישראל - ובצדק. זהו מהלך דיפלומטי המבשר על סופה של מלחמה הנמשכת כמעט 70 שנה, ועל פירוקה של קוריאה הצפונית מנשק גרעיני, והוא בהחלט מבורך. בנוסף, יצירת תקדים שיחזק את ידיה של ארצות הברית בהתמודדותה של מול איראן היא בהחלט חיובית עבור ישראל. ואולם, אסור לנו לתת להתלהבות המובנת להסתיר בפנינו את הלקחים שניתן ללמוד, לא רק מהפגישה בסינגפור כי אם גם מפסגת ה-G7 בקנדה ומהשלכותיה לגבינו ולגבי התהליך המדיני.
גם בקנדה וגם בסינגפור הוכיח טראמפ שכשהוא נחוש להשיג עסקה, דבר - לא יועצים ולא בני ברית - לא יעמוד בפניו. נקודה זו חיונית כאשר בוחנים את הכרזותיו החוזרות ונשנות של הנשיא האמריקני בנוגע ל"עסקת המאה" בין ישראל לפלסטינים. המתווה שאמור להוביל לכך התגבש במהלך השנה האחרונה וסביר להניח שיונח על השולחן בשבועות הקרובים, בחלון שבין סוף חודש הרמדאן לבין תחילת החגים היהודיים. יש לציין כי בעוד הנשיא לא מינה שליחים מיוחדים לאף סוגיה אחרת בעולם, אף לא לקוריאה הצפונית, שלושה שליחים מטעמו מונו לענייננו. הגעתם לאזור של שניים מהם, החתן והיועץ הבכיר ג'ארד קושנר והשליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט, רק ממחישה את מחויבותו להשגת ההסכם.
המפגשים בסינגפור ובקנדה גם הזכירו את העובדה שבניגוד לממשלים קודמים, שהורכבו ממדינאים ודיפלומטים, ממשל טראמפ מורכב בעיקר מאנשי עסקים המאמצים גישה שונה לחלוטין. אם בעבר הפלסטינים קיבלו פרס בכל פעם שעזבו את שולחן ההידברות, עכשיו בכל פעם שיעזבו הם ייענשו. כך הסביר טראמפ את צמצום הסיוע האמריקאי לאונר"א - לא בגלל שהארגון מושחת ומנציח סכסוך - אלא כתגמול לסירובם של הפלסטינים להיכנס למשא ומתן. אם בעולם הדיפלומטי המתווה הראשון אף פעם לא נידון ברצינות, והצדדים מחכים למתווים טובים יותר בהמשך הדרך, בעולם העסקי המתווה הראשון הוא הטוב ביותר והשני והשלישי הרבה פחות. לבסוף בעולם העסקי כל צד חייב להגיע לשולחן עם נכונות לוותר. אין ויתורים חד-צדדיים.
הנשיא טראמפ איננו מסתיר כלל את האסטרטגיה שלו בענייני הסכסוך. בעקבות הכרתו בירושלים כבירת ישראל, והעברת השגרירות האמריקנית אליה, הוא צייץ פעמיים על נכונותו לגבות מישראל מחיר אם הפלסטינים יבקשו זאת. הוא הדגיש שגבולותיה של ירושלים ייקבעו רק במושא ומתן ובהסכמתם של שני הצדדים. הוא מצפה ששני הצדדים יגיעו לאותו המשא ומתן עם נכונות לוותר, והוא ושליחיו וכבר אותתו שמתווה השלום יכלול צעדים קשים לשני הצדדים.
המסקנות הללו עלולות לקרוא תיגר על ממשלת ישראל, הכוללת גורמים שמתנגדים לכל ויתור ביהודה ושומרון ואף מתעקשים על סיפוח. ודאי שישראל, כמדינה ריבונית ודמוקרטית, ראשית לסרב לכל הצעת שלום או חלקים ממנה. אך שיהיה ברור: עם הממשל הנוכחי, כל דחייה עלולה לגרור מחיר, והמתווה הבא, אם יבוא, עלול להיטיב עמנו פחות. התוצאה המסוכנת ביותר היא שנרחיק ממשל שעומד לצדנו כתף אל כתף בנושאים גורליים כמו איראן, סוריה, עזה והחלטות אנטי-ישראליות באו"ם.
אכן, ממשל טראמפ הוא הידידותי ביותר שידענו מאז קום המדינה, והחיבה שלו אינה רק פרסונלית אלא רוחבית וכוללת את שר החוץ, היועץ לביטחון לאומי והשגרירה האמריקנית באו"ם. שליחיו של הנשיא אוהבים ומבינים את ישראל, ויבטיחו שהאינטרסים החיוניים שלה לא ייפגעו. בנוסף, היחסים שלנו עם המדינות הסוניות טובים מאי פעם, וישראל חזקה כלכלית וצבאית. הפלסטינים, לעומת זאת, נמצאים מבודדים וחלשים. התנאים כיום בשלים ביותר להשגת התקדמות מדינית. אולי לא שלום ופתרון, אך בהחלט ניתן לשנות את הסטטוס קוו בצורה חיובית עבור ישראל. הדיווידנדים צפויים להיות עצומים, כולל אפשרות להכין ברית אסטרטגית פומבית ערבית-ישראל נגד איראן, וחיבור בין הון ערבי לחשדנות ישראלית שעשויה לשנות לא רק את המזרח התיכון, אלא את העולם כולו, לא פחות חשוב מכך-לחזק עוד יותר את הברית ההיסטורית בין ירושלים לוושינגטון.
הפלסטינים כמעט בוודאות ידחו את המתווה. עלינו לאפשר להם, לשם שינוי, להצטייר כסרבנים. כפי שהוכח בסינגפור ובקנדה, מי שהולך בניגוד לרצונו של הנשיא ישלם מחיר, ומי שהולך יחד איתו יוצא נשכר מאוד.
הפלסטינים כמעט בוודאות ידחו את המתווה. עלינו לאפשר להם, לשם שינוי, להצטייר כסרבנים.
כפי שהוכח בסינגפור וקנדה מי שהולך בניגוד לרצונו של הנשיא ישלם מחיר ומי שהולך ביחד אתו יוצא נשכר מאוד.
