יותר מ-60 שנה שכנה היד התותבת של יוסף טרומפלדור במוזיאון הנושא את שמו - "בית טרומפלדור", בקיבוץ הקרוי על שמו - תל יוסף. לפני כמה ימים, בשקט ובצנעה, הוצאה היד מהקיבוץ והועברה לארכיון הציוני בירושלים. כעת היד התותבת ושאר המוצגים יעברו תהליך של טיפול, שיקום ושימור.
בארכיון הציוני רואים בכך צעד מתבקש וטוענים כי היד "הושבה" לבעליה. עם זאת, בתל יוסף יש הטוענים כי אין שחר לדברים אלה ותמהים כיצד היד נלקחה ללא מאבק. "אם היו נלחמים קצת, יכול היה להיות שהיה אפשר לבלום את המהלך", טען אברהם צור, חבר תל יוסף. "היה צריך להגיד להם שיעשו מהמסמכים שלהם טיארה".
דמותו של יוסף טרומפלדור היא אחת מהמרכזיות בהיסטוריה של התנועה הציונית: דמות מופת של לוחם ומפקד עז נפש, מי שנשא את הרעיון הסוציאליסטי והיה למנהיג חשוב בתנועת העבודה, ממקימי תנועת החלוץ, גדוד העבודה והגדוד העברי.
כבר בחייו נחשב הוא נחשב לאישיות מובילה שלאורה הלכו רבים, ועם נפילתו בקרב תל-חי בי"א באדר 1920, התעצם המיתוס ובמשך עשרות שנים נחשב לסמל משמעותי. יום מותם של טרומפלדור וחבריו צוין במערכת החינוך, הטקס לזכרם נחשב אירוע מרכזי ובקיבוץ תל יוסף, שהוקם על ידי חבריו לגדוד העבודה שנה לאחר נפילתו, הוחלט להקים מרכז חינוכי מרכזי להנחלת מורשתו.
לא לחינם בחרו חברי תל יוסף את הנקודה הגבוהה והמרכזית בקיבוצם להקמת הבית על שם טרומפלדור. באוגוסט 1947 הונחו היסודות לבית טרומפלדור, שיועד להיות מוסד שילקט את כל הקשור בו בעלייה השלישית ובתנועה הקיבוצית. "חובתנו היא כלפי הנוער", נכתב ביום הנחת אבן הפינה. "לאסוף כל חומר הקשור בשמו של טרומפלדור ובתקופתו, כדי שהדורות הבאים יתחנכו על פי האידיאלים שלו וידעו להבחין בין האמת והשקר".
מלחמת העצמאות עצרה את העבודות להקמת הבית, ואלה התחדשו עם סיומה של המלחמה בחודש מרץ. לבסוף, בראשית שנות ה-50, החל המוזיאון לפעול.
במימון בניית בית טרומפלדור סייעו גם יוצאי גדוד העבודה שתרמו כסף מכיסם. בין התורמים היה גם חבר תל יוסף, שלמה תמיר, שחסך כסף אותו הקדיש למטרה זאת. הוא חי בסגפנות ובשליחויות שונות שעשה סיפרו כי כף רגלו לא דרכה במסעדה. הוא לקח אתו כריכים ונסע בטרמפים כדי לחסוך על נסיעות ב"אגד". כשחילקו לחברי מכשירי טלוןיזיה, סרב לקבל את המכשיר שהגיע לו.
דמות הגיבור שהציג זכרו של טרמופלדור הייתה נוכחת מאוד בישראל הצעירה, ולמוזיאון הייתה חשיבות גדולה. במוסד החדש כונסו חומרים רבים שתיעדו את פעילות גדוד העבודה, תנועת החלוץ והתנועה הקיבוצית, אחרי שחלק ניכר מאוסף המסמכים עלה באש ברמת-רחל, במהלך פרעות שאירעו במקום בשנת תרפ"ט.
במרכז המוזיאון, בתיבות זכוכית, הוצבו כלאחר כבוד ידו התותבת של טרומפלדור, אותות ההצטיינות שלו בצבא הרוסי, שעון כיס וגם כפית שכונתה "הכפית של אוסיה (שמו הרוסי)".
"יש אנשים שגם ידם הימנית וגם השמאלית אבדו להם"
היותו של טרומפלדור גידם, לאחר שאיבד את ידו השמאלית בקרב ב-1904, במדי הצבא הרוסי, רק העצימה את המיתוס סביבו. כבר לאחר שהשתקם מהפציעה, התעקש לשוב ולהילחם - ועל כך זכה להערכה גדולה בקרב חייליו וזכה באותות הצטיינות.
הנכות הגופנית לא הגבילה אותו, עקרון שעליו התעקש. הוא גם ביטא זאת במכתב, זמן קצר לאחר שנפצע: "אין להצטער על כך, ראשית, גם אם תצטערו לא תועילו בזה מאומה, ושנית רבים האנשים שגם ידם הימנית וגם השמאלית אבדו להם - והם חיים. ומצד שני אני מקווה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידיים יקנאו בי".
למפקדיו אמר: "יד אחת נשארה לי, אבל זו ידי הימנית, ולכן ברצותי לחלק כמקודם עם חברי את חייהם בחרב. אבקש מהוד מעלתו שיתנו לי חרב ואקדח". בקשתו התקבלה ובפקודת יום מיוחדת של מפקד הגדוד צוינה גבורתו בשדה הקרב והוא הועלה לדרגת סגן קצין, דבר שנחשב אז ליוצא דופן עבור חייל יהודי.
לפי הידוע, אחרי נפילתו, שתי ידיו התותבות - אחת לעבודה ואחת "חגיגית", נשמרו בבוידעם של ידידו, יצחק בן יעקב, ממייסדי דגניה א' וממקימי חברת "אווירון" שנועדה להיות הבסיס לכוח האווירי של הישוב היהודי. אצל בן יעקב נשמרו, כנראה, גם פריטים נוספים.
לא ברור מה הדרך שעשו הפריטים מהבוידעם של בן יעקב אל בית טרומפלדור. לדברי ד"ר יגאל סתרי, מנהל הארכיון הציוני, "אין תיעוד לדרך בה הגיעה אלינו היד. אנחנו נעשה מחקר ולאחריו נדע את האמת. בכל מקרה, ברור שהיד הייתה בארכיון הציוני שאמון על שמירת מורשת הציונית לדורות". סתרי הוסיף כי "היד התותבת ופריטים מוזיאליים נוספים הועברו מהארכיון הציוני לתל יוסף ב-1955".
להחלטה על הצבת היד בתל יוסף קדם אז ויכוח בין הקיבוצים תל יוסף וכפר גלעדי, שלידו הוחלט אז להקים בחצר תל-חי מרכז מבקרים. ועדה מטעם ההסתדרות דנה בסוגיה והכריעה לטובת תל יוסף. בתוך כך, הפעם הראשונה שבה היד הוצאה מהקיבוץ הייתה בשנת 2010. בחצר תל-חי נערכה אז ישיבת ממשלה ולנוכח בקשה שהופנתה לתל יוסף, ורק לאחר שנמצא אדם שאפשר לסמוך עליו כי ישיב את היד בתום הישיבה, הוצאה היד מהמוזיאון.
ממוסד חשוב לרטיבות וטיח מתקלף
אחרי פתיחתו הפך בית טרומפלדור למוסד חשוב, כאשר אלפי תלמידים, מבקרים, אנשי הוראה, חוקרים ותלמידי אולפנים ביקרו במקום. למבנה נוספו שתי קומות - קומה שניה שנועדה לשמש לאולם כנסים וקומה שלישית ששימשה כאולפן אזורי למוסיקה. בצמוד לשם הוקמה יד זיכרון לבני הקיבוץ שנפלו במערכות ישראל, בהם גם האלוף אסף שמחוני. הקיבוץ, משרדי ממשלה וההסתדרות מימנו את אחזקת המוזיאון.
אלא שעם השנים הלכה והתמעטה ההתעניינות, מספר המבקרים ירד והמוזיאון, למרות שנותר לשכון על הגבעה, נדחק לקרן זווית. אפילו טקסי י"א באדר הפסיקו לקיים במקום. הוצאות התפעול נפלו רק על כתפי הקיבוץ, שידע גם הוא תקופה קשה. מצבו של המבנה הלך והדרדר; שתי הקומות העליונות התרוקנו וננטשו. למוזיאון הפסיקו לבוא מבקרים, רטיבות החלה לחדור דרך הקירות והטיח התקלף. תוכניות שונות לשיקום המקום קמו ונפלו.
לדברי סתרי, "כשהבנו שזה המצב, התחלנו לנהל דיאלוג עם תל יוסף כדי להעביר בחזרה אלינו את היד ואת המוגים הנוספים, בהבטחה שאם המקום ישוב לפעול כמו בעבר, המוצגים יושבו לבית טרומפלדור תחת התנאים הנחוצים".
צור, מנגד, חושש שמרגע שהיד הוצאה מתל יוסף, היא לא תשוב עוד: "ברור שאם מצבו של 'בית טרומפלדור' היה טוב, זה לא היה קורה. היד צריכה להיות רק בתל יוסף, כאן מקומה".