פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלחמת יום כיפור האמריקנית: האיש היחידי שיכול לעצור את טראמפ

      מבט מעמיק בשטרות שמפזר נשיא ארצות הברית ברחבי העולם חייב להדיר שינה בדרום קוריאה ובישראל כאחד, אבל מה אכפת לדונלד, הוא יודע הכול על ה"ניוק"

      מלחמת יום כיפור האמריקנית: האיש היחידי שיכול לעצור את טראמפ

      דונלד טראמפ אינו טיפש. הוא טיפש מטופש, עד כדי זעזוע. שוטה שנקלע לעמדת שררה המאפשרת לו להפיל בהבל פה מגדלי סדר אזורי ועולמי שנבנו בעמל של עשרות שנים.

      בסינגפור התגאה טראמפ, לא בפעם הראשונה, בייחוסו המשפחתי, המעיד על עוצמת השכל שלו - דודו, ג'ון טראמפ, היה מדען מבריק שתרם רבות למאמץ הביטחוני האמריקני, במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, בנושאי מחקר ופיתוח של אמצעי לחימה. הפרופסור לא היה מדען גרעין, אבל הוא הסביר לאחיינו הצעיר כל מה שצריך לדעת על ה"ניוק", הנשק הגרעיני. כך, לפחות, לפי האחיינשיא.

      אלא שתורת שילובו של הנשק הגרעיני במעשה המדינאות אינה עניין למומחי פיסיקה, כימיה ואלקטרוניקה. היא נוצרה בעשורים של חשיבה, ניסוי וטעייה במכוני מחקר ובמועצות ממשל. פיתחו אותה מדענים לא מהסוג הקשה של רוברט אופנהיימר (או ג'ון טראמפ), אלא מהסוג הרך - והמקורצף בחיכוך עם המציאות הפוליטית - של הנרי קיסינג'ר. זאת תורה של הרתעה וכפייה. היתה גם, בשנות ה-50 וה-60 תורת הפעלה, שעיבדו אנשי צבא, כאילו הגרעין הוא רק עוד חץ באשפה, פצצה עם שם פרטי שונה במשפחת הנשק, אך לא מקרה הוא שב-73 השנים שמאז נגסקי נשארו כל ראשי הקרב הגרעיניים נצורים. במערכה צבאית, אין בהם תועלת, כי הפעלתם תחולל הסלמה להשמדה הדדית.

      כשהאבנים נופלות

      הגרעין, אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו, כי אם רק לאויב יהיה, הוא ישיג יתרון מכריע. לכן קמו בזו אחר זו אבני דומינו. הסובייטים חיקו (וכייסו) את האמריקנים. הסינים פחדו מהסובייטים והשיגו גרעין משלהם. אם לסין יש, להודו אסור להישאר חשופה. פקיסטאן זקוקה למה שיש להודו. במערב, הבריטים היו שותפיהם של האמריקנים. הצרפתים, שסלדו מתלות בכלל ומאנגלו-סקסים בפרט, השיגו עצמאות גרעינית, אמנם איכותית אך רחוקה מכמותית. במזרח התיכון הסתמנו, לא במידה זהה של הצלחה, שני צמדים של שכנות עוינות - ישראל ומצרים, איראן ועיראק. רק באזור אחד, אמריקה הלטינית, הסכימו שתי המעצמות המקומיות, ברזיל וארגנטינה, על תיקו אפס, במקום לבזבז הון עתק על חמש:חמש.

      והיה עוד אזור, מזרח אסיה. שם היו שני משטרים פרו-מערביים, טאיוואן ודרום קוריאה, ועוד אחד, יפן. כדי לשכנע אותם שלא לפתח להגנתם מפני האויבות הקומוניסטיות הסמוכות נשק גרעיני, התחייבה וושינגטון לפרוס מעליהם מטריה מתמדת. תמורת ויתור חלקי על ריבונות, בדמות התנזרות מגרעין עצמאי, שהיה בכוחן הטכנולוגי והכלכלי של טייפה, סיאול וטוקיו (שהתנערה ממנו מטעמים אחרים, כקורבן היחיד אי פעם של הפצצות גרעיניות), נדרו האמריקנים להיות לנצח לשכפ"ץ הגרעיני שלהן. העסקה השתלמה לשני הצדדים. למזרח אסיאתיות התפנו משאבים לזינוק משקי אדיר. ההישג האמריקני התבטא בריכוז סמכות ההחלטה ביד אחת, בבית הלבן, ללא חשש ששליט סורר במדינת חסות ילחץ על ההדק ויחולל את מלחמת העולם השלישית, הגרעינית.

      מלחמת קוריאה (GettyImages)
      חשדנות הדדית למרות הבנת העסקה. מלחמת קוריאה (תצלום: GettyImages)

      למרות ההבנה שביסוד העסקה, היתה חשדנות הדדית. האסיאתים תהו אם האמריקנים ימכרו אותם כשתוצע להם עסקה טובה יותר (היחסים עם סין, שהביאו לגירוש טאיוואן מהאו"ם) ורשמו לעצמם שדרום וייטנאם נזנחה כשלחבית האמריקנית הושמה תחתית, והאמריקנים עקבו אחר סימנים לפיתוח גרעיני חשאי ליום סגריר, מקומי בלבד או במגע עם משטר מצורע כמו הדרום-אפריקני, שאכן התחמש בשש-שבע פצצות והתפרק מהן לקראת סוף תקופת האפרטהייד. גם אוקראינה וקזחסטן, שלא רצו להסתבך עם רוסיה כשהקיסרות הסובייטית התפוררה ל-15 מדינות, מיהרו להיפטר מהנשק הגרעיני שאוחסן בהן.

      המקרה הקוריאני היה מיוחד, כי המשחק התנהל בו-זמנית בשני ממדים (צפון קוריאה ודרומה), שלושה (גם יפן, השנואה בשני חלקי קוריאה ככובשת אזרחית), ארבעה ואף שישה - האמריקנים, הסינים והרוסים. ברקע ריחפה תמיד מלחמת קוריאה, 1950-53, שהתנהלה בתחבולה של ממשל טרומן כ"פעולת שיטור" כדי לחמוק מהחובה לקבל מקונגרס לעומתי אישור למלחמה ושכוסתה במסווה דק של כוח או"ם. המלחמה הסתיימה בתיקו של שביתת נשק, לאחר שהנשיא הטרי אייזנהואר הפתיע במערכת הבחירות בהודיעו על נכונותו לצאת מקוריאה כדי לשים קץ לשפיכות הדמים.

      כל הצדדים היו מודעים היטב לעובדות היסוד של המלחמה: היא נפתחה בפלישה של הצפון לדרום, בעקבות מחדל מדיני אמריקני - שרטוט מפת אינטרסים שכללה את יפן והתעלמה מקוריאה, מה שנתפס כהזמנה לתוקפנות; התגבורת האמריקנית הצילה את הדרום והעבירה את הצפון למגננה בשטחו; תמרון אחד יותר מדי במתקפת הנגד מצפון לגבול גרר פנימה את סין, מה שהפך שוב את היוצרות; והתעשתות אמריקנית, שכללה הדחה של מצביא הזירה מקארתור, שחלק על הגדרות טרומן והפנטגון למושגי הניצחון וההכרעה, החזירה את האיזון על כנו, ל-65 השנים הבאות.

      אף שהאמריקנים התאפקו ונמנעו מהפעלת נשק גרעיני טקטי (פגזים, מוקשים, טילים) לפיצוי על נחיתותם הכמותית בכוחות מקובלים מול הצפון והסינים, שליט הצפון קים-איל-סונג הסיק שבהתחדש המלחמה יהיה בה גם פרק גרעיני. לכך ביקש קים להיערך בשני רבדים, התגוננות והתעצמות. קים - למעשה התעתיק הנכון הוא "גים", ומה שנהגה במערב פארק הוא בעצם "באק" - חפר רשת עניפה ומבוצרת של מנהרות, שנוספו למערות רבות באזור ההררי בצפון. הוא האמין שההנהגה, הצבא ומקצת האוכלוסיה בצפון ייהנו ממחסה תת-קרקעי טוב יותר מאשר מקביליהם בדרום המישורי. בה בעת, כרה אורניום וניסה להשיג ידע, מומחים וטכנולוגיה לפיתוח נשק גרעיני.

      קלף המיקוח של סבא

      קים שלט 46 שנה, מ-1948 עד מותו ב-1994. בשנים הראשונות התייצבו מולו בהנהגת מפלגתו השלטת אישים בולטים אחרים, שהתמרמרו על פולחן האישיות שטיפח, גינו את שכתוב ההיסטוריה (שהעניק לו מקום מוגזם במלחמת השחרור מהיפנים) וניסו לגייס לצידם את האחים הגדולים, הסובייטים והסינים. היו בין אלה שהאמינו לתומם שלאחר הוקעת פשעי סטאלין בידי חרושצ'וב, בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, יצטרפו במוסקבה למאבק בסטאלין הצפון-קוריאני. הם טעו: הסובייטים, שדיכאו את המרד בהונגריה וחששו מתסיסה דומה במזרח גרמניה ובפולין, לא רצו להתערב בפיונגיאנג. קים התנפח, השתולל, הוציא להורג את שר החוץ שלו, כביכול מרגל אמריקני, וביסס את שלטון האימים שעבר אחריו לשבע שנים לבנו הכושל קים ג'ונג איל וממנו לנכד, שטראמפ כה מתפעל מהצלחתו הכמו-טראמפית להשתלט על העסק המשפחתי, יעלה לזולת כמה שיעלה.

      ערב מותו שיכנע קים איל סונג את העולם, ואיש לא העז לאתגר אותו ולבחון את אמיתות הטענה, שיש בידיו נשק גרעיני. זה היה היפוך של המסלול המקובל במדינות מתגרענות, הכחשות והטעיות ושבועות שאין עד שלפתע מתברר שיש ומאוחר מדי לסכל. הגרעין של סבא קים היה לקלף מיקוח שתמורת הקפאתו קיבלה צפון קוריאה סיוע כלכלי. קים הנכד ממשיך משחק זה, בכלים חזקים יותר. להמחשת איומיו, ערך ניסויים גרעיניים, שיגר טילים מעל יפן ושידר שטווח יכולת הפגיעה וההשמדה שבידיו הוארך עד לשטחים בריבונות אמריקאית.

      אזרחים בקוריאה הדרומית צופים בפגישתם של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ושליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג און בסינגפור, 12 ביוני 2018 (רויטרס)
      כשמליצות סינגפור ינמיכו. אזרחי קוריאה הדרומית צופים בפסגה (תצלום: רויטרס)

      המיקוח, כשלעצמו, הוא רכיב קבוע בעידן הגרעיני. באוקטובר 1968 ושוב בספטמבר 1969, לפי מסמכי ממשליהם של לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון, הסכימו לוי אשכול וגולדה מאיר, שאותם שיגרר יצחק רבין, לא לנופף במה שיש לישראל ולא לנסות אותו, בבחינת "לא רואים - לא קיים". התמורה: פנטומים. ישראל קיבלה יותר מאשר הייתה מקבלת לולא היה לה נכס שוושינגטון התנגדה לו. בהמשך התקבע המושג "שימור יתרונו האיכותי של צה"ל", באספקת נשק אמריקני, במובן אחד מפורש (איכות, לקיזוז היתרון הכמותי של ברית צבאית ערבית) ואחד משתמע - ישראל חזקה, שלעולם לא תעמוד כשגבה הצבאי אל הקיר, תהיה פטורה מהרהורים נואשים בדבר ריצה לימ"ח המיוחד ההוא.

      לצפון קוריאה, העוצמה הגרעינית החדשה היא רק הקצפת שעל עוגת המטוסים, הטנקים, הטילים, התותחים ומאות אלפי החיילים. זאת אחת השערוריות הגדולות של פגישת טראמפ-קים. התמהוני מהבית הלבן לא אמר מילה על הצבא הצפון קוריאני הגדול, התת-גרעיני. הוא לא איזכר כלל את הנשק הכימי והביולוגי של קים, זה שדוגמית שלו קטלה במלזיה את אחיו למחצה - פעם היו שני אחים, אחד חורג ואחד הורג.

      טראמפ גם לא טרח לדבר על התפרקות צפון קוריאה מנשק גרעיני. הנושא היה פירוק חצי-האי הקוריאני מגרעין. זה ממש לא אותו דבר. כשקים מוכן לפעול לפירוק חצי-האי, זה אמנם אמור לכלול גם, אך לא רק את ארצו. בהנחה שלדרום קוריאה אין במסתרים נשק כזה, הכוונה היא לטילים ולמפציצים האמריקנים של הצי השביעי, חיל האוויר השביעי והצוללות האסטרטגיות הנחבאות במעמקי הים. זאת צפויה להיות הדרישה הצפון קוריאנית, וגם אם ניתן לענות עליה בהצבעה על המערך הגרעיני האמריקני החובק עולם ולציין שניתן לפגוע בצפון קוריאה גם מצפון דקוטה, אין להעלות על הדעת ממשל אמריקני - ממשל (וקונגרס), לא אדם אחד עם גחמות - שיסכים לכך. כבר על מכשול בסיסי זה ייתקעו שיחות דרגי העבודה, ברגע שינמיכו מליצות הפסגה לפרטים המעשיים.

      איך אפשר להשגיח?

      טראמפ נידב שני ויתורים מרחיקי לכת: פינוי עתידי של הכוחות האמריקנים מדרום קוריאה וסיום התמרונים הצבאיים המשותפים. אם הכין שיעורי בית לקראת קים, לא היה לכך רמז בהודעותיו בשני נושאים אלה, השנויים במחלוקת והמעוררים תסיסה; הכול מהשרוול, בלי לתאם עם דרום קוריאה וכמדומה גם לא עם הפנטגון, משמע או מחדל של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, שזה תפקידו, בהנחה שידע שטראמפ מתכנן בשורות אלה לקים ולעולם, או העלמה מתוכננת משר ההגנה ג'יימס מאטיס, למרות הסיכון שיתפטר.

      טראמפ הרי התרברב בצוות החדש שלו, בולטון ושר החוץ מייק פומפאו, בעקיצה ארסית לקודמיהם רקס טילרסון וה. ר. מקמאסטר. אולי הוא גם מאס במאטיס, או שלא אכפת לו שמאטיס ימאס בו. ערב מפגש סינגפור אמר מאטיס לעיתונאים שאחד מסגניו שותף בצוות של טראמפ, כמעין משגיח כשרות; אבל איך אפשר להשגיח על טראמפ, המתייחד עם יריב כקים בלי איזה קיסינג'ר לצידו. המתורגמנית, עדה סבילה, רק רשמה, לא בלמה.

      שר החוץ של ארה"ב, מייק פומפאו יחד עם הגנרל וינסנט ברוקס עם נחיתתם בפיונגיאנג, דרום קוריאה 13 ביוני 2018 (רויטרס)
      מאות אלפי נפגעים ביממה הראשונה. ברוקס ופומפאו (תצלום: רויטרס)

      כשריד מבני של מלחמת קוריאה, הכוחות האמריקנים בדרום, המוצבים בחלקם באוקינאווה ובשטחים יפנים נוספים, נכללים בשלוש מסגרות חופפות: מפקדת כוחות האו"ם, מפקדת הכוחות האמריקנים בקוריאה ומפקדת הכוחות המשולבים, ה"דרומריקאים". מפקד כל השלוש הוא גנרל אמריקני בעל ארבעה כוכבים. בשנתיים האחרונות, מאז שגנרל קרטיס סקפרוטי הועבר לפקד על כוחות נאט"ו ופיקוד אירופה (יוקו"ם) שתחום השיפוט שלו כולל גם את ישראל, המפקד הוא גנרל וינסנט ברוקס. להלכה, ממונה עליו מפקד הזירה, ששמה שונה לאחרונה מ"האוקיינוס השקט" ל"אינדו-פאסיפית", כדי להבליט את חשיבות האוקיינוס ההודי והמדינות השוכנות לחופיו. למעשה, גנרל היבשה המפקד על קוריאה צפוי לפעול עצמאית, גם אם בתרשים מופיע מעליו האדמירל המפקד על הזירה מהונולולו. כך היה, בהתאמה, גם במלחמת וייטנאם.

      הקצונה האמריקאית כפופה, בשרשרת הפיקוד, לנשיא, הדרג האזרחי הנבחר, המפקד העליון לפי החוקה; אבל היא חייבת גם בכבוד הקונגרס ובאישורו. הסנאטורים וחברי בית הנבחרים בוועדות המפקחות על הצבא, ובראשם ג'ון מקיין, יפעילו את סמכותם לזמן את ברוקס, מאטיס ויו"ר המטות, גנרל ג'וזף דנפורד, לבירור עמדותיהם בשאלות הפינוי והתמרונים, בשימועים קשוחים. זאת לא תהיה היטפלות אישית, אלא הזדמנות להשמעת ביקורת, כי דומה שמאטיס והקצינים קרובים בדעותיהם למקיין יותר מאשר לטראמפ.

      רק לפני שלושה חודשים התנצל ברוקס על שהמתיחות בקוריאה מונעת ממנו להתייצב בגופו בפני הוועדה של מקיין, לדו"ח המצב השנתי שחייב לספק כל מפקד ברמתו. הוא שלח לסנאטורים ובאמצעותם לציבור את עדותו הכתובה, המפרטת את האיום החמור הגלום בצפון קוריאה, גם מתחת לקומה הגרעינית. בין השאר, הטילים והתותחים המאפשרים לקים להנחית מהלומת פתע על סיאול רבתי, המאוכלסת ב-25 מיליון דרום-קוריאנים ו-150 אלף אמריקנים, מתוך רבע מיליון אמריקנים המתגוררים במדינה. ביממה הראשונה של המלחמה יהיו מאות אלפי נפגעים, ביניהם אלפי אמריקנים, הזהיר ברוקס.

      זה תרחיש יום כיפור, צבא מצרי החונה בהמוניו על גדת תעלת סואץ ומסוגל בכל רגע לתקוף ולצלוח, בהבדל גורלי אחד - צה"ל, לאסונו, בחר מתוך החלופות שלפניו בהגנה נייחת, בקו המעוזים. בקוריאה אין ברירה. אי אפשר להסיג את מיליוני האזרחים. הם יספגו וייפגעו. אמנם המפקדה האמריקנית עברה לאחרונה מסיאול לבסיס המרוחק משם כ-80 קילומטרים, אך זאת רק במסגרת פינוי נדל"ן יקר בבירה, לתועלת תושבי המקום. הכוחות עדיין פגיעים למתקפה צפונית.

      תפיסת התיל הממעיד

      התמרונים המשותפים, בין בתרגילי המפקדות ובין באימוני הגייסות, נועדו להגביר את כשירותם של כוחות שני הצבאות להתמודד עם צפון קוריאה, שחיזקה מאד את הכוחות המיוחדים שלה ואת חוליות הסייבר. בכל רמה יש מפקד אמריקני וסגן דרומי, או להיפך, בדומה לפיקוד ההגנה האווירית בצפון אמריקה, המשולב בקנדה. ייתכן שטראמפ יודע זאת, אבל מה אכפת לו? הרי גם את ג'סטין טרודו הוא מעליב.

      המשימה המוצהרת של האמריקנים היא מניעת תבוסה דרומית לנוכח הפלישה הצפונית שבעקבות ההרעשה על מרחב סיאול, שבסמוך לקו רצועת הפירוז שבין שתי הקוריאות. המשימה המרומזת, הנוספת, היא נוכחות המוודאת שבהתקפה על הדרום ייפגעו גם חיילים אמריקנים ולכן הנשיא ייאלץ לממש בחירום את הבטחות השגרה שלו, לבוא לעזרת הדרום. זו תפיסת התיל הממעיד, שמכוחה הוצבה חטיבה אמריקנית במערב ברלין של המלחמה הקרה. לא כדי לבלום את הארמיות הסובייטיות, אלא כדי להידרס על ידן ולהכריח את וושינגטון להילחם ולא להקריב את המערב גרמנים לנפשם. הרתעה לאויב, הרגעה לבעלת הברית.

      פגישתם של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ושליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג און, סינגפור, 12 ביוני 2018 (רויטרס)
      שהעולם ידאג לעצמו. טראמפ וקים (תצלום: רויטרס)

      כשטראמפ מדבר על פינוי רבבות החיילים האמריקנים מהדרום, בנימוקי חיסכון (בדיוק כפי שבירך על ההחלטה הרוסית לגרש מאות דיפלומטים אמריקנים, בחילופי מהלומות ריגול, כי מי בכלל זקוק להם, הבוז לבזבוז(, הוא לא רק מפגין שטחיות בשירות הבדלנות הידועה שלו, חודשים מעטים לאחר שהודיע על נסיגה קרובה מסוריה. הוא משדר לאויבים ולידידים גם יחד שלא לצפות לקרוא בדולר של טראמפ את הכיתוב "באמריקה מבטחנו". האמריקנים הולכים, מסתגרים מאחורי החומות שטראמפ אינו מצליח לבנות, ושהעולם ידאג לעצמו.

      לפי אותו הגיון, חבל על עשרות המיליונים המוצאים מדי שנה על הכוח הרב-לאומי בסיני, במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים. דונלד רמספלד, שר ההגנה הראשון בממשל בוש (הבן), חשב כך אך מיהר להתחרט. טראמפ מסוגל להתנער מהשיקולים האסטרטגיים ולהורות על פינוי הגדוד האמריקני שבמרכז הכוח.

      לפני ארבעה עשורים רצה ג'ימי קרטר לממש הבטחת בחירות ולפנות את הכוחות האמריקנים מדרום קוריאה. התחליף, אמר, יינתן בידי הסינים והסובייטים - הם יערבו שצפון קוריאה של קים איל סונג לא תפלוש לדרום. ההנחייה עוררה מרי שקט בפנטגון. במפקדת הכוחות בקוריאה גם דיברו. ראש מטה הכוחות, גנרל (שני כוכבים) ג'ון סינגלאוב, שכמובן היה מודע לתקדים של הדחת גנרל מקארתור בידי טרומן, יצא פומבית נגד החלטת קרטר - והודח, בדרכו לתמוך בבחירות הבאות ברונלד רייגן נגד קרטר. אך אף שהתגבר על רחשי הדרג הצבאי, בזכות עליונותו המוסמכת והמוסכמת של הדרג האזרחי, נאלץ קרטר לחזור בו.

      ההבדל בין שני המקרים הוא שקרטר, קצין הצוללות הגרעיניות, בא לכאורה משמאל ושידר חולשה, בעוד שטראמפ, הבור שהשתמט משירות צבאי, מתיימר להפגין עוצמה. התנהגותו מוכרחה להרעיד כל בעלת ברית, ידידה ושותפת הנשענת על מחויבות אמריקנית, מסיאול עד ירושלים. אין לו תוכנית, היה לו דוד אבל לא מורה לאסטרטגיה, הוא חושב רק על עצמו, כספו ומצביעיו; והיחידים שיכולים לבלום אותו, עד שהבוחרים יביעו את דעתם, אולי כבר בנובמבר, הם גנרל ברוקס, עמיתיו וחברם בדימוס, השר מאטיס, באדיבות שונאו המר של טראמפ, מקיין.